ברגעים האחרונים, לפני שהמטוס נחת בקייב, הרגישה סיוון אלירזי איך המתח משתלט על כל מילימטר בגופה. היא לא הייתה בטוחה שאבא שלה באמת יחכה לה שם, בנמל התעופה, בעיר שהותירה מאחור, ממש כמו את אביה, כשעלתה עם אמהּ ארצה בגיל חצי שנה. אבל הוא היה שם, ואת עשר השעות שבין טיסה לטיסה הם בילו ביחד. ואולי "ביחד" היא מילה חזקה מדי לתיאור המפגש המהוסס הזה, בין אב ובתו שאינם מכירים זה את זה, שמנסים להתקרב ומיד לאחר מכן, חוזר ומפריד ביניהם מרחק של אלפי קילומטרים.
סדרת הצילומים של אלירזי "עשר שעות בקייב" לוכדת בדיוק את המתח הזה: סיוון ואבא שלה, אנטולי, שנפרדו לפני יותר מ־25 שנה, עומדים בשלג, בקייב הקפואה של פברואר 2016, ומגששים אחרי רסיסי חום וקרבה.
אלירזי (27) מתגוררת כיום בירושלים עם בן זוגה, עובדת כעורכת תוכן באתר Xnet ולומדת לתואר שני בבצלאל. עבודותיה יוצגו באירוע "סטודיו פתוח" (29 ביוני עד 1 ביולי, אבולעפיה 6, ת"א) של בצלאל. את צילומיה, שברובם היא נוכחת אך מציבה את עצמה במבט של מתבוננת מבחוץ, היא יוצרת מתוך הפצעים הכי עמוקים שלה: הגירה, ניכור, פרידה כפויה מאביה ומאחיה שנפטר מסרטן ותחושת אאוטסיידריות.
היא נולדה, כאמור, בקייב, בדירת שיכון קטנה שאינה שונה מאוד במראה מזו שאליה הגיעה בגיל חצי שנה, במרכז הקליטה בקריית־ים, אבל רחוקה ממנה מרחק כוכבים וגלקסיות. הוריה, שניהם מהנדסי תוכנה, נפרדו עוד קודם, ואמה, דניאלה, החליטה במאי 1990 "לממש את החלום הציוני" ועלתה ארצה עם בנה מנישואים קודמים, יבגני בן ה־14, וסיוון התינוקת. הקשר עם האב התנתק. לדברי אלירזי, למעט ביקור קצר בארץ, כשסיוון הייתה
כבר בת 20, הוא לא ענה לטלפונים, לא כתב מכתבים ושקע בשגרת חייו בקייב. "אני לא יודעת למה לא היינו בקשר", מודה אלירזי. "לא שאלתי ולא דיברנו על זה".
בקורות החיים הפיוטיים שהעלתה לאתר שלה, אלירזי כותבת: "גדלתי כילדה נטולת אב ורציתי לדעת הכל. 'איך עשית אותי, מאמא?' הייתי מתכרבלת על ברכיה כמו פרעוש בצנצנת. 'רציתי מאוד חזק וביקשתי מאלוהים ואז הגעת'".
מה באמת ידעת על אבא שלך?
"ידעתי שהוא בקייב, אבל הנחתי את זה בצד כי ידעתי שזה רגיש לאמא שלי. לא הרגשתי שהעובדה שהוא לא איתנו חריגה".
אמך התמודדה עם גידול ילדים במדינה חדשה.
"היא אומרת שהיא הייתה נאיבית. שבגיל 36 היא הייתה צריכה לדעת כמה קשה יהיה לה לבוא לכאן ולגדל שני ילדים לבד, כי הוריה ואחותה נשארו באוקראינה. אבל בקייב הייתה אנטישמיות, לא נתנו לה ללמוד שם והיא נאלצה ללמוד בליטא. סיפרו להם שבישראל כולם חברים, חם ויש ים, ולא קוראים לאף אחד 'יהודי מסריח'".
המציאות התגלתה כשונה לגמרי. איש אמנם לא קרא להם "יהודים מסריחים", אבל בגיל עשר, כשגרו ברעננה, הילדים ועוד איך קראו לסיוון "רוסייה מסריחה".
רעננה הייתה אחת מתחנות רבות שבהן עברו בארץ: ממרכז הקליטה עברו לקצרין, שאותה היא מכנה "גולאג קטן ליד הכנרת". שם, כשהייתה בת ארבע, נשאלה בגן אם השיער שלה לבן כי היא זקנה. מקצרין נדדו לאריאל, "המקום הכי קרוב לתל־אביב שיכולנו להרשות לעצמנו לגור בו", ומשם לרעננה. אחיה כבר יצא מהבית לצבא ובהמשך לצבא קבע, ואמהּ "עבדה בשלוש עבודות מזדמנות נורא קשות, כולל חלוקת עיתונים בלילה שהשאירה לה בערך שעתיים של שינה".
שעות ארוכות לבד בבית
שמונה שנים חלפו עד שאמה מצאה עבודה במקצועה. אלירזי זוכרת את עצמה מבלה שעות רבות וארוכות לבדה, בבית ובחוץ. בימים הייתה מטיילת ברחובות ובשדות, משוחחת בלבה עם אלוהים ומספרת לו איך עבר עליה היום, ובלילות "סוגרת את החלונות כשמחשיך, כדי לא להניח לרוח הפרצים להיכנס הביתה, ומחכה לאמא שתחזור מהעבודה". היא מספרת שחברה ל"ילדים משוטטים" אחרים בשכונה, וביחד הם היו מושא קנאתם של "הילדים המבויתים", שהוריהם חיכו להם בבית כשחזרו מבית הספר.
כילדה רגישה ואינטליגנטית, שבילתה את רוב השעות בבית הספר בקריאה חשאית של ספרים מתחת לשולחן, התקשתה להתמודד עם הלעג והאלימות בבית הספר. היא כתבה אז (ועדיין כותבת) ומקווה לפרסם יום אחד את סיפוריה. באתר שלה היא חולקת סיפור קצרצר וקורע לב על היום שבו כנופיית בנים מבית הספר ברעננה כיתרו אותה, ואחד מהם שלף לעומתה את איבר מינו. "הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי
לו שיש לו קטן. זו הייתה הפעם האחרונה שהציקו לי בחיי".
כנערה הסתגרה בעצמה ובשלב מאוחר יותר הפסיקה לאכול, "מקרה קלאסי של גיל ודימוי גוף". היא הגיעה למשקל 43 קילו, המחזור החודשי שלה נפסק והרופאה איימה עליה באשפוז, ואז, יום אחד, כשהייתה בת 15, חזרה הביתה ומצאה את אמא שלה בוכה. כך התברר לה שאחיה חולה בסרטן. "הפרעות האכילה שלי נמשכו כמה חודשים, וכשגיליתי שאחי חולה בסרטן, הרגשתי כאילו קיבלתי סטירת לחי, וחזרתי לעצמי".
התמודדת במקביל עם הפרעת אכילה ועם המחלה של אחיך. איך גייסת לזה כוח?
"כתבתי וצילמתי. עיסוק בצילום הוא גם עיסוק בשימור ובמוות. כשאת מצלמת, את עושה ניסיונות פתטיים להחזיק ביד משהו שאי־אפשר להחזיק, להפוך זיכרונות למשהו מוחשי. זה לא באמת מצליח, כי הצילום הוא רק העתק, לא הדבר האמיתי, אבל נאחזתי בזה כדי לעבור את התקופה המאוד קשה הזאת.
"אנשים לוקחים כמובן מאליו את הזמינות של הוריהם ושל אחיהם. אני ידעתי תמיד שכל זה לא מובן מאליו בכלל, ולכן כל החיים הרגשתי זקנה".
האם והאח נסעו לטיפולים אלטרנטיביים בארצות־הברית והביאו לה מצלמת ניקון קטנה, שחיברה אותה לעולם. עד אז, היא מעידה, הייתה בטוחה שאיש לעולם לא יהיה מסוגל להבין אותה. "את מסמנת את עצמך כשונה, כי עברת דברים קיצוניים, ואת לא חושבת שאי פעם יהיה מישהו שיוכל להכיל אותך", היא אומרת. "זו נטייה שיש לי גם היום ואני נלחמת בה".
כשהייתה בת 17 נפטר אחיה. "יותר ממה שהתעסקתי באבל שלי, פחדתי שאמא שלי לא תעמוד במשבר. היא הייתה במצב קשה מאוד, פנתה למיסטיקה, והלכה למישהו שמשנה שמות בנומרולוגיה. היא שינתה את שמה וגם אני בחרתי לעצמי שם ושם משפחה שנשמעים ישראליים ובזמנו זה עזר לי. עכשיו אני מתלבטת אם לחזור לשם המקורי שלי".
ניסית במהלך השנים ליצור קשר עם אביך?
"אמא שלי ניסתה, אבל הוא לא ענה. כשהייתי בת 20 הוא פתאום כן ענה, והם התחילו להתכתב במייל ולדבר בסקייפ. אני חושבת שזה קשור לעובדה שילדיו הבוגרים, מנישואים קודמים, התבגרו. אמא שאלה אותי אם אני רוצה לדבר איתו ורציתי, כי בדיוק התקבלתי לבצלאל והרגשתי פתאום מלאת כוח וחיים. בפעם הראשונה הרגשתי שייכת, פגשתי אנשים שדומים לי. אז ביקשתי ממנו שיבוא להכיר אותי. הוא הסכים, ואז אמא איימה עליו שהוא חייב לעמוד בהבטחה ולא להיעלם שוב. הייתה שתיקה רועמת והבנתי שהוא מרגיש מחויב".
והוא בא?
"כן. הוא ישן במלון ועשינו לו סיור בארץ הקודש: צפון, דרום, כנרת, ירושלים. האווירה הייתה חיובית ונשארנו בקשר בסקייפ. אבל מבחינתי, הפגישה המשמעותית יותר הייתה דווקא הפגישה השנייה איתו".
הפגישה השנייה, שבה צולמה התמונה ליד המטוס, התקיימה כשאלירזי
הייתה בדרכה לאמסטרדם. "כתבתי לו שתהיה לי חניית ביניים של עשר שעות בקייב ושאני רוצה להיפגש. לא הייתי בטוחה שהוא יגיע".
למה פתאום יזמת מפגש?
"בן הזוג שלי, אוהד, עודד אותי לעשות את זה, הכל בזכותו. הוא תכנן את החופשה, תמך בצעד הזה וגם גונן עליי ואמר שאם אבא שלי לא יבוא, נטייל בעיר ונצלם את המקום שבו נולדתי ומעולם לא חזרתי אליו".
מפגש כזה בטח מייצר עומס רגשי עצום
"ברור. לפני הנחיתה בקושי יכולתי לנשום. כשנפגשנו הוא לקח אותנו לטייל בשיא השלג והקור באיזה מוזיאון מטוסים גדול, והיה בינינו מרחק שהיה קשה להתגבר עליו. זה לא פשוט. אני נראית בתמונות מאופקת, אבל בפנים הכל השתולל. לא ככה דמיינתי. הוא חיבק אותי, אבל הרגשתי שהוא נכנס לדמות ומתפקד כמו שמצפים ממנו. למרות שזו הייתה פגישה של כמה שעות היא הייתה משמעותית כי זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו בסביבתו הטבעית. הוא היה מקסים, עשה מעל ומעבר והרגשתי בנוח. אני מכירה אנשים שחוו רגשות מוזרים בפגישות כאלה, אבל הרגשתי מספיק טוב ונוח כדי לצלם".
ועדיין, אי־אפשר להתעלם מהקור בצילום
"כי יש חלל של שנים שאי־אפשר להשלים, ויש קרבה וזיכרונות שאי־אפשר לבנות מחדש".
את כועסת עליו?
"לא, כי אם יש לך אבא לא מתפקד, הוא מזיק פחות כשהוא רחוק. אם הוא היה עולה איתנו לישראל בעל כורחו, לכי תדעי איזה פיצוצים היו יכולים להיות ואיזה נזק, גדול יותר, הוא היה עושה לי בחיים. אני מסתכלת על חצי הכוס המלאה. אני מתרגשת מכך שפגשתי באותה הזדמנות את שני הילדים האחרים שלו, ששמחו לגלות אותי פתאום, ואני חולמת לעשות פרויקט צילום גם איתם. בכל זאת, יש לי פתאום עוד מישהו בעולם, ואני בוחרת לא לכעוס על כך שאחרי הפגישה בקייב הקשר די דעך".
יש ביניכם קשר היום?
"אנחנו מדברים מדי פעם. לפני חודש הוא אמר לי לראשונה שהאמנות שלי נוגעת בו, ושמחתי. הייתי צריכה את האישור שלו".
