אנשים

    מה חזה ברטולד ברכט ב-1935, ומי באמת כתב את יצירותיו המפורסמות

    השיר "כשהרֶשע בא כמו גשם נופל", המיוחס למחזאי הגרמני, נכתב ארבע שנים לפני מלחמת העולם השנייה. אם אנשים היו מתייחסים אליו, אולי ניתן היה להציל חיים

    עופרה עופר אורןפורסם: 04.06.17 04:06

    השנה היא 1935. ברטולד ברכט, המחזאי והמשורר הגרמני, נאלץ לנוס מארצו שנתיים קודם לכן. עלייתו של היטלר לשלטון סיכנה את חייו בגלל המחזות המרקסיסטיים שכתב והעלה על הבמה. שניים מהם, "אופרה בגרוש" ו"עלייתה ונפילתה של מהגוני", שאת המוזיקה להם חיבר קורט וייל, כבר העניקו לו הכרה ומוניטין. את מחזותיו הנודעים האחרים, "אמא קוראז'" ו"מעגל הגיר הקווקזי", יכתוב בשנים הבאות, בגלות. כולם ממשיכים לעלות על במות ברחבי העולם, עשרות שנים אחרי שהוצגו לראשונה.

     

    ברכט גר בדנמרק עם אשתו השנייה, השחקנית הלנה וייגל, וילדיהם, שטפן (שנולד כשברכט היה עדיין נשוי לאשתו הראשונה) וברברה. בהמשך ימשיך בנדודיו, ובחלק מהזמן יחיה בארצות הברית. איש אינו יודע מה צופן העתיד. מלחמת העולם השנייה, שבה ייספו עשרות מיליונים (יש האומדים את מספרם ב-85 מיליון), עדיין אינה נראית באופק. את השואה – רצח העם השיטתי, שלא היה לו תקדים בהיסטוריה האנושית – איש אינו צופה.

     

    ברטולד ברכט עם אשתו השנייה, הלנה וייגל. עליית היטלר לשלטון סיכנה את חייו  (צילום: Gettyimages)
      ברטולד ברכט עם אשתו השנייה, הלנה וייגל. עליית היטלר לשלטון סיכנה את חייו (צילום: Gettyimages)

       

      שייקספיר, במחזה "המלט", מנסח את חובתו של האמן "להציב מראה אל מול פני הטבע ולהאיר את פני הדור כהווייתו" – כלומר, לשקף את המציאות ולספר לקהל את העתיד לבוא ואת המשמעויות העמוקות, הנסתרות מהעין, של מה שקורה בהווה. ברכט, לעומתו, סבר כי האמנות אינה אמורה לשמש מראה, אלא פטיש: תפקידה אינו רק לשקף את המציאות, אלא לעצב אותה.

       

      ב-1935, כשכתב את השיר "כשהרֶשע בא כמו גשם נופל" (כאן בתרגומו של ה. בנימין), התכוון מן הסתם לכך שהמילים ישפיעו ויניעו אנשים לפעול:

       

      כְּאֶחָד הַמֵּבִיא מִכְתָּב חָשׁוּב לָאֶשְׁנָב לְאַחַר שְׁעוֹת-

      הַקַּבָּלָה: הָאֶשְׁנָב כְּבָר נָעוּל.

      כְּאֶחָד הָרוֹצֶה לְהַזְהִיר אֶת הָעִיר מִפְּנֵי שִׁטָּפוֹן: אֲבָל

      הוּא מְדַבֵּר לָשׁוֹן אַחֶרֶת. אֵין מְבִינִים אֶת דְּבָרָיו.

      כְּקַבְּצָן, הַדּוֹפֵק בַּפַּעַם הַחֲמִישִׁית בְּאוֹתָהּ דֶּלֶת שֶׁבָּהּ כְּבָר

      קִבֵּל אַרְבַּע פְּעָמִים: הוּא רָעֵב בַּפַּעַם הַחֲמִישִׁית.

      כְּאֶחָד שֶׁדָּמוֹ זוֹרֵם מִתּוֹךְ פֶּצַע וְהוּא מְחַכֶּה לָרוֹפֵא:

      דָּמוֹ מַמְשִׁיךְ לִשְׁתֹּת.

       

      כָּךְ בָּאִים אֲנַחְנוּ וּמְסַפְּרִים שֶׁעָשׂוּ לָנוּ מַעֲשִׂים

      שֶׁלֹּא יֵעֲשׂוּ.

       

      כְּשֶׁסֻּפַּר לָרִאשׁוֹנָה, שֶׁיְּדִידֵינוּ נִשְׁחָטִים בְּהַדְרָגָה

      קָמָה זְעָקָה שֶׁל פַּלָּצוּת. אָז נִשְׁחֲטוּ מֵאָה. אֲבָל

      כַּאֲשֶׁר נִשְׁחֲטוּ אֶלֶף וְלַשְּׁחִיטָה לֹא הָיָה סוֹף, נָפוֹצָה

      הַשְּׁתִיקָה.

       

      כְּשֶׁהָרֶשַׁע בָּא כְּמוֹ גֶּשֶׁם נוֹפֵל, אִישׁ אֵינוֹ קוֹרֵא עוֹד:

      עֲצֹר!

       

      כְּשֶׁהַפְּשָׁעִים נֶעֱרָמִים, הֵם נַעֲשִׂים בִּלְתִּי-נִרְאִים.

      כְּשֶׁהַסֵּבֶל נַעֲשֶׂה לְלֹא-נְשּׂא, אֵין שׁוֹמְעִים

      עוֹד אֶת הַצְּעָקוֹת.

      גַּם הַצְּעָקוֹת נוֹפְלוֹת כְּגֶשֶׁם-קַיִץ.

       

      צפו בסרט תיעודי על ברכט:

       

       

      כשהפשעים מתרבים

       

      ברכט כותב על ההחמצה האיומה של מי שמתעשת מאוחר מדי ומנסה להציל כשכבר אי אפשר; של מי שמחכה לרופא המבושש לבוא, ובינתיים מדמם למוות; של מי שמנסה לדבר, להסביר את חומרת המצב, את הסכנות, אבל נתקל בהתעלמות, כי מאזיניו אינם מבינים את שפתו – ובעצם, מסרבים להבינה. בעיקר הוא כותב על ההתרגלות: איך כשנעשים מעשים איומים מדי, כאלה שהדעת אמורה לא לסבול, המחאה נפסקת, והצעקה כבר אינה מנסה אפילו להישמע. "כְּשֶׁסֻּפַּר לָרִאשׁוֹנָה, שֶׁיְּדִידֵינוּ נִשְׁחָטִים בְּהַדְרָגָה/ קָמָה זְעָקָה שֶׁל פַּלָּצוּת. אָז נִשְׁחֲטוּ מֵאָה", הוא כותב, אבל כשנרצחו אלפים, המחאה דוממת.

       

      מעשי הזוועה החלו בגרמניה הנאצית הרבה לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. ליל הסכינים הארוכות − מסע הרציחות שערך היטלר נגד בכירי ארגון האס-אה − התרחש שנה לפני שהשיר נכתב. בנייתו של מחנה הריכוז דכאו הסתיימה ב-1933, ובראשיתו הוחזקו בו אסירים פוליטיים, לא רק יהודים. היו מי שהבינו מה עתיד להתרחש; ברכט נמנה עימם, אבל רוב הציבור, רוב הקורבנות העתידיים, המשיכו להאמין שהכל זמני, שהחיים ישובו למסלולם, שלא יקרה כלום.

       

      ברכט היטיב לבטא את ההתרגלות, שאותה כינה "גשם": הצעקות אינן נשמעות עוד, כאילו הן מעין כוח טבע בלתי נמנע. וככל שמתרבים הפשעים, כך גוברת השתיקה, כי זהו, כנראה, טבעם של בני האדם: מבחינים בעוולות, אבל לא שומעים את הצעקות כשהן מתרבות, מחמירות, נעשות בלתי נסבלות ולא מובנות עוד, בשל עוצמתן וסדר הגודל הבלתי נתפס שלהן.

       

      ברכט. 82 שנה אחרי, השיר עדיין רלוונטי (צילום: Gettyimages)
        ברכט. 82 שנה אחרי, השיר עדיין רלוונטי(צילום: Gettyimages)

         

        תרומת המאהבת

         

        לפני כעשר שנים ראה אור בעברית הספר "חייו ושקריו של ברטולט ברכט" (הוצאת דביר, תרגם: מרדכי ברקאי). כותבו, ג'ון פיוג'י, שחקר את חייו של ברכט במשך עשרות שנים, טען כי לא ברכט הוא זה שחיבר את היצירות המיוחסות לו. את "אופרה בגרוש", "מעגל הגיר הקווקזי" ו"אמא קוראז'" וגם את עשרות השירים, המאמרים והסיפורים הקצרים, כתבה, לטענתו, אליזבת האופטמן, אחת הנשים הרבות שעימן ניהל ברכט קשרים רומנטיים. לטענת הביוגרף, הבטיח לה ברכט לשאת אותה לאישה ולהעניק לה מחצית מהתמלוגים על היצירות, בשעה שהוא יוצג כמחברן. הוא חשב שמכיוון שהיא אישה, אין לה סיכוי להצליח, והיא זקוקה לגבר שיתייצב בחזית. אם כך באמת היה, ברור שברכט לא מימש את הבטחותיו לכותבת הצללים שלו.

         

        לאורך השנים נשמעו טענות דומות גם כלפי אלברט איינשטיין, ונרמז שרעייתו מילבה תרמה למחקרו יותר מכפי שנודע ברבים. ייתכן שאיינשטיין אכן נעזר ברעייתו, וברכט באהובתו, הרבה יותר מכפי שנדע אי פעם בוודאות, אבל נראה שהקרדיט אינו משנה: תורת היחסות של המדען ויצירותיו של המשורר ממשיכות להתקיים.

         

        מאז שנכתב השיר "כשהרֶשע בא כמו גשם נופל", חלפו 82 שנה, ולמרבה הצער, הוא ממשיך להיות רלוונטי: המשורר משמיע את דבריו, והאוזניים נאטמות מלשמוע אותם.

         

        ________________________________________________________

         

        אמיר גלבוע נסע לאירופה כדי לעזור ליהודים הניצולים, ושלמה ארצי הרוויח להיט. הקליקו על התמונה:

         

        לא ביקש רשות מהמשורר להלחין את שירו. הקליקו על התמונה (צילום: צביקה טישלר)
        לא ביקש רשות מהמשורר להלחין את שירו. הקליקו על התמונה (צילום: צביקה טישלר)

         

         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
        נולדתי בתל אביב, אבל מעולם לא חייתי בה. אני סופרת, עורכת ומתרגמת. כתבתי תשעה ספרי פרוזה - האחרון שבהם: "רצח בבית הספר לאמנויות" - וזכיתי לקבל מידיו של יצחק רבין את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. הנחיתי במשך כמה שנים סדנאות כתיבה בבית אריאלה ושימשתי לקטורית בהוצאה לאור גדולה. אני גרה עם אריק, בקריית אונו. בקרו באתר שלי - סופרת ספרים