דילמת קיץ של אמא: סופשבוע חופשי ומְבַדֵּר או קמפינג משפחתי מְאַתְגֵּר?

הבעל והילדים נסעו לקמפינג, ואהובית רבי גולן, שקיבלה וויקנד רווקות מושלם לעצמה, גילתה ש"חופשי זה לגמרי לבד" זו לא רק שורה בשיר של פוליקר

לחיות שוב את חיי הרווקות לרגע. לישון כמו שצריך. לבלות עם חברות בלי להסתכל על השעון. זה ממש כמו להיות גרושה עם משמורת משותפת, רק בלי הדרמה והטיפולים הפסיכולוגיים.  אהובית רבי גולן
לחיות שוב את חיי הרווקות לרגע. לישון כמו שצריך. לבלות עם חברות בלי להסתכל על השעון. זה ממש כמו להיות גרושה עם משמורת משותפת, רק בלי הדרמה והטיפולים הפסיכולוגיים. אהובית רבי גולן

שישי בלילה. אני יושבת על הבר התל אביבי ומזמינה קוקטייל. ועוד אחד. ועוד אחד. "תנסי ליהנות מהרגע", אני אומרת לעצמי. לא בכל יום יוצא לך לבלות עם חברות טובות עד השעות הקטנות של הלילה, לשתות כמה שבא לך, והדובדבן שבקצפת: לא לנהוג חזרה הביתה כי את הולכת לישון אצל חברה כאחרונת הטינאייג'ריות.

 

>> הורים יקרים, בבקשה עזרו לאהובית להחליט: ילד שלישי, כן או לא?

 

יש משהו מאוד מוזר בללכת לישון אצל חברה בגיל 37, כשאת בסטטוס נשואה פלוס שניים. במיוחד אם היא רווקה שטרם חוותה את התענוג שבלקום 50 פעם בלילה כי מישהו צריך פיפי. "נו, זה מה שרצית, לא?", אני ממשיכה לדבר לעצמי, "לחיות שוב את חיי הרווקות לרגע. לישון כמו שצריך. לבלות עם חברות בלי להסתכל על השעון. זה ממש כמו להיות גרושה עם משמורת משותפת, רק בלי הדרמה והטיפולים הפסיכולוגיים. מושלם!".

 

זה כן ביג דיל. כי זו הייתה הפעם הראשונה שלהם. הפעם שתיחקק בזיכרונם לנצח כ"טיול הכיפי ההוא שאבא לא הכריח אותנו להתקלח ואמא הפרינססה לא טרחה בכלל לבוא"

אז למה אני לא מצליחה ליהנות מזה? החבר'ה שלי יצאו לקמפינג בלעדיי. כלומר, אף אחד לא אסר עליי להצטרף, אבל כשעלה הרעיון היה ברור לכולם שאני בחוץ. "מה הביג דיל?", תשאלו ובצדק. כולה אבא שיצא עם ילדיו לבונדינג באוהל. אבל זה כן ביג דיל. כי זו הייתה הפעם הראשונה שלהם. הפעם שתיחקק בזיכרונם לנצח כ"טיול הכיפי ההוא שאבא לא הכריח אותנו להתקלח ואמא הפרינססה לא טרחה בכלל לבוא. אבל כן היו שם אימהות פחות אגואיסטיות של ילדים אחרים, שלא היה אכפת להן להקריב את הנוחות שלהן ללילה אחד בשביל שיהיה לילדים שלהן טיול מושלם".

 

אז בינתיים הם שם, באוהל, בעוד אני כאן, שותה את כל הבר ומנסה בכל כוחי ליהנות. "אולי תיכנסי לדמות", אני מאתגרת את עצמי בעוד המשקה הרביעי מחלחל לו. "מה אכפת לך, את כבר פה. שחקי אותה רווקה לוהטת. עזבי, גרושה לוהטת. יותר אמין. שיר אלמליח. זהו, את שיר אלמליח. הופה, נראה לי שמישהו כבר בוחן אותך. אוי, לא להתעטש! מה קשור אפצ'י עכשיו? תתאפקי! פאק. לשיר אלמליח זה בחיים לא היה קורה".

 

מחלת גבהים בנפאל

אז למה בעצם לא הצטרפתי אליהם? הכל בגלל הסיוט שעברתי בנפאל, לפני שבע שנים. אנחנו בגובה 4,000 מטר. פסגות מושלגות מסביב. אני עם חום גבוה. הפסגה נמצאת כמה קילומטרים בודדים ממני, אבל אין לי שום אפשרות להגיע אליה. בא לי למות. בעצם, יש מצב שאני אשכרה עומדת למות כי חטפתי מחלת גבהים. רופא? הצחקתם את הנפאלים. אפילו אין קליטה בנייד כדי להיפרד לשלום מההורים. מה עושים? הדרך היחידה שלי לעוף מפה היא במסוק. שיט. אבל לא עשינו ביטוח. מי שיער שאני אקלע לסיטואציה שבה אני זקוקה לחילוץ והצלה? אני לא מאלה. הכי אקסטרים שלי זה לעלות על המגלשה הצהובה במימדיון בגיל עשר.

 

הבשורה הטובה: אפשר לצאת מכאן גם במטוס. הבשורה הרעה: מטוס מגיע אחת לשלושה ימים, וגם זה רק אם השמיים נקיים. אם יש עננים, המטוסים מתרסקים בכיף שלהם לתוך צלע ההר אחת לחודש־חודשיים. רגע, נדלקת נורה מעל ראשו של אחד המקומיים, יש דרך נוספת לחזור לציוויליזציה – על חמור. בטח. אני, חמור, ירידות תלולות על סף תהום. אממממ... פחות. אין ברירה.

 

נשבעתי שלא עוד. אני לא עושה יותר דברים שאני לא נהנית מהם, גם לא בשם האהבה או שלום הבית. מעתה ואילך אני נצמדת לקומפורט זון שלי כמו פליטת ריאליטי לצלם פפראצי

אחרי סקירת כל האופציות השפויות, כולל התאבדות, הבנתי שאני חייבת לקחת את גורלי ברגליי. את כל ה־4,000 מטר שעליתי אני צריכה גם לרדת, משימה שתתברר כלא פחות סיוטית מהעלייה. איך לעזאזל הגעתי לפה? הכל בגללו. הרבה שיט הוא גרם לי לעבור בכל השנים שאנחנו יחד: ראפטינגים סוערים (אני שונאת מים), טיפוסים על הרי געש מושלגים (אני שונאת לטפס), שנורקלינג בכל מיני ריזורטים (אני שונאת דגים), טראקים מתישים (אני שונאת ללכת).

 

אבל הטיול האחרון בנפאל היה הקש ששבר את גב הנאקה. באותו טיול, בעודי תקועה בגובה 4,000 מטר, קרובה ממש לאלוהים, נשבעתי שלא עוד. אני לא עושה יותר דברים שאני לא נהנית מהם, גם לא בשם האהבה או שלום הבית. מעתה ואילך אני נצמדת לקומפורט זון שלי כמו פליטת ריאליטי לצלם פפראצי.

 

נהנים, אבל למה לגרום לי להרגיש כל כך מיותרת?

בחזרה לסופ"ש הגרושות שלי: הקוקטיילים עשו את שלהם וישנתי כמו מתה. למחרת בבוקר היקיצה הייתה טבעית. התכנון היה ללכת לאכול ארוחת בוקר ואז לעשות מה שעושים כל הרווקים התל אביביים – לזרום. אולי לים, אולי לחברים, אולי לסרט. באופן מפתיע, המקום היחידי שהתחשק לי לזרום אליו זה הביתה. קראו לזה פסיכולוגיה בשקל, או סתם טמטום – אבל הרגשתי צורך עז להיות קרובה. למרות הכלים בכיור, הצעצועים שזרוקים בכל מקום והעובדה שאני גרה בפתח תקווה – רק שם רציתי להיות.

 

מה כבר ביקשתי? קשה לצלם איזו התמוטטות עצבים קטנה?  איזה התקף טנטרום לפני השינה? לא יודעת. הבנזוג יצא טיפה אגואיסט כאן, אם תשאלו אותי

אני מודה, גם הסרטונים ששלח לי הבנזוג במהלך הסופ"ש הזה עשו את שלהם. במקום לראות ילדים עקוצים, רועדים מקור ומגעגועים לאמא (כפי שדמיינתי את זה בראש שלי), ראיתי ילדים מאושרים, חסרי דאגות (ומקלחת), מקפצים במים בלי שאף נודניקית תרדוף אחריהם ותצעק "תיזהרו! לא לשם! לא לגעת בזה! איכסה! קחו מגבון!".

 

נכון, אני שמחה לראות שהם נהנים, אבל למה לגרום לי להרגיש כל כך מיותרת? מה כבר ביקשתי? קשה לצלם איזו התמוטטות עצבים קטנה? איזה התקף טנטרום לפני השינה? לא יודעת. הבנזוג יצא טיפה אגואיסט כאן, אם תשאלו אותי. אניוואי, בפעם הבאה שהם ירצו לצאת לקמפינג, ראס בן אמו אני מצטרפת. אני לא אעמוד מהצד ואתן להצגה הזו להימשך. לא לא. אני אסבול בשקט ואישן בפאקינג אוהל. ואם באמצע הלילה יכיש אותי נחש ארסי ולא אשרוד כדי לספר על זה, אני מבקשת שתכתבו על הקבר שלי: "יצאה מהקומפורט זון שלה ומתה". למען יראו וייראו.

 __________________________________________________

 

עם Gostyle את אף פעם לא לבד בסופ"ש (צילום: דביר כחלון)
    עם Gostyle את אף פעם לא לבד בסופ"ש(צילום: דביר כחלון)

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד