מניה ביאליק והמכשפה ממלצ'ט 3 פוגשות 30 מיליון שקל בבניין לשימור

לאוצר הסיפורים התל אביביים מתווסף בימים אלה סיפור קצר, המחזיק בכל המאפיינים של סיפור תל אביבי קלאסי: המחבר הוא מחברם של רבי מכר רבים - האדריכל גידי בר אוריין. גם הנושא ידוע ומוכר: הקונפליקט הטראגי בין שימור לבין תוספת בנייה במבנה בלב העיר. הפעם, גיבורת הסיפור היא דמות נכבדה - הגברת מניה ביאליק, רעיית המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק - ולצידה שחקנית מוכרת, עיריית תל אביב-יפו, שמגלמת בצורה משכנעת, כהרגלה, את תפקיד הנבל הרשע. ומי הם הקוראים, או הצופים במחזה שבקרוב יהפוך למופע בנייה אמיתי? אלה כנראה ייצאו שוב נבוכים. או דומעים.

העלילה מתרחשת ברחוב מלצ'ט 3 פינת רחוב מזא"ה בלב העיר, במבנה שתכנן ב-1933 האדריכל משה צ'רנר בסגנון הבינלאומי, המודגש על ידי אופקיות המרפסות, יחסי נפחים והצללות כאלמנט עיצובי במקום קישוטיות, וחדר מדרגות עם חלון תרמומטר (''מדחום'') אנכי.  במבנה בן ה-84 שרדו אלמנטים מקוריים: שער ודלת כניסה, פרט נדיר מתיבת דואר, פרט גדר, ריצוף ומעקות בחדר מדרגות, פרט ידית מסוגננת לחלון בחדר מדרגות ותרנים לדגלי האומה במרפסת.

הכניסה המוזנחת לבניין שתוכנן על ידי אדריכל משה צ'רנר ב-1933. חלק מפרטיו החזיקו מעמד

השלט "וילה מלצ'ט" מלמד על מה שעומד לקרות כאן: תוספת בנייה שמרגיזה את השכנים 

המרפסת בקומה השנייה היא מרפסת דירת ביאליק. במשך כמה שנים שכן בדירה ארכיון התיאטרון הישראלי

וזוהי גיבורת סיפורנו, מניה ביאליק, כפי שצולמה עומדת במרפסת דירתה בקומה השנייה, הפונה לרחוב מזא"ה. כאן היא גרה לאחר מות בעלה, המשורר הלאומי. את ביתם ברחוב ביאליק היא תרמה לעירייה, ובתמורה רכשה בעבורה העירייה את הדירה במלצ'ט 3. לדירתה החדשה עברה ביאליק ב-1937 עם אביה, ובמשך השנים אירחה בה אישים חשובים רבים, ובהם שאול טשרניחובסקי ויעקב פיכמן. לימים זכה הבניין בדיירים נכבדים נוספים - העיתונאי אדם ברוך והצורף משה קאשי.

ויש גם עלילת משנה: ב-1993 שכר הפובליציסט והסופר, ד"ר גדי טאוב, את הדירה בקומה 3 בבניין מעמליה רוזנבלום, בתו של אדם ברוך. אז כלל לא ידע, הוא מספר, שבאותה דירה ממש גרה בילדותה אמו, מרית לישפיץ, שהכירה את מניה, ישבה על ברכיה, וביאליק, חשוכת הילדים, היתה לה למעין אמא מאמצת. כשגילה זאת, מוסיף טאוב, הוא החליף את שם הרחוב בספר הילדים שכתב, "המכשפה מרחוב מהר"ל 3", לרחוב מלצ'ט, על שם הבית (המכשפה היתה ונשארה פנינה מוועד הבית, ממנה שמע את הסיפורים כשניקה את חדר המדרגות בבניין במהר"ל 3).

ארכיון התיאטרון הסודי בדירת המגורים

הדירה היתה למרכז תרבותי עד למותה של מניה ביאליק ב-1972, והיא רק בת 96. בצוואתה ביקשה שהדירה, כמו הבית ברחוב ביאליק, תשמש לצרכי ציבור כספרייה או כמוזיאון. ואכן, בהתאם לצוואתה, במימונה של עיריית תל אביב, וביוזמתו וניהולו של יהודה גבאי, שחקן תיאטרון האהל, נפתח בדירה ב-1976 מוזיאון התיאטרון. המוזיאון שביקש להציג את כל אמנויות התיאטרון העברי, התבסס על האוסף העצום של גבאי, שכלל כ-6,000 מתווים לתלבושות ולתפאורות לתיאטרון מימיו הראשונים של התיאטרון בארץ ישראל עד שנות ה-70 של המאה הקודמת; ועוד כ-100 אלף מסמכים, תצלומים, יומנים, קטעי עיתונות, כתבי יד אישיים, חוזים ועוד, של שחקנים ותיאטראות בתל אביב.

אני לא שוכח איך כילד, במסגרת עבודה לבית ספר, שלח אותי אבי למוזיאון התיאטרון לראיין את גבאי. אבי היה כנראה מהיחידים שהכירו את המוזיאון, היות שגבאי ואשתו ג'ניה גרו בבית מולנו. היה ממש מוזר לגלות מוזיאון בקומה שנייה של בית מגורים - דירה קטנה, חשוכה, עמוסת מסמכים, ואדם זקן, עם גבות עבות וחיוך גדול, מציג לי כל מיני חפצים. כנראה שחוץ ממני ומעוד כמה חברים של גבאי, איש לא באמת ידע שיש שם מוזיאון או ביקר בו. אפילו טאוב עצמו, שהתגורר בבניין, מעולם לא היה במוזיאון. מכל מקום, ב-2004 המוזיאון נסגר והאוסף של גבאי עבר לבית אריאלה, ומאז ועד היום הדירה נעולה בסורגים, תריסיה מוגפים, ושלט קטן מודיע: בשעת חירום נא להתקשר ל-106.

הדירה שהורישה ביאליק לציבור עומדת ריקה ונעולה כבר 13 שנים 

וזה הרי מדהים, כי שוב ושוב אנו נתקלים בנכסים של העירייה שעומדים ללא שימוש. מצוקת הדיור בעיר עצומה, הדרישה לשטחי ציבור רק גדלה, ולמרות זאת, עוד דירה בבעלות העירייה, שניתנה לה במטרה שתשמש את הציבור, עומדת בשיממונה כבר 13 שנה. האם אדם פרטי היה מסכים שנכס שלו יעמוד עזוב, ללא שימוש או הכנסה, ולו יום אחד?

ועכשיו לתפנית בעלילה: בימים אלה הגישה חברת "אנשי העיר" לאישור הוועדה המקומית (שהדירה בכלל בבעלותה), תוכנית לשימור המבנה ולהוספת שתי קומות ועוד קומה חלקית; וכל זאת בהסכם עם דיירי הבניין, ובהם כמובן העירייה. במסגרת עבודות השימור, המרפסות הגדולות בפינות המבנה, שעם הזמן נסגרו בתריסים, ייפתחו שוב; החזית תשופץ ותשומר עם צבע חדש; ויותקנו תריסים וחלונות עץ ופרטי בניין אחרים.

הפרויקט נקרא "וילה מלצ'ט" - שם ציורי שנשען על דימוי הווילה של הלורד מלצ'ט ליד הכנרת. ומדוע דווקא שם זה נבחר לבניין בן 6 קומות בלב תל אביב? "כי יש כאן וילה על הגג", אומר רון חן, מנכ"ל חברת אנשי העיר, "קומה שלמה לבד ועוד חלק מקומה. יכולנו להוסיף לבניין 4 דירות, אבל החלטנו לבנות רק 3, שאחת היא הווילה". שטחה של הווילה 273 מטרים רבועים בשתי קומות + 130 מטרים רבועים מרפסות גג + 3 חניות ו-2 מחסנים. הווילה עדיין לא נמכרה ומחירה, למתעניינים - 30 מיליון שקלים. דירה אחת מהשלוש שייבנו כבר נמכרה; ודירה רגילה, האחת שנותרה למכירה, מוצעת ב-10.75 מיליון שקלים - שטחה רק 145 מטרים רבועים + 40 מטרים רבועים מרפסות, 2 חניות ומחסן. לפי חן, התחלת הבנייה צפויה בנובמבר הקרוב.

במלים אחרות: מעל הבניין לשימור ייבנו 3 קומות נוספות בבנייה רווית זכוכית ופלדה כהה, כקונטרסט מדגיש למבנה לשימור. על פי התוכניות, מרפסת גג לבנה ובולטת, מעל תוספת הקומה הראשונה, נראית מאיימת ובולעת את המבנה לשימור שמתחתיה. השכנים, ובהם המוציאה לאור דניאלה די-נור ובן זוגה יוסי ריבק, הגישו התנגדות לבנייה.

המרחק הצר בין הבניינים על רחוב מזא"ה: משמאל וילה מלצ'ט, מימין השכנים הזועמים

"התוספת המבוקשת מזעזעת", קובע ריבק. "במקום בניין צנוע של שלוש קומות תיווצר מפלצת של 6 קומות. מדוע מפלצת? כיוון שלשלוש הקומות הנוספות אין כל קשר לבניין הקיים - לא קשר ארכיטקטוני, לא קשר עיצובי, לא קשר חומרי ולא קשר של תרבות התקופה המקורית. בעצם זו הנחתה של בניין חדש על בניין ישן - מסה עצומה שתגמד את הבניין הישן המאוד צנוע וטוב - ותיצור כיעור גדול".

ולא די בכך. "המרחק של הבניין הקיים מגבול המגרש קטן מהמקובל כיום לבנייה חדשה", מוסיף ריבק. "בחזית למזא"ה רק 2.33 מ', ובחזית מלצ'ט 1.45 מ'. ההסתמכות על סיווג הבניין כבניין לשימור מאפשרת לחריגה הזאת להמשיך גם בשלוש הקומות החדשות. עם הסרת הסיווג 'בניין לשימור', תיעלם מאליה גם ההצדקה לחריגה מקווי הבניין ולהקלות אחרות, וככל הנראה גם השטח שיוותר לבנייה יקטן, ופגיעתו של הבניין בסביבה תקטן" .

גרם המדרגות והמעקות שישומרו. באמצע החלל תתווסף מעלית

כאן תהיה מעלית לחניה התת קרקעית

 בתוכנית למעלה: מצב קיים בקומה טיפוסית עם מרפסות סגורות. למטה: אחרי פתיחתן

אלא שהפעם ייתכן שההתנגדות קצת מוגזמת. הבניין אמנם מרוחק רק כ-2 מטרים מהבניין הסמוך ברחוב מזא"ה, אך רק בחלק קטן מאוד מהמבנה הקיים. כלפי מלצ'ט הבניין מרוחק רק 1.5 מטרים, אבל זה לא פוגע באף שכן. ביתר החזיתות המרחק סביר בהחלט. גם תוספת הקומות, המבוצעת בנסיגה מהחזית, היא במסגרת התב"ע התקפה לבניינים פינתיים, ואין בה כל חריגה מהמקובל. הפיקוסים שבכניסה, שהמתנגדים חוששים שייעקרו כמנהגם של פרויקטים רבים מדי בתל אביב, נשארים על מקומם - כך לפחות מבטיח האגרונום שחתום על התוכנית; המעלית תהיה בחדר המדרגות ולא תיראה מבחוץ, כך שלא תפגע בחזית לשימור; וגם פתרון החניה הוא צידי ותת קרקעי, כך שלא יפריע לאיש. בסך הכל, שיפוץ הבניין הכרחי, חיזוקו מפני רעידות אדמה חשוב, ופתיחת המרפסות הרחבות היא מעשה יפה.

ציורים וכתובות גרפיטי על קירות הבניין המוזנח

לסיפור יכול היה להיות סוף טוב, אילו מרפסת הגג החדשה הייתה קצת פחות בולטת וחורגת, בגסות ובכוחנות שמגמדת את הבניין שתחתיה, לרבות דירתה של מניה ביאליק הצנועה והמסורה, שהקדישה את כל נכסיה לעירייה. לו רק היינו שומעים כי דירתם של בני הזוג ביאליק תיפתח מחדש לטובת הציבור - אולי כאכסנייה למשוררים צעירים, בנים ובנות, שמניה וחיים נחמן לא זכו להם.

אלא שהעירייה, שמחזיקה כבר 13 שנים בדירה סגורה, עדיין לא החליטה מה לעשות בה בתום השיפוץ והשימור. נותרנו, שוב, עם עצב קל וטעם מר מול בניין ישן שעומד בפני "שימור" בתל אביב.