אלמנתו של קרפל: 'בכל פעם שנלקח מדני דבר שקשור לרדיו, משהו בו מת'

עורך הרדיו ומגיש התוכנית "קול הג'אז הזה" המיתולוגית בגלי צה"ל חלה בפרקינסון והלך לעולמו לפני כשנה. אשתו סוזי מספרת על ההתמודדות הארוכה עם המחלה הקשה

סוזי קרפל. "עד היום אני מצטערת על כך שכשהוא היה חולה ארזתי את החדר עם האוספים והתקליטים. לא ידעתי שהוא ייקח את כל כך קשה" (צילום: יונתן בלום)
סוזי קרפל. "עד היום אני מצטערת על כך שכשהוא היה חולה ארזתי את החדר עם האוספים והתקליטים. לא ידעתי שהוא ייקח את כל כך קשה" (צילום: יונתן בלום)

בפסח האחרון העפיל לראש מצעדי המכירות דיסק אוסף שהשאיר מאחוריו את האלבומים החדשים של שלמה ארצי, אייל גולן, שרית חדד ואביתר בנאי. הדיסק, שנקרא "קול הג'אז הזה", יצא לזכרו של שדרן גלי צה"ל המוערך דני קרפל במלאות שנה למותו ממחלת הפרקינסון. במשך 12 שנים הוא נאבק במחלה, ובמהלכן סעדה אותו אשתו סוזי (59), שגייסה את כל משאביה הנפשיים והפיזיים כדי להקל את חייו. בחודש מרץ בשנה שעברה הלך לעולמו.

 

מחלתו של קרפל התחילה ברעידות ביד, שהוא התעלם מהן. "לאט־לאט זה תפס את שתי הידיים, אבל הייתה הכחשה גורפת", משחזרת סוזי. "הוא אמר: 'אני צעיר מדי, זה לא יכול להיות, אני רק בן 48', אבל אחר כך, כשהפנים שלו קיבלו סוג של עיוות קל, אי־אפשר היה להתעלם מזה יותר. הוא הלך לבדיקה בתל־השומר וקיבל חותמת שזה פרקינסון".

 

האזינו לתוכנית לקט מיוחדת שערך דני קרפל ז"ל

 

"לא ממש הבנו שזו מחלה שמתים ממנה". דני קרפל ז"ל  (צילום רפרודוקציה: אברהם קביליו, "7 לילות")
    "לא ממש הבנו שזו מחלה שמתים ממנה". דני קרפל ז"ל (צילום רפרודוקציה: אברהם קביליו, "7 לילות")

     

    איך התמודדתם?

    "לקחנו את זה כמשימה. התחילה הידרדרות אטית, אף אחד מאיתנו לא ממש הבין שזו מחלה שמתים ממנה. האמת היא שזה לא חייב להיגמר ככה, דני פשוט קיבל את זה באופן מאוד קשה. אחרי האבחון הוא תפקד במשך שבע שנים, המשיך לעבוד כרגיל ואפילו נהג לעבודה בעצמו ונסע לבדו לפסטיבלי ג'אז בחו"ל. הוא היה צנוע ולא דיבר או שיתף יותר מדי אנשים. לקח הרבה זמן עד שהוא ביקש עזרה, והאמת היא שהוא אפילו לא ביקש, הציעו לו".

     

    מתי הבנתם שהמצב לא טוב?

    "שלוש־ארבע שנים לפני מותו מצבו הידרדר מאוד, הוא כבר לא נראה טוב וכבר לא הזמינו אותו להרצאות. הוא הפסיק את כל הפעילויות שלו, אבל בגל"צ הוא המשיך לשדר כל הזמן, עד שהקול שלו פשוט בגד בו. היה לו קול מדהים, אנשים אמרו לי שהקול שלו מרגיע אותם, אבל לא היה מנוס אלא להוריד אותו משידור. הוא המשיך לערוך את התוכנית, ועופר חזות, שהיה קריין בתחנה, הגיש במקומו, ואחר כך תמר עמית יוסף".

     

    "הוא לקח תרופות חזקות כדי להפסיק את הרעד בקולו, ואז התחילה דמנציה. אבל כשהוא ערך תוכניות מוזיקליות הוא היה צלול לחלוטין. הקריינים באו אלינו הביתה והוא הכתיב להם"
    איך הוא הרגיש כשהקשיב לתוכניתו בהגשתם של שדרנים אחרים?

    "זה היה שבר גדול שהוא לא התגבר עליו, ובאמת אחרי זה מצבו הידרדר בבת אחת. היו שתי נקודות ציון במחלה שלו, שתי מדרגות משמעותיות למטה: בפעם הראשונה, כשנלקח ממנו המיקרופון, ובפעם השנייה, כשנאלץ לצאת לפנסיה מוקדמת. בפעם הראשונה הוא איבד לחלוטין את השליטה על הגוף שלו והיינו צריכים לאשפז אותו, בפעם השנייה הוא איבד את היכולת לבלוע, והיינו צריכים להזין אותו בדרך אחרת. ועדיין לא הבנתי שזה הסוף. יום לפני מותו הגיעה הביתה מיטה של בית חולים ומנוף, כדי שנוכל להרים אותו. הוא הספיק לישון במיטה הזאת לילה אחד בלבד".

     

    עם הגיטריסט ג'ון מקלפלין  (צילום רפרודוקציה: אברהם קביליו, "7 לילות")
      עם הגיטריסט ג'ון מקלפלין (צילום רפרודוקציה: אברהם קביליו, "7 לילות")

       

      הוא ניסה להילחם על השידור?

      "הוא לקח תרופות מאוד חזקות כדי להפסיק את הרעד בקולו, אבל זה דפק לו קצת את המוח והתחיל אצלו סוג של דמנציה. כששאלתי את הרופאה אם זה מהמחלה או מהתרופות, היא ענתה לי גם וגם. אבל כשהוא ערך את התוכניות המוזיקליות הוא היה צלול לחלוטין וערך אותן כמעט עד הסוף. הקריינים באו אלינו הביתה והוא הכתיב להם, לרגע לא חשב לוותר על זה. זה מה שהחזיק אותו. בגיל 60 הציעו לו לצאת לפרישה מוקדמת. אני הבנתי את זה, הם היו ממש נפלאים, תמכו בו והחזיקו אותו עד גיל 60, אבל הוא לקח את זה מאוד קשה. מצבו מאוד הידרדר אחרי זה, במיוחד אחרי שארזתי לו את החדר עם התקליטים והאלבומים".

       

      למה עשית את זה?

      "אני מצטערת על זה עד היום, לא ידעתי שהוא ייקח את זה כל כך קשה, אבל לא הייתה ברירה. לא היה לנו מקום בבית לכל האוספים שלו, אז הפכנו חדר אמבטיה אחד, שהיה מיותר לנו, לחדר עבודה שלו, והסתפקנו במקלחת השנייה. לקראת הסוף הוא כבר היה מאוד סיעודי, והמטפל הנפאלי שלו אמר שהוא כבר לא יכול לקלח אותו במקלחת, הוא חייב אמבטיה. דני כבר לא ישב בחדר הזה במשך חודשים, לא ידעתי שזה ישפיע עליו כל כך, פשוט פינינו את החדר, כדי שנוכל לקלח אותו, וזה גמר אותו. כמה שניסיתי להגיד לו שהכל נשאר בבית, שאנחנו לא זורקים שום דבר ומה שהוא יצטרך נביא לו, לא עזר. בכל פעם שנלקח ממנו דבר שקשור לעבודה שלו ברדיו, משהו בו מת".

       

      מה עבר עלייך כשהתמודדת עם הקושי הבלתי נתפס הזה?

      "הקושי נתפס, אין פה משהו שלא נתפס. מתברר שאנחנו מתרגלים להכל. הייתה לי המון עזרה, היה לנו מטפל זר שטיפל פיזית בדני, יש לי ילדים ונכדים, הלכתי לעבודה שלי כל בוקר – אני דיילת קרקע במחלקת קבוצות ב'טורקיש איירליינס', והחיים נמשכו. לא ממש עצרתי לחשוב מה עם החיים שלי. לא הרגשתי שוויתרתי על משהו, היה לי ברור שיש פה בן אדם שאני מאוד אוהבת, הוא חלק ממני והוא זקוק לי. הוא נורא פחד שנוציא אותו מהבית לאיזה מוסד סיעודי, אבל הבטחתי לו שהוא לא זז מהבית ולא משנה מה".

       

      הוא ידע כמה קשה מצבו?

      "ברור, הוא ניסה את כל התרופות האפשריות, המון טיפולים אלטרנטיביים ואחרים, כמויות של אומגה 3, טונות של ויטמינים ותוספי מזון, אפילו נתנו לו פולסים למוח, אבל שום דבר לא עזר. הוא הלך והידרדר והגיע להזיות ממש".

       

      איזה סוג של הזיות?

      "הוא היה רואה חיות שמסתובבות בבית, היו ימים שבהם כריות הנוי של הסלון נראו לו כמו תרנגולות מקרקרות, ולפעמים הוא אפילו חשב שהבניין שמולנו מתקרב אליו ועומד להתנגש בו. ההזיות התחילו יחד עם הנפילה הגדולה אחרי שהוא הפסיק לשדר. נורא חשוב לי להבהיר שאני לא מאשימה אף אחד, זה היה מתבקש, אבל זה השפיע עליו לא טוב. אחרי פרישתו מגלי צה"ל הרימו לכבודו ערב פרידה מאוד יפה ומכובד, אבל זה לא ניחם אותו".

       

      קרפל עם הזמרת גל קוסטה  (צילום רפרודוקציה: אברהם קביליו, "7 לילות")
        קרפל עם הזמרת גל קוסטה (צילום רפרודוקציה: אברהם קביליו, "7 לילות")

         

        רבקה מיכאלי המליצה

        סוזי נולדה בעיר אדירנה שבטורקיה ועלתה לארץ בגיל עשר עם הוריה ואחיה, ארבע שנים אחרי אחותה הבכורה. "גרנו בחולון ואני לא זוכרת טראומות עקירה, מאוד שמחתי שעלינו לארץ", היא אומרת. "כל היהודים כבר עזבו את אדירנה, זה היה מתבקש. כמה שנים לפני שעלינו באנו לכאן לחתונה של אחותי וממש רציתי לחיות פה".

         

        את דני הכירה בגיל 19, במסגרת פעילותם במרכז לסיינטולוגיה בתל־אביב. "שנינו עזבנו די מהר אחרי שהכרנו", היא מספרת.

         

        לפחות יצא לכם מזה משהו.

        "יצא לנו אחד את השני, וגם לקחנו משם הרבה דברים טובים שאני משתמשת בהם עד היום. למשל, טכניקת הלמידה שלהם, שאני ממש מיישמת בחיים שלי. לא היה לנו רע שם, אבל עזבנו בכל זאת כי באיזשהו שלב לא התחברנו לממסד ולכל העניין של הכנסייה, הרגשנו שזה לא נכון לנו, אבל התורה עצמה יכולה להיות שימושית. לא עזבנו כי חשבנו שזה שטויות, עזבנו כי הניהול של העסק לא היה לרוחנו".

         

        אחרי שנתיים נישאו השניים ונולדו להם שני ילדים, שניהם מוזיקאים: אושרי (34), מתופף, ורוני (30), זמרת. שניהם עדיין לא מצליחים להתפרנס מאמנותם בלבד, למרות הייחוס. "דני היה הכי צנוע בעולם, הוא לא ניסה לדחוף אותם או לקדם אותם רק בגלל שהוא בגלי צה"ל", אומרת סוזי.

         

        "לא היה לנו רע בסיינטולוגיה, אבל עזבנו בכל זאת כי באיזשהו שלב לא התחברנו לממסד ולכל העניין של הכנסייה, הרגשנו שזה לא נכון לנו"

        קרפל נולד בכרכור, גדל במושב עין־עירון והתגורר מרבית שנותיו ברמת־גן. אחיו הבכור הוא המוזיקאי אבי קרפל (עוזי והסגנונות) ואחייניתו היא הזמרת אמילי קרפל. מגיל צעיר נמשך למוזיקה אלטרנטיבית, וכשהתגייס נבחן לתפקיד עורך מוזיקלי בגלי צה"ל בהמלצת רבקה מיכאלי. "כנער הוא התארח בתוכניות שלה בקול ישראל", מספרת סוזי. "הוא היה מגיע אליה עם אוסף התקליטים שלו ומשמיע אותם בתוכנית שלה, והיא מאוד אהבה אותו. היא המליצה לו לגשת לבחינות ובמקביל המליצה עליו. כשהשתחרר, הוא התקבל כאזרח עובד צה"ל ועבד בתחנה כמעט עד יומו האחרון".

