אנשים

    מה עשה אברהם חלפי לבד בחדרו, ומי ייכנס אליו כשהדלת תיפתח

    המשורר כתב על בדידות, פרח ורוד, תוכי ירקרק והמתנה למוות – וזה היה השיר האחרון שהקליט אריק איינשטיין לפני מותו בנובמבר 2013

    עופרה עופר אורןפורסם: 18.06.17 04:25
    אברהם חלפי. חי לבד והתייסר מאהבה לא ממומשת (צילום: יוסי רוט)
    אברהם חלפי. חי לבד והתייסר מאהבה לא ממומשת (צילום: יוסי רוט)

    "כל כך מתחשק לי שיחה עם מישהו, ואין עם מי", כתב אברהם חלפי בפתק שהתגלה בעיזבונו. כמה כמיהה לקשר, כמה תוגה, עולות מהמשפט הקצר הזה, שבו תיעד כותבו רגע של בדידות. רק אל עצמו יכול היה לפנות - וכמובן, אל המילים הכתובות, המתעדות בעצם העלאתן על הנייר את עוצמת הלבד שבה היה שרוי.

     

    מפליא לחשוב שכותב המילים הללו, המצטייר כאדם המשווע לקשר אנושי, עמד רוב חייו על הבמה וזכה שוב ושוב לתשואות רמות של הקהל. חלפי היה שחקן מצליח בתיאטרון הקאמרי, שהרבה לגלם דמויות קומיות. כשנשאל מה עיסוקו בחיים, הקפיד להדגיש שהוא שחקן, אבל בעצם, וכמעט בחשאי, היה גם משורר. בחייו הפרטיים, כשאור הזרקורים כבה, התנהל בצניעות ובפשטות. עד כדי כך צמצם את הקיום של עצמו, שבשעות חייו האחרונות, כשחש ברע, לא הזדרז להזמין אמבולנס, שמא, כך משערים, יטריד את מנוחת השכנים. בסרט התיעודי העוסק בו, "חייו מלאי שיר", שיצר אורי משגב, הודו רבים ממכריו ומידידיו של חלפי כי חלפו כמה ימים עד שנודע להם דבר מותו, ולכן לא השתתפו בהלווייתו. דומה כאילו חלף מהעולם באותה דממה צנועה שבה חי. "זה היה אחד ממפעלות חייו, להישאר אלמוני, מצומצם וצנוע", אמר משגב. אחייניתו של גיבור הסרט, המשוררת רחל חלפי, כתבה כי לאחר מותו נודע לה שהיה "צדיק נסתר ואחד מל"ו".

     

    חלפי ידוע כיום בעיקר בזכות אריק איינשטיין, שאהב אותו מאוד, יזם את ההלחנה של כמה משיריו והקליט אותם. אחד האהובים במיוחד הוא "עטור מצחך זהב שחור", שהלחין יוני רכטר. לכאורה, מדובר בשיר אהבה, אבל גם במילותיו, כמו בפתק שכתב לעצמו חלפי, אפשר להיווכח בבדידותו של הכותב ובייסוריה של אהבה לא ממומשת של גבר משתוקק המשקיף על אהובתו מהצד ("וַאֲנִי, שֶׁלֹּא פַּעַם אַבִּיט בָּךְ בְּשֶׁקֶט"), אך אינו זוכה לחסדיה: הוא, כך נכתב, לא רוצה להיות לה אח, וגם לא "נָזִיר מִתְפַּלֵּל לִדְמוּתוֹ שֶׁל מַלְאָךְ". הוא כותב שנפשו שוכנת בין כתלי ביתה, אבל גופו נאלץ להיפרד ממנה בכל פעם מחדש.

     

     

    עיסוקו של איינשטיין בשיריו של חלפי הניב את הלחן לשיר האחרון שהקליט הזמר, "אדם בחדרו":

     

    לוּ רָאִיתָ אָדָם בְּחַדְרוֹ

    מוּל רְאִי שֶׁהִזְקִין מִמַּרְאוֹת.

    לוּ שָׁמַעְתָּ

    תֻּכִּי יְרַקְרַק

    מְשׂוֹחֵחַ עִם פֶּרַח וָרֹד.

     

    שָׁרוּי לוֹ הַפֶּרַח בַּכּוֹס,

    שָׁבוּי הַתֻּכִּי בַּדִּמְיוֹן

    הַזְּמַן אֶת הַפֶּרַח יִרְמֹס,

    וְאֶת חֲבֵרוֹ יַחֲמֹס.

    הִכּוֹן, הַתֻּכִּי הִכּוֹן.

     

    הַדֶּלֶת פִּתְאֹם תִּפָּתַח,

    וְיִכָּנֵס הַגּוֹרָל.

    מִי יוֹדֵעַ מַה צֶבַעּ בִּגְדוֹ,

    אִם יָפֶה הוּא וְאִם מְגאָל.

     

    עַל הַסַּף יִתְיַצֵּב כְּנוֹשֶׁה.

    יִשְׁאַל מִי בַּבַּיִת יִשְׁכֹּן.

    וְאֶת שְׁנוֹת הַחַיִּים,

    וְהַשֶׁם –

    הִכּוֹן, בֶּן-אָדָם, הִכּוֹן.

     

     

    הקץ מתקרב

     

    חלפי פונה אל שומע אלמוני, לא קיים, ואומר לו: "לוּ רָאִיתָ, לוּ שָׁמַעְתָּ..." מה כבר היה קורה לוּ ראה מישהו, לוּ שמע? הדובר יודע שאין תשובה סבירה לשאלה. מכאן ואילך הוא מתאר את ההמתנה לבואו של המוות, "הגורל" הרומס וחומס: איש מתבונן בדמותו הנשקפת "מוּל רְאִי שֶׁהִזְקִין מִמַּרְאוֹת" – לא האיש הזדקן, אלא הראי המראה לו לאורך חייו את דמותו ההולכת ומשתנה. בחדר איתו אין איש. רק תוכי ופרח ורוד.

     

    התוכי מוכר משיר מפורסם אחר של חלפי, "השיר על התוכי יוסי", שגם אותו איינשטיין שר (בלחן של מיקי גבריאלוב). הדובר בשיר הזה מחליט לקנות לעצמו תוכי, שאיתו יוכל לשוחח "עֵת אִישׁ לֹא יִשְׁמַע", ושצפוי לו "מָוֶת שָׁקֵט". בשיר שלפנינו התוכי הירקרק משוחח בינתיים עם הפרח הוורוד. האחד "שרוי בכוס", האחר "שבוי בדמיון": האם באמת מדובר בתוכי? ואולי מי שמרותק למקום אחד, מפליג בדמיונות אבל שבוי בהם בלי יכולת להימלט, הוא דווקא האיש הבודד, המצייר בפנינו את תמונת הדיוקן שלו בחברת תוכי, פרח ותחושה שהקץ מתקרב? הוא תוהה איך בעצם ייראה המוות, אותו נושה שצפוי לבוא בקרוב כדי לגבות את החוב, את חייהם של האיש, התוכי והפרח - "מַה צֶבַעּ בִּגְדוֹ,/ אִם יָפֶה הוּא וְאִם מְגאָל" - ומזהיר את התוכי, ואת האיש: "הִכּוֹן!"

     

     

    הצניעות של שניהם

     

    כשאיינשטיין בחר להקליט את "אדם בחדרו" (הלחין אותו גיא בוקאטי), הוא בוודאי לא העלה על דעתו שזה יהיה שירו האחרון. מותו, ב-26 בנובמבר 2013, היה חטוף ופתאומי; בציבור התעוררה תחושה של מעין אבל לאומי, אלפים הגיעו לכיכר רבין כדי לחלוק לו כבוד אחרון, ובמסע ההלוויה שלו השתתפו רבים כל כך, עד שבית העלמין טרומפלדור בתל אביב לא יכול היה להכיל את ההמונים, ואנשים נצמדו לשערים והתקבצו על גגות הבניינים הסמוכים.

     

    קשה להאמין שאיינשטיין, שכתב את "אוהב להיות בבית", היה שש למראות שליוו אותו למנוחתו האחרונה. ייתכן שהיה מעדיף הלוויה כמו זאת שהייתה למשורר האהוב עליו. על אבן המצבה שלו נחקקו מילות אחד משיריו של חלפי, המעידות על הצניעות של שניהם:

     

    אֲנִי מְצַמְצֵם אֶת עַצְמִי

    כְּדֵי נְקֻדָה

    אַלְמוֹנִית

    שֶׁלֹא לְהַטְרִיד בְּגוּפִי

    מַלְכֻיוֹת.

     

    המצבה של אריק איינשטיין ועליה השיר של חלפי. "מצמצם את עצמי" (צילום: Dr. Avishai Teicher, cc)
      המצבה של אריק איינשטיין ועליה השיר של חלפי. "מצמצם את עצמי"(צילום: Dr. Avishai Teicher, cc)

       

      יחד עם זאת, נראה שאיינשטיין לא היה מייחס חשיבות רבה להלוויה של עצמו. גיא בוקאטי, המלחין שאיתו שיתף פעולה בשנותיו האחרונות, העיד כי כששאל אותו אם הוא מאמין בחיים שלאחר המוות, השיב לו איינשטיין בסגנונו האופייני: "בחייאת, בוקאט, כשאתה חי אתה מת, אז כשאתה מת – אתה מת". מבחינה מסוימת הוא טעה: גם איינשטיין וגם חלפי ממשיכים לחיות בלבבות רבים.

      _____________________________________________________

       

      בבית הזה התגורר משורר אחר שאריק איינשטיין הקליט משיריו. הקליקו על התמונה:

       

      סיפור האהבה נשמר בסודיות. נותרו ממנו 50 מכתבים ולהיט אחד. הקליקו על התמונה (צילום: Eman at Hebrew Wikipedia cc)
      סיפור האהבה נשמר בסודיות. נותרו ממנו 50 מכתבים ולהיט אחד. הקליקו על התמונה (צילום: Eman at Hebrew Wikipedia cc)

       

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      נולדתי בתל אביב, אבל מעולם לא חייתי בה. אני סופרת, עורכת ומתרגמת. כתבתי תשעה ספרי פרוזה - האחרון שבהם: "רצח בבית הספר לאמנויות" - וזכיתי לקבל מידיו של יצחק רבין את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. הנחיתי במשך כמה שנים סדנאות כתיבה בבית אריאלה ושימשתי לקטורית בהוצאה לאור גדולה. אני גרה עם אריק, בקריית אונו. בקרו באתר שלי - סופרת ספרים