נתוני הפתיחה של שני הפרויקטים - כיכר אתרים בתל אביב וכיכר הנמל במרסיי - די דומים: שניהם נמצאים ב"פריים לוקיישן" כנקודת קצה עירונית על שפת הים התיכון; שטחיהם נמצאים, ברובם (מרסיי) או בחלקם (תל אביב), בבעלות ציבורית; שניהם הוזנחו והתדרדרו, באחריות הרשויות, עד שהתרוקנו ממבקרים; בשניהם הרצף לעיר רופף עד מנותק; בשניהם נעדרו שימושים שיפיחו בהם חיים; ואם לא די בכך, על התוכניות לחידושן של שתי הכיכרות חתום אותו משרד אדריכלים. אז איך קרה שהים אותו ים, המתכננים אותם מתכננים, והתוצאה כל כך שונה?
זו תמצית ההבדלים: בכיכר הנמל במרסיי הורחב המדרחוב וצומצמה התנועה הממונעת; בכיכר אתרים בתל אביב מתוכננים ארבעה מגדלים בני 26 עד 36 קומות; במרסיי הוסבו בתי סירות ישנים למקומות בילוי קטנים; בתל אביב ייבנו בדרך לים שטחי מסחר גדולים; במרסיי השטח מישורי והמבקרים יכולים להתכנס תחת מחסה מצל של נירוסטה רפלקסיבית; בתל אביב יעברו המתרחצים בדרכם לחוף בכמה גרמי מדרגות ורמפות; במרסיי הציגו האדריכלים, שהשתתפו וזכו בתחרות לתכנון הכיכר, מינימום התערבות ומקסימום אפקט; בתל אביב הם הציגו מקסימום התערבות, ודי היה בכך כדי לשכנע את מקבלי ההחלטות לתת להם אור ירוק לקידום הפרויקט - ללא תחרות וללא בחינה של חלופות פחות מאסיביות. מדוע מה שהוכיח את עצמו בדרום צרפת לא מגיע לתל אביב?
מרחב ציבורי ידידותי להולכי רגל
נמל מרסיי הוא אחד החשובים בעולם: מדובר בנמל המסחרי הגדול ביותר לחופי הים התיכון. אף שהוא מופיע ברשימת אתרי המורשת של אונסקו, הפך האתר לבלתי נגיש להולכי רגל ומנותק מהעיר. משרדו של נורמן פוסטר ומשרד אדריכלי הנוף הצרפתי MDP (Michel Desvigne Payasagiste) זכו בתכנון של כיכר הנמל הצרפתי, במסגרת תחרות אדריכלים. הפרויקט יצא לדרך ב-2011 והסתיים כעבור כשנתיים, יחד עם פרויקטים נוספים בעיר שהושלמו במסגרת הכרזת האיחוד האירופי על מרסיי כ"בירת התרבות האירופאית" ל-2013.
ההשבחה המשמעותית ביותר של הכיכר הייתה הסרת התנועה הממונעת ממנה. נתיבי התנועה בוטלו או צומצמו, ומגרשי החניה פונו לטובת יצירת מרחב ציבורי בטוח ומזמין להולכי רגל. כשאנשים מרגישים שהם מוזמנים ובטוחים, הם מגיעים. זו עובדה.
"עבדנו עם אדריכל הנוף", סיפר בישראל האדריכל ספנסר דה גריי, שותף בכיר במשרד פוסטר ושות', בהרצאה שנשא אשתקד בכנס "יום האדריכל" שאירגנה עמותת האדריכלים. "הורדנו את כמות השטח שהתנועה תפסה, ויצרנו מרחב ציבורי ידידותי להולכי רגל. זה היה החזון שנקבע למפלס הכיכר".
בנוסף להאטת התנועה וצמצומה, הוסבו הרציפים לשטח ציבורי-אזרחי, לאירועים ספונטניים ובלתי רשמיים. שטח המדרחוב סביב הנמל הורחב כדי לחבר את הירידה מהעיר אל המרחב הציבורי. המתקנים הטכניים שפגמו בחזות הכיכר הועתקו למיקומים אחרים, ובתי הסירות הישנים, שעמדו בקצות מעגני הסירות והרציפים, הוסבו למקומות בילוי ופנאי לאורך קו המים. כיום פועלים במקום בתי קפה, מסעדות דגים ומועדונים ההומים בכל שעות היום. "בתי הקפה שמסביב לנמל", הסביר דה גריי באותה הרצאה, "יכולים לפנות למרחב ציבורי נדיב יותר, והמבקרים יכולים ליהנות מאחד הנמלים המשמעותיים בעולם".
פוסטר עצמו הכריז בטקס חנוכת הפרויקט, במעמד יוג'ין קאסלי, נשיא מטרופולין מרסיי-פרובנס, וג'ין קלוד גאודין ראש עיריית מרסיי, כי "הפרויקט הוא הזדמנות מצוינת לשפר מקום משמעותי באמצעים פשוטים מאוד, עם ביתנים קטנים ודיסקרטיים לאירועים, לשווקים ולאירועים מיוחדים. הגישה שלנו היתה לעבוד עם האקלים, ליצור צל, לכבד את שטח הנמל - רק לעשות אותו טוב יותר".
מה שמשטח נירוסטה יכול לעשות
את עיצוב הנוף תכנן, כאמור, המשרד הצרפתי MDP. הכיכר רוצפה בגרניט פורצלן בגוון חיוור, שאמור לאזכר את אבן הריצוף המקורית. כדי ליצור משטח אחיד וחף משינויי מפלסים ומדרגות, פינו המתכננים את כל ההפרעות שהיו במקום, ובהן שני אזורים מגוננים שהיו מוקפים בגדר נמוכה. את ההחלטה לוותר על צמחייה נימקו האדריכלים בהעדפתם ליצור משטחים קשיחים, גסים ומחוספסים שמתאימים יותר לשפה של הנמל ולחומרים הקיימים בו.
היעדר צמחייה הוא אולי נקודת התורפה של התוכנית. הקיץ בחופי הים התיכון דורש צל, כידוע לכל ישראלי, ועצים יכולים לספק צל כזה. המתכננים לא התעלמו מהבעיה; הם מצאו לה פתרון חלופי. "רצינו לייצר נקודת ציון במרחב הציבורי הגדול", הסביר דה גריי, "ולכן עיצבנו מחסה שמגן מהשמש ויכול לאכלס אירועים שיאפשרו לאנשים ליהנות ממשטח רפלקטיבי מעל ראשם".
המשטח הזה הוקם בפינה הדרום-מזרחית של הכיכר, בעדינות משובחת שמזכירה את ביתן טרמינל המעבורת באי נאושימה ביפן. מדובר במחסה נירוסטה דקיק הניצב על שמונה עמודי צילינדר דקים. אורכו של המחסה 46 מטרים (בפאה המקבילה לקו המים) ורוחבו 22 מטרים. הדקיקות, המראה המרחף ושכפול הסביבה כהשתקפות בו מעלימים את המבנה במרחב, ממזגים אותו עם הים והאופק ומשחקים עם הצופים במשחק תעתוע.
למה למחוק את העבר?
היה רגע מרגש בהרצאה של דה גריי, כשהוא דיבר על האדריכלות ככזו שיודעת לאפשר לאדם להיות פרט בתוך ציבור גדול, ולהיפך – כשהיא מאפשרת לציבור גדול להיות אחד. לדבריו, משטח המתכת הוכיח עצמו מיד - "גם ברמה הפרטית, של משפחה שנהנית לראות את עצמה משתקפת בגג שמעליה, אבל גם ברמה העירונית כנקודת מוקד בכיכר הפתוחה. זה היה אתר ההנצחה לזכר קורבנות 'שרלי הבדו' (עשרת העיתונאים ושני השוטרים שנרצחו במערכת השבועון בפריז, בפיגוע שביצעו שני מחבלים ב-7 בינואר 2015, בעקבות פרסום קריקטורה של הנביא מוחמד – ה.ש). הגג היה לנקודה שבה תושבי מרסיי התכנסו יחד".
את זה אי-אפשר יהיה לומר על כיכר אתרים העתידית - בתכנונו של אותו נורמן פוסטר, ובשילובו של אבנר ישר הישראלי. אם התוכנית שלהם אמנם תאושר, כיכר אתרים בכלל לא תהיה כיכר. היא תהפוך למרחב בנוי מאסיבי, שיגמד את האדם שלמרגלותיו. לציבור זה יתברר היטב בדיעבד: שומר יבקש לפתוח תיק בכניסה למתחם המסחרי, ואז כבר יהיה ברור לכל שאין מדובר במרחב ציבורי אמיתי. לא כיכר פתוחה, כמו רבין או ציון, אלא מקום סגור עם חוקים משלו - ומגדלים חוסמי-אוויר ומבט מעליו.
8 סיבות לעצור את תוכנית כיכר אתרים לפני שיהיה מאוחר:
