לונה, התינוקת בת החודשיים של השחקנית עירית קפלן (44) דומה לה שתי טיפות מים, לכן מפליא לגלות שקפלן אינה אמה הביולוגית. היא אמנם נשאה אותה ברחמה במשך תשעה חודשים, אבל לונה נוצרה רחוק מהרחם שבו גדלה: בהפריית מבחנה, מתרומות של זרע ישראלי וביצית אוקראינית. "אף אחד לא מאמין שהיא לא שלי, כי התורמת שבחרתי דומה לי מאוד. מתברר שאנחנו, האוקראיניות, די שטאנציות, רק שהיא באה בגרסה רזה יותר".
הדמיון מקרי?
"לא. חיפשנו תורמת ביצית שדומה לי, ואם מצאנו מישהי שגם דומה לי בצבעים וגם רזה יותר, למה לא? אם כבר יש לי אפשרות בחירה, ברור שאני אבחר ברזה. לא קל להתמודד עם חברה כל כך שיפוטית ואחוזת אובססיה לרזון".
למה נזקקת לתרומת ביצית?
"אחרי ארבע שנים וחצי של טיפולי פוריות הבנתי שזה מה שאני צריכה. זו הייתה תקופה ארוכה מדי של סבל יומיומי, הזרקות, הורמונים, בדיקות אולטרסאונד, חיטוטי וגינה אינסופיים ובעיקר, שבועיים ארוכים מדי של המתנה, ציפייה וייאוש בכל פעם מחדש".
וגם בימים הקשים האלה עלית לבמה ושיחקת אותה כאילו כלום?
"קרה שעליתי לבמה שעתיים אחרי שאיבת ביציות, מטושטשת לגמרי, למרות שאסור, אין על זה ביטוח. הראש לא עבד בכלל. יש בי משהו קצת סובייטי, העבודה אצלי מעל לכל, למרות שיש המון זכויות לנשים שעוברות טיפולי פוריות. הבעיה הייתה שקצת שפכתי את חמתי, מה שנקרא, כי ההורמונים שיגעו לי את הגוף. הייתי בתסמונת קדם־וסתית תמידית, והייתי צריכה להדחיק ולרסן את עצמי כדי לא לפגוע באנשים שאני עובדת איתם ולא לפגוע בעצמי. הרבה פעמים הייתי צריכה גם להצחיק כשבפנים רציתי למות. והכי נורא היה, שגיליתי שהדחקה מעלה קילוגרמים, כי איפשהו אצלי כל המלחמות מתפרקות באוכל".
גם בנה הבכור, עילאי (שבע), נולד בהפריית מבחנה, אבל הוא ילד ביולוגי שלה ושל בעלה, ניתאי נצר (50), צלם טלוויזיה. "הרגשתי שילד אחד זה לא משפחה, כמו שולחן עם שלוש רגליים. עילאי נורא רצה אח או אחות, הוא לא הרפה. הוא קיבל אותה מדהים, אם כי היום הוא מתלונן שהיא חופרת".
קפלן מספרת שכבר בדייט הראשון עם ניתאי, בעלה, ידעה על הקשיים הצפויים להם. "הוא סיפר לי שהיה לו סרטן והטיפולים גמרו לו על הזרע. מתברר שבכל זאת היה זרע, אבל הוא היה חלש מדי. עילאי נקלט מהר דווקא, אבל כשניסינו להיכנס שוב להיריון, הבנו שאנחנו צריכים תרומת זרע. אחרי שנים של הפריות כושלות, התברר שגם אני התבגרתי וגם הביציות שלי כבר התעייפו".
מתי החלטת להרים ידיים?
"כשהבנתי כמה זה פשוט לקבל תרומת ביצית. חשבתי שזה כרוך בפונדקאות נורא יקרה ושלא נוכל להרשות את זה לעצמנו, עד שחברה אמרה לי, כבדרך אגב: 'ממילא הזרע לא שלכם, למה שלא תיקחי גם ביצית ותגמרי עם זה?' באותו רגע חשבתי: 'וואלה, אני יכולה להיות הפונדקאית של עצמי', ואם זה כזה פשוט, וקונים את הביצית דרך סוכנות בארץ, אז למה לא? ואז הייתה לי הארה, פתאום נזכרתי שפעם קיבלתי מתנה מאיציק כהן, שיחה עם המתקשר איל נחום. הוא אמר לי שבגיל 43 אכנס להיריון, וזה יקרה רק אם אשנה את הקונספט בראש. שאלתי מה זה אומר והוא ענה: בבוא העת תדעי. כשעלה הרעיון לשנות קונספט, נפל לי האסימון. אני חייבת תודה גם לפרופ' דניאל זיידמן מאסותא, שבזכותו יש לי היום בת".
מה ניתאי חשב על כל העניין?
"ניתאי תמך מאוד, הוא לא יכול היה לסבול את מה שההורמונים עושים לי, ולכי תדעי מה יהיו ההשלכות בעתיד. תוך חצי שנה כבר הייתי בהיריון, ולמרות שהזרע והביצית לא שלנו, לונה היא הכי שלנו בעולם".
למה בחרתם בשם לונה?
"כי כשהיא יצאה מהבטן היא נראתה כמו ירח מואר".
ומה לגבי עילאי? זה נשמע כמו חיבור של "עירית" ו"ניתאי".
"זה יצא במקרה, אבל אחרי שנתנו לו את השם ראינו שזה באמת ע' של עירית, א' של ניתאי ובאמצע ל', שזה הלב שלנו".
גוזל עצוב
התפקיד הראשי הראשון שלה היה מיד עם סיום לימודי המשחק בבית צבי (בהצטיינות), בהצגה "שמנה". קפלן גילמה אישה גדולה ויפה שמחפשת אהבה, וקשה היה שלא להישבות בקסמיה ולהעריך את אומץ לבה להופיע חשופה פיזית ורגשית. "כשעמדתי על הבמה עם כל כובד משקלי, טיפלתי בעצם בפצע הגדול של חיי – ההשמנה. שיחקתי שם כמעט את עצמי, הייתי באותה תקופה בדיוק בלופ הזה שבו גברים אמרו לי: 'אני רוצה אותך, אבל יש מצב שאת עושה דיאטה?' ואפשר לחשוב כמה שמנה הייתי".
מאז היא חוגגת 17 שנה על בימת הקאמרי ובנוסף עשתה גם לא מעט טלוויזיה. בין היתר השתתפה בסדרות "האלופה", "בני ערובה 2", "מתים לרגע" (העונה השנייה), "ג'ינג'י" ו"שכונה". בנוסף, זכתה בפרס אופיר על משחקה בסרט "סיפור גדול", לצד חבריה הטובים דביר בנדק, אלון דהן ואיציק כהן.
השבוע עולה בבתי הקולנוע סרטו של ניר ברגמן, "להציל את נטע", שבו היא מככבת. בסרט שזורים ארבעה סיפורים על נשים, שסיפוריהן מרכיבים את קורותיו של גבר בשם נטע (בני אבני), דרך מפגש מקרי בינן ובינו. נטע חי על הקצה, וכל אחת מהגיבורות מצליחה, בדרכה, להציל אותו ממשהו. כמו כל ארבע הגיבורות של הסרט, שניצבות בפני דילמות הוריות הרות גורל, כך גם נטע, הגיבור הנוכח־נפקד, שאומץ בילדותו, ויתר על בנו וכעת נמצא במסע חזרה אליו.
קפלן מגלמת את מירי, אישה קשת יום, אם לשניים, שמגלה יום אחד שלבעלה יש זוגיות אחרת, עם גבר, ומתקשה לספר על כך לילדיה. "למירי יש מאפיינים שמתאימים לאישיות שלי, כמו חרדה, פרנויה ועצב", היא אומרת. "אל תראי אותי ככה, אני מתעתעת מאוד. נראית ענקית ולוחמנית ושמחה, אבל בפנים אני גוזל עצוב".
הראיון המלא עם עירית קפלן בגיליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים
