המכביה ה־20 יוצאת היום לדרך עם 10,000 ספורטאים ב-43 ענפי ספורט מ-80 מדינות. הפגשנו חמישה ספורטאים ישראלים שיתחרו במכביה, לאימון עם הכלבים הכי ספורטיביים שרק מחכים לרוץ איתכם:
עדי ברן
בת 16.5, סופטבול, משחקת בקבוצת טייגרס ובנבחרת ישראל ג'וניור
למה סופטבול: "אני באה מבית ספורטיבי מאוד. אבא שלי, עמי ברן, שהיום הוא יו"ר ארגון האתלטיקה, קידם את הסופטבול בישראל והיה שחקן ומאמן נבחרת הסופטבול כבר משנות ה־90 ואלוף ישראל בהטלת כידון. כשהייתי קטנה עסקתי בהתעמלות קרקע אבל ראיתי את אבא משחק ומאמן והתאהבתי בסופטבול. זה משחק פחות אינטנסיבי גופנית ויותר אינטנסיבי מנטלית, משחק של חשיבה. זה הרבה יותר מלזרוק ולתפוס כדור".
הפעם הראשונה שלי: "אני משחקת מגיל תשע. הפעמים הראשונות היו ממש קשות. הייתי מפספסת המון תפיסות. כשמפספסים הרבה כדורים, נפסלים. אבל לא ויתרתי".
שגרת האימונים: "3־4 פעמים בשבוע זריקות וחבטות במסגרת אימון עם הנבחרת. אני משתדלת להגיע שלוש פעמים בשבוע לחדר הכושר, וגם אמא שלי, שהיא מורה לפילאטיס, נותנת לי תרגילים מדי פעם".
רגע מאתגר: "בשנה שעברה לפני האליפות בספרד נקעתי את הרגל נקע רציני. זה ממש שבר אותי כי התאמנתי המון לקראת האליפות. שכנעתי את המאמנת שלי שאני יכולה לעלות למגרש, אבל אז נקעתי שוב את הרגל. ממש נשברתי שלא יכולתי להיות שם בשביל הקבוצה שלי".
הציפיות שלי מהמכביה: "אני מתרגשת כי זאת הפעם הראשונה שלי. אבא שלי היה בעשר מכביות, והפעם אני ממש חלק מהמכביה. מקווה שאגיע כמגישה, וגם ניצחון יכול להיות מעולה. תמיד כיף לנצח".
אני וחיות אחרות: "אני אוהבת מאוד חיות אבל יש לי פחד מכלבים מסוימים. יש לנו בבית שני כלבים, מעורבת גדולה ופינצ'ר, שמהם אני כמובן לא פוחדת".
עידו קרן
בן 26, כדור מים, מועדון אס"א (איגוד ספורט אקדמי) תל אביב
למה כדור מים: "נולדתי לבריכה. רוני, אבא שלי, היה שחקן נבחרת ישראל בכדור מים, וגם דוד שלי, דני הרן ז"ל, שנרצח ב־1979 על ידי חוליית המחבלים שחדרה לנהריה, היה מחלוצי כדור המים בארץ. אני הצעיר בין ארבעה אחים שכולם בענף - אחותי הייתה שחקנית כדור מים בצבא, ושלושת אחיי הם שחקני נבחרת ישראל בכדור מים. אחד מהם אפילו משחק בקבוצה היריבה לשלי. אני חולה ספורט ותמיד ידעתי שאהיה ספורטאי הישגי. מעבר לזה, המים משרים בי שלווה ועוזרים לי להישאר מפוקס.
"יחסית לשחקנים בארץ אני נחשב נמוך מאוד (1.65 מ'). אני הכי נמוך בליגה וזה משמעותי, גם כי אין הרבה שחקנים כאלה וגם כי זה מקשה בחסימות או בזריקות לשער. אבל הצלחתי להוכיח למאמנים ולשחקנים שהגובה לא קובע. אם אתה משקיע מספיק, אתה יכול להגיע להישגים".
שגרת האימונים: "די מצומצמת בתקופה הזאת כי אני סטודנט למינהל עסקים לניהול מערכות ספורט וגם מאמן באוניברסיטת תל אביב (נבחרת של בני 13). אני מתאמן בעיקר בערבים במשך שעתיים (שחייה, אימון כדור, טקטיקה), שוחה שלוש פעמים בשבוע בבקרים לפני הלימודים (2.5 ק"מ), והשנה הוספתי גם אימוני פילאטיס פעם בשבוע עם מדריכה מקסימה בשם שרי יקואל".
רגע שיא: "הגענו למקום ה־14 באליפות אירופה לנוער עד גיל 19. רגע שיא נוסף היה בשנה שעברה - לקחנו את אליפות הגביע בארץ".
הציפיות שלי מהמכביה: "להחזיר את הגביע. לפני ארבע שנים הפסדנו בגמר לאמריקאים. השנה אנחנו מתכננים להגיע עד הסוף ולקחת מדליית זהב".
אני וחיות אחרות: "שיתוף הפעולה הזה תפור עלי. חברה שלי ואני אימצנו לפני חודש כלבה בת ארבעה חודשים מאחת העמותות והיא הכניסה המון חיים ושמחה לבית".
נינה פקרמן
בת 40, ספורטאית טריאתלון ומכביוומן
למה טריאתלון: "נולדתי במולדובה למשפחה של ספורטאים. התחלתי כשחיינית מגיל צעיר וכבר בגיל עשר השתתפתי בתחרויות. לארץ עליתי לבד בגיל 17 מטעמי ציונות. המשפחה הגיעה כמה שנים אחריי. במהלך קורס מדריכי כושר קרבי נדבקתי בווירוס במוח ובבדיקות פגעו לי בחוט השדרה. הייתי שבועיים על כיסא גלגלים בלי לדעת אם אני קמה, דבר שהביא אותי לבחור בפיזיותרפיה כמקצוע. הלכתי ללמוד בווינגייט ושם גיליתי ענף חדש - טריאתלון. זה ענף מנטלי מאוד ויש לי ראש חזק. עד כה זכיתי חמש פעמים באליפות ישראל בטריאתלון, פעמיים בתחרות ישראמן, ארבע פעמים בתחרות חצי ישראמן ובאליפות המכביה בטריאתלון".
הפעם הראשונה שלי: "הטריאתלונים הראשונים לא היו קלים. לא ממש הבנתי בדיוק מה קורה ולא ידעתי לחלק כוח. אני זוכרת שירדתי מהאופניים וממש היו לי רגלי בטון. בקושי זזתי".
שגרת האימונים: "2־3 אימוני ריצה בשבוע ו־2־3 אימוני שחייה. משתדלת לעשות גם 2־3 אימוני קרוספיט בשבוע".
הציפיות שלי מהמכביה: "זו הפעם השלישית שלי ואני מתרגשת מאוד. קיבלתי את הזכות לצעוד עם הדגל בטקס הפתיחה, שזה כבוד ענקי. אני משתתפת במכביוומן (תחרות אתגרית המשלבת ארבעה מקצועות ספורט: ריצת חצי מרתון, רכיבה על אופניים, טריאתלון ושחייה במים פתוחים). אני רוצה ניצחון, אבל אין נסים - אם לא התכוננתי מספיק זה לא יקרה. אתן את המקסימום".
אני וחיות אחרות: "אני אוהבת חיות יותר מאנשים. גידלתי תוכים, צבים, חתולים וכלבים, וכשהייתי קטנה גם עכברושים ולטאות. בבגרותי היה לי כלב אמסטף מדהים, והפרידה ממנו הייתה מאוד קשה לי. מאז לא אימצתי. בשבילי זה כמו בן משפחה ואין לי כרגע זמן".
יעל ילין סדבון
בת 28, כדורעף חופים
למה כדורעף חופים: "זה ספורט מאתגר מאוד כי הוא משלב אלמנטים פיזיים עם אסטרטגיה וטקטיקה, והתקשורת בין בני הזוג במשחק חשובה מאוד. הכל צריך לקרות באותו הרגע - את צריכה להתאים את עצמך ולשנות טקטיקה באמצע המשחק. אני תחרותית מאוד ואוהבת לבדוק את הגבולות שלי וגם את החלק הקבוצתי של הגירל פאוור".
שגרת האימונים: "שני אימוני כדורעף ביום, שלוש פעמים בשבוע אימוני כוח בחדר כושר ופעמיים בשבוע ריצות של 6־4 ק"מ".
רגע שיא: "בטורניר המוקדמות לאולימפיאדה באשדוד שיחקנו מול זוג שהיה מדורג גבוה מאוד בעולם. הם היו אמורים לנצח אותנו בתוך זמן קצר, אבל הצלחנו להיות קרובות לנצח במערכה. זאת הייתה תחושה מרגשת. זכיתי גם באליפות ישראל לשנת 2016, הישג שאני גאה בו מאוד".
רגע מאתגר: "בכל ספורט יש נקודת משבר, והגדולה היא ללמוד מזה ולגדול. אני כבר מכורה לרגש הזה. יש לי קרע בכתף שהתחיל שבועיים לפני הטורניר באשדוד. יומיים לפני הטורניר כבר לא הצלחתי להרים את היד, אבל הפיזיותרפיסט שלי, אלון עקיבא, החזיר אותי לפעילות מלאה ומלווה אותי עד היום".
הציפיות שלי מהמכביה: "זאת הפעם הראשונה שלי במכביה וזה מאוד מרגש אותי. אני רוצה לנצח כמובן, לייצג את ישראל בכבוד ולהכיר עוד אנשים עם אהבה לענף מכל העולם".
אני וחיות אחרות: "תמיד היה כלב בבית. היו לי גם תוכי, אוגרים וארנבת. לצערי, אני לא נמצאת הרבה בבית, אז היום אין לי כל כך זמן להשקיע בטיפול בבעל חיים".
גיא מטיסיס
בן 29, רוגבי
למה רוגבי: "עד גיל 21 הייתי שחקן פוטבול אמריקאי באוניברסיטה במסצ'וסטס. כשסיימתי לא המשכתי עם פוטבול כי זה ספורט תחרותי מאוד, ורק פחות מאחוז אחד מתקבל לליגת ה־NFL. החלטתי ללכת על רוגבי כי זה הכי דומה לפוטבול שאפשר. זה משחק מאוד פיזי ואני אוהב את זה שהוא נמשך כל הזמן ברצף. ברוגבי אין עצירות. גם אהבתי שאין קסדות ומגיני כתפיים. הכל קל יותר. בפוטבול אתה משחק או הגנה או התקפה, וברוגבי - את שניהם".
הפעם הראשונה שלי: "המשחק הראשון בארץ היה אס"א תל אביב נגד עמק יזרעאל גלבוע, שתי קבוצות גדולות בארץ. היה משחק קשה, ואני זוכר שהייתי עייף מאוד ולא מספיק בכושר, אבל לקחנו את הגביע וזה היה כיף".
רגע שיא: "לפני שלוש שנים זכינו במקום הרביעי באליפות אירופה, זאת הייתה תחושה נפלאה של איחוד בקבוצה. השנה הפכתי לקפטן של הנבחרת וזה רגע מרגש".
רגע מאתגר: "לפני שלוש שנים נפצעתי בצוואר במהלך משחק. לא יכולתי להתאמן, לא לתרום לקבוצה ולא לשחק במשך חמישה חודשים. זה היה מדכא".
הציפיות שלי מהמכביה: "זאת הפעם השנייה שלי. לפני ארבע שנים זו הייתה הפעם הראשונה שישראל זכתה בזהב ברוגבי. אני שם את הכסף שישראל תזכה שוב השנה".
אני וחיות אחרות: "אני אוהב מאוד חיות ורוצה לאמץ לפחות שני כלבים כשנעבור מתל אביב למושב. כשהייתי ילד היו לנו כלבים קטנים, טרייר ובישון צרפתי, ואף פעם לא רציתי לגדל חיה אחרת".
ארבעה כללי זהירות שכדאי לאמץ לפני שמתחילים לרוץ עם הכלב
1. התחילו בהדרגה. בדיוק כמו שמתאמן מתחיל לא רץ ביום הראשון עשרה ק"מ, גם כלבים צריכים להיכנס לכושר בהדרגה, כשהם תמיד קשורים ברצועה. כדאי להתחיל במרחקים קצרים ולהגביר את הקצב ואת המרחק באופן מתון ובהתאם ליכולת של הכלב.
2. היו קשובים. אם הכלב מושך אחורה, אם הוא מאט את קצב הריצה או אם משהו נראה לא תקין, עצרו ותנו לו מעט מים או שפכו עליו מים כדי לקרר אותו.
3. התחשבו בגילו. ריצה ארוכה היא פעילות מאומצת שאינה מומלצת לגורים שעדיין לא סיימו את תהליך גדילתם. אפשר להתחיל כשהכלב בן שמונה חודשים.
4. צאו בשעות נוחות. הימנעו מאימונים בשעות החמות. המצע החם עלול לגרום לכוויות בכפות רגליו של הכלב, והחום אף עלול לגרום למכת חום מסוכנת. צאו לרוץ איתו מוקדם בבוקר או בערב.
המאמן האישי שלכם
מחפשים שותף לריצות? באגודת "צער בעלי חיים" בישראל תמצאו כלבים רבים בעלי רמת אנרגיה גבוהה שיכולים להיות שותפים נפלאים לריצה וגורם מדרבן ליציאה לאימונים. "אחד הפרמטרים החשובים הוא רמת אנרגיה דומה", אומרת נעמה רולניק, יועצת אימוצים באגודת צער בעלי חיים בישראל ומאלפת כלבים מוסמכת. "חשוב להבין שכלב עם רמת אנרגיה גבוהה שלא יוציא אנרגיה, יהיה מתוסכל ויפרוק את האנרגיה שלו בדרך אחרת, כמו הרס חפצים, חרדה או תוקפנות. לכן אני תמיד שמחה לשדך לאנשים פעילים כלבים בעלי רמת אנרגיה גבוהה".
לפרטים נוספים על כלבים המועמדים לאימוץ: אגודת צער בעלי חיים בישראל, רחוב הרצל 159, תל אביב, טל': 4553*
