זהו חלום ישראלי נפוץ: חלום האי היווני. חוזרים מחופשה של ים, פשטות ושקט, וחולמים לעבור לפארוס. כל כך קרוב, כל כך כחול ומרגיע. יש גם כאלה שמגשימים. למשל, שלושת האחים לבית סיוון, שפתחו הקיץ בית הארחה בבניין ישן שקנו ושיפצו בפאתי העיירה נאוסה, מרחק קצר מחוף פיפרי.
חלוקת התפקידים ביניהם פשוטה וברורה: רויטל היא הקטנה, והיא, שעברה לגור בפארוס, מנהלת את המקום; צחי הוא עורך דין ויזם, ועליו הוטלו הצדדים המשפטיים של העסקה; וסיגל סיוון ידוב, הבכורה, מעצבת פנים שגרה בישראל, תיכננה את השיפוץ, ניהלה אותו ועיצבה מחדש את המקום, שנקרא, לא מפתיע, SIVANIS.
זה התחיל בנסיעה של רויטל, שעבדה בארץ כמפיקת אירועים, לפארוס. ''באתי לחודש ניסיון ב'טאוס', מרכז מדיטציה ויוגה, ונשארתי שלוש שנים וחצי בתור האחראית על התוכן והשיווק במרכז'', היא מספרת בשיחת סקייפ. ''הוריי, אחי ואחותי באו בכל שנה לבקר אותי כאן. התאהבות משפחתית ממש. החלטנו לחפש בית בשבילנו, שיהיה לנו בסיס מגורים, והסתובבנו עם סוכנת נדל''ן. כשראינו את הבית הזה, שהיה חירבה ממש, דקה מהים, אחותי הבינה את הפוטנציאל העיצובי. היא רואה פרטים שאני לא רואה. אחי רואה את התמונה הגדולה, ואני רואה אנשים".
כך התחילה ההרפתקה. המבנה – שלוש קומות עם שלוש דירות בגדלים שונים, 300 מטרים רבועים כולל מרפסות ומדרגות – היה מוזנח מאוד. במשך שנים עמד ריק, והיה צורך להחליף את כל תשתיותיו. יחד החליטו לחלק את הדירות שבקומות העליונות לשניים, כך שבסופו של דבר המתחם כולל חמש דירות נופש שבכל אחת מהן חדר רחצה, מטבחון, חדר שינה, סלון שמתאים גם ללינת שני ילדים – ומרפסת.
בקומת הקרקע, שם הייתה במקור דירה אחת קטנה, נוספו חצר פנימית שבה שביל גישה לכל הדירות, מקלחת חיצונית ופינות ישיבה. סככות מצלות נבנו מעל המרפסות והכניסה, ותחתן אדניות רחבות לצמחייה פורחת.
כל הקירות הפנימיים בדירות המקוריות נהרסו, והן חולקו מחדש. באופן טבעי, סיוון ידוב בחרה בסגנון העיצוב הקיקלאדי המקומי. כל הרהיטים נבנו במקום – מיטות, ספות, ספסלים, משטחי העבודה במטבחים, ארונות ומדפים.
הם עשויים מבלוקים ויציקות בטון, היא מפרטת: "אין גבס. מעל הבנייה והטיח עושים שימוש בחומר מיוחד ומסורתי שנקרא צמנטגוניה, מעין מלט גמיש וחלק, שמצפה את כל האלמנטים הבנויים ומחליק אותם. זה חומר עמיד למים, אפשר להשתמש בו במקום אריחים בחדרי רחצה וקל לנקות אותו. מהחומר הזה גם בוצעה כל הרצפה, כולל במדרגות. המראה המתקבל דומה לבטון מוחלק, אך בפועל החומר רך ועדין יותר".
לבחירה בסגנון המסורתי שתי סיבות טובות, אומרת סיוון ידוב. הוא נותן את החוויה של חופשה בבית יווני אותנטי, וחוסך בעלויות של נגרות ואבזור הדירות (לא נרכשו כמעט רהיטים, למעט שולחנות וכיסאות מסוגים שונים). החיסכון בעלויות בא לידי ביטוי גם לאורך זמן: עמידות החומר טובה, והתחזוקה נוחה ולא יקרה.
למה לא עושים בו שימוש בישראל?
"קודם כל, לא מכירים אותו כאן. חושבים שזה סוג של טיח, אבל זה לא דומה לטיח וגם לא לבטון מוחלק, זה חומר גמיש, נעים למגע. שנית, צריך מיומנות מקצועית בשביל לעבוד איתו. זה לא רק עניין של יבוא האבקה. זה חומר שרואים אותו בעיקר בבתים הישנים. במלונות החדשים שבונים ביוון כבר לא משתמשים בו".
העובדה שכל הרהיטים נבנו במקום חייבה את סיוון ידוב לשרטט תוכניות מדויקות של כל פרט ופרט.
לא דגדג לך באצבעות לעשות קניות? זה לא חסר לך בתהליך העיצוב?
"באופן אישי אני אוהבת לפצח את התכנון יותר מאת שלב הקניות. כאן תכנון הרהיטים נתן לי חוויה אחרת. נדרשתי לתכנן כל פרט במדויק, מידות נכונות למטבחונים, לספות וכו'. חוץ מזה, היו פריטים שכן קניתי, כמו הכריות, כיסויי המיטה וכלי המטבח. זו פשוט הייתה חווית קנייה שונה. במקום להסתובב בחנויות ולאסוף הייתי צריכה לנסוע לאתונה או להזמין. רוויטל שלחה לי תמונות של דברים מהודו, לשם היא נוסעת מדי חורף, ואני הייתי בוחרת באמצעות הווטסאפ".
למה לא לקנות במקום?
"פארוס הוא אי קטן עם חנויות מעטות. את הרוב היינו צריכים להזמין מבחוץ – מאתונה וסלוניקי, וגם מהולנד, סין ובריטניה. הרבה פריטים הובאו מישראל, וכמה הגיעו מהודו''.
את החלונות, התריסים והדלתות, שכולם נעשו מעץ, בחרה לצבוע בתכלת רגוע (במקום הכחול היווני המפורסם), כדי למזג אותם בהרמוניה עם עיצוב הפנים. לכל דירה נבחר צבע מוביל, שהתווסף ללבן-אפור-תכלת שברקע, ומתבלט בפריטי הטקסטיל שנתפרו במיוחד, באביזרים הדקורטיביים ובכלים.
בחלקים מהבית הישן נעשה שימוש מחדש: דלתות המחסן הישן שופשפו והותקנו כשער המתחם, תריסים שהוסרו נתלו כקישוט במרפסות, משקופים הפכו למסגרות למראות וקורות עץ ישנות שולבו מעל הפתחים כדי לשמור על התחושה המקורית של הבית. המטרה הייתה ליצור דירות נופש נוחות, בלי לאבד את הפשטות הכפרית והצניעות שמאפיינות את האי.
איך היה לעבוד עם בעלי מקצוע מקומיים?
"זו חוויה נעימה במיוחד. הם אנשים מיוחדים. חייכנים, נענים לכל בקשה, מתוך רצון אמיתי שייצא טוב. הם מסורים מאוד, עם רצון בסיסי לעזור, שהתוצאה תהיה טובה ושהלקוח יצליח. לא רק הקבלנים והפועלים. גם הנגר, המסגר, ובעלי החנויות באי שהייתי בקשר איתם. נתנו לי חפצים לקחת, לראות אם מתאים, ואם לא – החזרתי".
מאחר שסיוון ידוב גרה בישראל, חלק מהעבודה התנהל בשלט רחוק. מנהל העבודה בשטח היה ברק פורת, ישראלי שחי עם משפחתו בפארוס ושולט ביוונית. "זה לא היה פשוט, אבל בזכותו של ברק, שמבין בבנייה, זה הסתדר. בנקודות קריטיות נסעתי. בשלבים אחרים הוא היה מצלם, שולח לי והיינו מדברים".
משפחת סיוון השקיעה 250 אלף יורו ברכישה, וסכום דומה בשיפוץ. לילה בכל אחת מהדירות עולה 250 יורו. "זה לא היה חלום שלנו, החלום היווני", אומרת רויטל. "זה בא ממצב של שלושה אנשים שכל אחד מהם יודע לעשות משהו. כולנו עשינו שינויים בקריירות שלנו ואיכשהו זה עבד, מגדל של קוביות שפתאום התרומם בקלות". בונוס לא קטן הוא ויזת שהייה שקיבלה לחמש שנים, שניתנת אוטומטית למי שקונה ביוון נכס ב-250 אלף יורו. "עוד תמריץ שנתן פוש, כי עם דרכון ישראלי אי אפשר להישאר פה כמה שרוצים", היא מסכמת.
לסיום מבקשים האחים להדגיש, שבלעדי ההורים זה לא היה קורה. הקיץ הראשון של בית ההארחה רק בתחילתו, אבל ההתלהבות בשיאה: עכשיו הם מצאו נכס נוסף, גדול יותר, ומנהלים משא ומתן לרכישתו.
-----------------------------------------------------------------------------
משהו מכאן - ואחרת לגמרי: לחצו על התמונה לכתבה על השימור של מלון נורמן בלב תל אביב