         

        קרפל נחשב ה-מומחה לג'אז בתקשורת הישראלית, בזכות הידע הנרחב והמעמיק שלו בתחום. תוכנית הדגל שלו הייתה "קול הג'אז הזה", ובנוסף הגיש תוכניות רדיו שונות של מוזיקה נוסטלגית, כמו "אולדיז", "כאלה היו השירים שהיו", "יופי של שירים", "לבקשת הקהל", "ציפורי לילה" ו"לא רוצים לישון", ומדי פעם גם ערך את "ארבע אחרי הצהריים" המיתולוגית. הוא שימש יועץ מוזיקלי לתוכניות טלוויזיה שונות, היה המנהל האמנותי של פסטיבל "ג'אז, בלוז ווידאוטייפ" וגם מבקר הג'אז של "ידיעות אחרונות" ושל מקומון "תל אביב", וזכה בפרס שר החינוך על תרומתו לתרבות המוזיקה.

         

        "הבית היה מלא מוזיקה, לא היו לנו קירות, רק מדפי תקליטים בכל מקום אפשרי, מלמטה ועד למעלה. כשעברנו דירה, השיפוצניק אמר שהשארנו מסננת, לא קירות", אומרת אשתו.

         

        התחברת לעשייה שלו?

        "אני אוהבת מוזיקה, אבל לא כל כך ג'אז. התחברתי לג'אז קצת יותר מלודי, אבל כל האוונגרד האינסטרומנטלי לא דיבר אליי. בגלל זה כל כך אהבתי את הדיסק שהוציאו לזכרו, יש שם שירים מאוד מלודיים, כאלה בדיוק אני בעצמי הייתי בוחרת".

         

        קרפל עם הפסנתרן צ'יק קוריאה  (צילום רפרודוקציה: אברהם קביליו, "7 לילות")
          קרפל עם הפסנתרן צ'יק קוריאה (צילום רפרודוקציה: אברהם קביליו, "7 לילות")

           

          פסטיבלים בכל העולם

          האלבום שיצא לזכרו של קרפל, ביוזמת גלי צה"ל ובהוצאת הליקון, מבוסס על תוכנית הרדיו "קול הג'אז הזה", שייסד קרפל לפני 30 שנה, ומשודרת עד היום בימי ראשון בחצות. האוסף החדש, בעריכתם של טל וניג ויורם רותם, עורך המוזיקה הראשי של גל"צ, כולל להיטי ג'אז גדולים מכל הזמנים, לצד הקלטות מרגשות של מיטב האמנים: לואי ארמסטרונג, אלה פיצג'רלד, נינה סימון, בילי הולידיי, אנטוניו קרלוס ז'ובים, נורה ג'ונס, דיאנה קרול, אוסקר פיטרסון ורבים אחרים.

           

          "החברים קצת התנתקו, לפחות רובם. אנשים לא אוהבים לראות את הכיעור של המחלה, והבנתי אותם. היו חברים שהתאכזבתי מהם, היו כאלה שלא ציפיתי מהם"

          "דני היה ידען גדול במוזיקה – לא רק ג'אז, אלא גם פופ, רוק, מוזיקה ברזילאית, מוזיקת עולם ומוזיקה ישראלית, אבל הוא הכי מזוהה עם הג'אז לסוגיו", אומרת סוזי. "לג'אז הוא התחיל להתחבר בשנות ה־80, אפשר להגיד שבמידה מסוימת הוא חינך את עצמו להתחבר לזה. בהתחלה אלה היו הקלאסיקות, שאליהן מאוד התחברתי, ואחר כך זה נהיה ג'אז אוונגרד יותר ויותר. הוא נסע לפסטיבלים בכל העולם, גם השוליים ביותר, ואת כל מה שהוא שמע שם הוא הביא לארץ והשמיע בתוכניות שלו. היה לו קהל נאמן שהלך איתו שנים, לא עניין אותו להשמיע מוזיקה פופולרית".

           

          האנשים שמאחורי האלבום "קול הג'אז הזה" שיצא לזכרו של קרפל  (צילום: יעקב צים)
            האנשים שמאחורי האלבום "קול הג'אז הזה" שיצא לזכרו של קרפל (צילום: יעקב צים)

             

            הוא היה עורך מוזיקלי מוערך מאוד, ובכל זאת בציבור הרחב לא כולם הכירו אותו.

            "הוא היה נטול אגו ועשה רק מה שהוא אוהב. הוא לא היה ביקורתי ולא שיפוטי, כמו שנהוג במקומותינו. גם בתפקידו כמבקר מוזיקה, הוא לא כתב על מה שהוא לא אוהב. הוא תמיד אמר לעורכים שלו: 'אם אין לי משהו טוב לכתוב, אני לא כותב'. הוא תמך באמנים שהאמין בהם, היה ניגש למוזיקה כמו אל דף חלק, בלי לחשוב מה יצא לו מזה".

             

            איך הגיבו החברים למחלה שלו?

            "החברים קצת התנתקו, לפחות רובם. לא כל כך חברים שלי, אלא חברים שלו. אנשים לא אוהבים לראות את הכיעור של המחלה, והבנתי אותם. היו חברים שהתאכזבתי מהם, היו כאלה שלא ציפיתי מהם. תראי, דני לא היה מאלה שיצאו לבירה עם חברים, הוא לא היה איש רעים להתרועע, אבל היו לו חברים ורובם ניתקו קשר. למזלנו, יש לנו משפחה נהדרת וילדים נהדרים, ויש גם את גל"צ ואת יורם רותם, דובי לנץ ואחרים, שכל הזמן התעניינו. אני לא רוצה לנהל פנקסנות. מי שלא בא הפסיד אותנו ולא להפך".

             

            ניסיתם לברר למה הוא חלה?

            "אומרים שיותר ויותר אנשים צעירים חוטפים את המחלה הזאת, למרות שהיא מזוהה יותר עם זקנה. שאלו אותו אם הוא קיבל איזו מכה בראש, אם הוא עסק באגרוף, למשל, כמו מוחמד עלי, שחלה בפרקינסון בגלל כל המכות שהוא קיבל בראש; שאלו אם הוא עבר טראומה נפשית קשה. האמת היא שהוא היה סוכרתי, יכול להיות שיש קשר, אבל גם אם כן זה לא מוכח".

             

            "רוצה להנציח את דני כמי שקידם את מוזיקת הג'אז בישראל". סוזי קרפל  (צילום: יונתן בלום)
              "רוצה להנציח את דני כמי שקידם את מוזיקת הג'אז בישראל". סוזי קרפל (צילום: יונתן בלום)
               

               

              מה תעשי באוסף האלבומים הגדול שהוא הותיר אחריו?

              "אני עדיין לא יכולה להביא את עצמי למצב שאני מסוגלת להסתכל על זה בכלל, אבל אחרי שנמיין הכל, אשמח לתרום את האוסף הענקי הזה לאיזה בית ספר למוזיקה, כמו רימון או תלמה ילין, כדי להנציח את דני כמי שקידם את מוזיקת הג'אז בישראל".

               

              מה הוא חלם לעשות ולא הספיק?

              "לנסוע לארצות־הברית, למפגש יוצרים וזמרי ג'אז, חגיגה שנתית לכל אוהבי הג'אז בעולם. בכלל, הוא מאוד אהב לטייל בחו"ל, ועם העבודה שלי זה גם היה קל, כי אני מקבלת כרטיסים חינם על בסיס מקום פנוי. רצינו לנסוע לבקר את אחיו בקנדה, ובדיוק כשרצינו לנסוע הוא אושפז ונשארנו עם הכרטיסים ביד".

               

              מתי הוא הכי חסר לך?

              "כל הזמן. הוא נוכח בחיים שלי גם היום, שנה אחרי שהוא איננו. המחלה הזאת מכוערת, הגוף מתעוות, ההליכה לא טובה, חוסר אונים מוחלט, אבל הוא היה כל כך חמוד, בעיניי הוא היה איש יפה תואר. הייתה לנו אהבה גדולה ואהבתי אותו עד יומו האחרון".

               

               
              הצג:
              אזהרה:
              פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד