לאשה

    "כשירצחו אותי, יכתבו שסיימתי את חיי באותו גיל כמו אמי, כמה חבל"

    מיכל גרינוולד הייתה פעוטה, כשאביה רצח את אמה והיא נשלחה לאימוץ יחד עם אחיה. בקמפיין הרשת המטלטל #כשירצחואותי, היא מבקשת למנוע את הרצח הבא

    מיכל גרינוולד. "אני מהיתומים שנשארו אחרי רצח כזה" (צילום: גילעד משיח)
    מיכל גרינוולד. "אני מהיתומים שנשארו אחרי רצח כזה" (צילום: גילעד משיח)

    במוצאי שבת (17 ביוני) תעלה מיכל גרינוולד על הבמה בעצרת בכיכר התרבות בתל אביב ותספר לכולם את סיפור חייה, בתקווה שהוא יטלטל מספיק אנשים "ואולי יחסוך את הרצח של האישה הבאה". אמה של מיכל הייתה בת 36 כשנמצאה ללא רוח חיים בדירתה. אביה של מיכל רצח את אותה ומיכל הפעוטה ואחיה בן החצי שנה נשלחו למוסד.

     

    היום גרינוולד בת 36, בדיוק בגיל שבו אמא נרצחה. בפוסט שהעלתה השבוע לפייסבוק ותויג תחת ההאשטאג #כשירצחואותי היא כתבה: "יכתבו עליי שסיימתי את חיי באותו גיל כמו אימא שלי, כמה חבל".

     

    גרינוולד היא שחקנית ומטפלת בדרמה וגם אקטיביסטית . "זו לא יוזמה שלי", היא מבקשת להדגיש, "אבל הצטרפתי לפעילות של תזכור מכל הלב". "תזכור" היא קבוצת נשים פמיניסטיות שמארגנת עצרות ברחבי הארץ בקריאה לא להשלים עם האלימות שמשתוללת נגד נשים. מטרת הקבוצה להנציח ברשת נשים שנפלו קורבן לאלימות מגדרית, ולהמחיש לציבור הישראלי את ממדי האסון. בשבוע שבו נרצחו ארבע נשים, גרינוולד לא מוכנה יותר לשתוק.

     

    "אני מהיתומים שנשארו אחרי רצח כזה", היא אומרת, "אני האישה

    "ואז הפקידה אומרת לי 'אין לי דרך יפה להגיד לך את זה. אבא שלך רצח את אימא שלך'. התחלתי לבכות ולבכות, דליים של דמעות. 18 שנה של ציפייה, של פחד, של הדחקה. הכול התפוצץ. כולנו בכינו"

     שכל השנים האלה רוצה זוגיות ולא מצליחה להקים משפחה בגלל הרצח הזה, בגלל שקשה לי לבטוח בגברים וקשה לי לנהל אתם מערכות יחסים אינטימיות. ואני רוצה לחולל שינוי".

     

    היא נולדה בשם אחר ובמקום אחר, ואלה נמחקו לגמרי מחייה. מגיל ארבע, מרגע שאומצה על ידי ציפי ואמנון, "ההורים המאוד מיוחדים ויוצאי דופן שלי," היא מיכל גרינוולד. ילדה מושקעת מרמת השרון, שהובאה לביתה החדש ביחד עם אחיה, שהיה אז בן חצי שנה. הזיכרונות מזהותה הקודמת מעטים ורובם קלושים מאוד, אבל כפי שקורה לילדים מאומצים רבים, הם נותרו בתוכה כל חייה "כמו מין בור, סימן שאלה ענק, חור שחור עם המון שאלות שאין עליהן תשובות".

     

    כשכבר קיבלה תשובות והתברר לה כי הסיפור שהוביל להוצאתה מהבית ומסירתה לאימוץ קשה ואפל, היו רגעים רבים שבהם התחרטה ששאלה. "האמת זעזעה את עולמי, לא רציתי לשמוע פרטים, לא רציתי לדעת עוד, לא רציתי לפגוש קרובי משפחה שאולי יש לי, רק לטרוק את הדלת וללכת משם."

     

    כשגרינוולד החליטה לפתוח את תיק האימוץ שלה, היא הגיעה לשירות למען הילד - חיילת במדים עם קוקו גבוה, כשהוריה המאמצים אוחזים בידיה משני הצדדים. "ואז הפקידה אומרת לי 'אין לי דרך יפה להגיד לך את זה. אבא שלך רצח את אימא שלך. התחלתי לבכות ולבכות, דליים של דמעות. 18 שנה של ציפייה, של פחד, של הדחקה. הכול התפוצץ. כולנו בכינו. זה גרם לי להסתגר, לחיות בחרדות, לעבור מסע ארוך כדי לבנות מחדש את האמון שלי בעולם".

     

    לא הרגשת צורך לחקור, להבין איפה היו בני המשפחה האחרים?

    "זה הבהיל אותי נורא. בואי נגיד שלא היה לי גיל 18 מגניב. כשאנשים אחרים עשו טיול בהודו, אני שאלתי את עצמי שאלות קיומיות. הייתי בדיכאון עמוק, החיים איבדו את הטעם. הייתי הולכת ברחוב ואומרת 'איך זה שהשמש זורחת אם אמא שלי נרצחה'. מצד שני, בתוכי ידעתי שאם הטרגדיה הזאת לא הייתה מתרחשת, מי יודע איפה הייתי היום, שההורים המאמצים שלי הם הנס שלי".

     

    עד לאימוץ היא שהתה שנתיים בבית הילדים "בית ברוריה" בירושלים. "זאת הייתה ההצלה שלי, כי לא נדדתי בין משפחות אומנה כמו ילדים אחרים, אלא הייתה לי מטפלת שליוותה אותי צמוד ודאגה לי. זה לא שלא היו קשיים, אבל זה לא היה כמו ב'אוליבר טוויסט'. היינו עשרה ילדים שחיכו לאימוץ, חיכו שיהיה להם בית, ויש בזה גם קשיים רגשיים. הפרעת האכילה שלי התחילה כבר שם. הייתי נורא רזה ולא הסכמתי לאכול. זאת הייתה הדרך שלי לקבל תשומת לב. עד שהגעתי להורים שלי הייתי עושה שביתות רעב של ימים שלמים".

     

    את המפגש הראשון עם אמה המאמצת היא מתארת כמו "דייט שבו את מרגישה שאת מכירה את מי שמולך המון זמן. רצתי אליה וישר חיבקתי אותה. אחרי שהם סיימו את התהליך וחתמו על כל המסמכים, הם קנו לי שמלה כמו של ירדנה ארזי, שאותה נורא אהבתי אז. עפתי בכל המסדרון עם הבלונים שאבא שלי הביא ונופפתי לכולם שלום בהתרגשות עצומה".

     

    שמחת ללכת איתם הביתה?

    "שמחתי, אבל גם פחדתי נורא. עברתי נטישה ובגיל ארבע לא ידעתי למה. אמרו לי שאמא שלי נפטרה, אבל לא סיפרו לי יותר מזה וזה ייצר בי פחדים איומים. חששתי שגם ההורים האלה יעזבו אותי. הייתי ילדה מלאכת כעסים, שכל הזמן בדקה גבולות צועקת 'את לא האמא האמיתית שלי' ועמוק בתוכי גר 'דובון לא-לא'. היום אני אישה חייכנית שיודעת לשמוח, אבל הדובון לא-לא הזה נמצא בתוכי, וגם חרדת הנטישה הנוראית. למדתי להתנהל איתה אחרי שנים של טיפולים ועבודה קשה, אבל אני חייבת להודות שפרידות עדיין מחרידות אותי, בעיקר פרידות מבני זוג".

     

    "היום אני אישה חייכנית שיודעת לשמוח, אבל הדובון לא-לא הזה נמצא בתוכי" (צילום: גילעד משיח)
      "היום אני אישה חייכנית שיודעת לשמוח, אבל הדובון לא-לא הזה נמצא בתוכי"(צילום: גילעד משיח)

       

      חופשה טרגית באירופה

       

      ההורים המאמצים שלה לא סיפרו לה פרטים על מות אמהּ. "הם לא ידעו", היא אומרת. והיא, מצדה, המציאה לעצמה סיפורים, החל מתאונת דרכים דרך מחלה גנטית ועד לדמיונות מנחמים על אימא כנסיכה עם דם כחול, שחיה בארמון, או כוכבת קולנוע מפורסמת שקרתה לה טרגדיה והיא נאלצה לוותר על ילדתה. "את מתארת לך את גודל האכזבה?" היא שואלת.

       

      לא שאלת איפה אבא?

      "לא. אולי בתת מודע שלי ידעתי שהוא בטח לא בן אדם שמסוגל היה לגדל אותנו. תמיד שאלתי איפה אמא שלי. אמא ציפי חזרה ואמרה לי שהיא אוהבת אותי, ושגם אם היא לא ילדה אותי, היא אמא שלי. פעם לקחתי כרית, הכרזתי שאני יוצאת לחפש את האמא הביולוגית שלי וטרקתי את הדלת. עמדתי מהצד השני, הצמדתי אוזן לדלת וחיכיתי לראות אם יבואו אחריי. היא עמדה מהצד השני והקשיבה משם - ואחרי כמה זמן פתחה ואמרה לי: 'זה הבית שלך, בואי הביתה'".

       

      התקפי זעם, כעסים, חוסר שקט, ניסיונות אינסופיים לבדוק גבולות והפרעות אכילה קשות - בולימיה שהחלה בגיל 12 ונמשכה עד גיל - 30 ליוו אותה, כך היא אומרת, כל החיים. "אינסוף ניסיונות לתפוס מקום. גם במערכות זוגיות, תמיד עשיתי דרמות, כמו בגיל ארבע, כדי לבדוק עד כמה אוהבים אותי ואם יעזבו אותי או לא. היום אני מודעת לזה, וזה משהו שאני מקווה שעוד יתגשם בחיי - זוגיות וילדים".

       

      לאורך כל הילדות היא ספרה את הימים עד גיל 18, עד לרגע שבו יינתן לה

      "היו ימים שהסתכלתי במראה ושאלתי את עצמי 'את בת של רוצח, אולי גם בך יש את זה? אבל אני במקום טוב בחיים, ואני מצליחה להגשים דברים גדולים, אז אתמודד גם עם זה"

       לפתוח את תיק האימוץ. "מגיל שש אמרתי שאני אהיה חברת כנסת, כדי לשנות את החוק. הייתי ניגשת לזרים ואומרת להם 'אתה יודע, אני מאומצת'. בכיתה ב' עליתי על כיסא וביקשתי להגיד לכולם שאני מאומצת. הילדים מחאו לי כפיים, אבל לא באמת ידעו מה זה".

       

      בילדות ובנעוריה, גרינוולד הייתה בטוחה שמשהו בה פגום, שמה שקרה לה קרה בגללה, ונלחמה על זה שאיש לא יראה מבחוץ כמה קשה לה. עד שהבינה שהסיפור הטרגי של חייה יכול להיות מנוע ליצירה. היום היא יודעת שהוריה היו עולים שהגיעו ארצה בשנות ה-80 ושאחרי הרצח קרובי משפחה לא יכלו לטפל בה ובאחיה, ולכן נמסרו לאימוץ. "אמא שלי הייתה אישה פשוטה, דלה, מוכרת בקיוסק. אמרו לי שאבא שלי היה מבוגר ממנה בהרבה, אז אני בכלל לא יודעת אם הוא עדיין בחיים.

       

      "הם כנראה לא התאקלמו פה. הוא רצח אותה כשהיו בחופשה בעיר אירופאית. מה שמוזר הוא שהגעתי לעיר הזאת בטיול בת המצווה שלי, ובלי לדעת כלום, הרגשתי שם נורא ואיום וממש ברחתי לעיר אחרת".

       

      שקלת לחפש אותו, את אבא שלך?

      "פחדתי ממנו נורא. היה לי בראש דימוי של מפלצת. קראתי את הכתבות שהיו אז בעיתונים וידעתי שהוא לא תכנן את הרצח. אבל בכל פעם שראיתי גבר דומה ברחוב רעדתי, כאילו שעכשיו הוא יבוא לרצוח אותי. היו רגעים שבהם חשבתי לקחת חוקר פרטי ולעקוב אחרי האיש הזה, לברר מה הוא עושה, איפה הוא מסתובב. אבל נרגעתי. עזבתי את זה. זה כל כך דרמטי, שאני מעדיפה להשאיר את זה מאחוריי".

       

      חלפו שנים רבות מאז גילוי הרצח ועד שגרינוולד העזה לשתף בסיפור שלה אנשים קרובים, ומאוחר יותר גם להתראיין, לכתוב על עצמה בגוף ראשון בפייסבוק, ועכשיו לעמוד על הבמה ולזעוק את הכאב הנורא שהיא חשה בגלל רצח של נשים נוספות, כמו אימא שלה. "היו ימים שהסתכלתי במראה ושאלתי את עצמי 'את בת של רוצח, אולי גם בך יש את זה? אבל אני במקום טוב בחיים, ואני מצליחה להגשים דברים גדולים, אז אתמודד גם עם זה".

       

      הגליון החדש של לאשה (צילום: אייל נבו, סגנון: חיה וידר)
      הגליון החדש של לאשה (צילום: אייל נבו, סגנון: חיה וידר)
       
      הצג:
      כל התגובות לכתבה ""כשירצחו אותי, יכתבו שסיימתי את חיי באותו גיל כמו אמי, כמה חבל""
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      ביגדיל