לטל ברדה חברתי האהובה שנפטרה לפני שנה,
כמעט שנה חלפה, ולמרות שהייתי שם, שומעת את ההספדים וסופדת לך בעצמי, אין יום שבו לא נדמה לי שעוד רגע יצלצל הטלפון, ואת תנזפי בי שוב ששכחתי לחיות. כלומר, ששכחתי לספר לך איך מרגישים החיים כשזוכרים איך לחיות אותם.
אז אהובתי הרחוקה, הנה כמה דברים שלא הספקתי לומר לך. החיים נמשכים בצבעים עזים, בדיוק כמו שאת אוהבת. ולא עובר שבוע בלי שאחשוב שהנה אני עושה עוד דבר שהיה משמח אותך וכמה חבל שאת לא כאן... למדתי לשוט מותק. ואני עפה על הגלים. אפילו אילן בא אתמול. ומתחת לעצב ראיתי שגם הוא זוכר את הפעם ההיא, כשהיינו מאושרים כל כך ביחד. ליאורי בהיריון, והיא יפה וקורנת וניב נושא אותה על כפיים. לאריאל יש אהבה גדולה ומפתיעה שמשמחת אותה וגם אותנו, ושני, כרגיל, מנהלת את הצבא כמו את העולם כולו... הן יחד הבנות, כל סוף שבוע, עוטפות את אילן ואת אמך כמו שרק בנות יודעות. המשפחה שיצרת נשמרת באדיקות מעוררת השראה. בדיוק כפי שהיית רוצה. האביב הגיע וריח ההדרים ממלא את האוויר ואת הלב ויחד עם האביב הגיע אליי טל שלך. נכון ששלחת אותו אליי? את צוחקת עכשיו, אני יודעת. אבל כן, תוכניתך הצליחה מותק, הרי ידעת את זה כבר לפני שנתיים, כששלחת אותי אליו...
כמה מתאים שזה יקרה בדיוק כפי שרצית ובלי שאיש מאיתנו יבין. עשית אותי מאושרת, חברתי היקרה. ובין שנינו את קיימת בהגדרה, פשוט כי בלעדייך לא היינו. לפני חודשיים התכנסנו, חברותייך הקרובות, ורקדנו לזכרך. מירה ניהלה. ביודאנסה היא קראה לזה, ואני לא הפסקתי לבכות. לרקוד ולבכות. היית שם, נכון? חשנו בך, כולן. אחר כך, בדיוק כפי שהיית מפיקה זאת לו היית איתנו גם בגופך, התכנסנו לבראנץ' עסיסי ופרוע, משיקות עוד כוס יין לכבודך. אז לא ממש משנה איפה את עכשיו, אהובה, אני בטוחה שחם ונעים שם ושמלותייך עליזות ושערך מטופח ואת נהנית מהחיים שאחרי. וגם מתגעגעת, ממש כמונו... אבל מעבר לזמן ולממדי הקיום המקבילים, את כאן מותק, בכל חוויה, בכל הופעה, בכל ריקוד או סתם פרץ תשוקה. אני חושבת עלייך, אוהבת אותך, מתגעגעת אלייך. אז אולי תתקשרי בשבוע הבא?...
אושרת קוטלר
מנחת "המגזין" בערוץ 10
ליוני נתניהו, שהיה לי כאח גדול,
הכרנו לזמן קצר. הייתי ילד בין שמונה, אולי תשע, ואתה היית קצין נערץ, מפקד סיירת מטכ"ל, כשהצטלבו דרכינו. ההורים שלי קנו את הבית שבנית עם אשתך לשעבר, תותי, בשכונת רמת-אשכול בירושלים. הבית היה כמעט גמור כשאתה ותותי התגרשתם ומכרתם לנו את הבית, ומאז שמרת על קשר. מדי פעם באת לבקר ולראות איך הבית מתקדם, וכך נוצר בינך ובין הוריי קשר הדוק.
הייתי ילד שובב שאהב לשחק כדורגל ברחוב, היו לי חלומות להיות שחקן טניס, אבל בכל פעם שבאת מאובק מהשטח, עם הג'יפ והנשק, הייתי מתרגש מחדש, עוזב הכל ורץ לראות אותך, להיות איתך, לדבר איתך. בשבילי היית יוני הגיבור. הערצתי אותך.
תקופה ארוכה לא הגעת, ופתאום יום שישי אחד באת ורצתי אליך כהרגלי. נכנסנו הביתה, הושבת אותי על ברכיך, וכשאמרתי לך שהתגעגעתי אליך מאוד, ענית: "אני אספר לך איפה הייתי, אבל זה סוד שאסור לגלות – לפני שבועיים שטנו ללבנון בסירות, נכנסנו מחופשים להיפים וניסינו להרוג את ערפאת. לא הצלחנו לתפוס אותו, אבל הרגנו הרבה מחבלים אחרים."
מובן ששמרתי על זה בסוד. לימים, בהיותי נער, הבנתי שסיפרת לי על מבצע "אביב נעורים," אחד הסודות הכי שמורים במדינת ישראל, והייתי גאה שידעת שאשמור על הסוד שלך. אני מצטער שאין לנו שום תמונה יחד. אולי בגלל שפעם, לא כמו היום, אסור היה לצלם את מפקד סיירת מטכ"ל, ואולי גם בגלל שלא לכל אחד היה אייפון בכיס. במבצע אנטבה הייתי בכיתה .'ה אני זוכר היטב את הבוקר ההוא, את צהלות השמחה של ההורים והשכנים שהעירו אותי. סיפרו לי שצה"ל שחרר את החטופים באנטבה, ודבר ראשון שעבר לי בראש היה שאתה בטח שם. מתאים לך להיות שם. אחרי כמה שעות שמעתי את הבכי החרישי של אמא שלי והשכנה אביבה, והבנתי שמשהו לא טוב קרה. שאלתי והן סיפרו שהחייל היחיד שנהרג באנטבה היה דווקא יוני. כילד חוויתי רגע מאוד קשה של אובדן. ידעתי שלא אראה אותך יותר.
היית הגיבור שלי והפכת לגיבור לאומי, אבל היה מי שהאשים אותך במה שקרה שם, שאמר שעשית טעות טקטית שעליה שילמת בחייך. כל כך הצטערתי על הדברים האלה, זה לא הסתדר לי עם גיבור הילדות שהיה לי לאח. לפני שנה סגרתי מעגל כשנסעתי לאוגנדה וניסיתי לשחזר את הקרב האחרון של חייך. עליתי למגדל הפיקוח שממנו נורה הכדור שהרג אותך, עמדתי במקום שבו נפלת, הדלקתי לך נר נשמה.
אני מנסה לדמיין איך היית נראה היום, האם היית דומה לאחיך ביבי, האם היית שונה, מה היית הופך להיות, והאם היית נבחר בעצמך לראש ממשלה אלמלא היית חוטף את הכדור הארור הזה.
רציתי שתדע מה היית בשבילי כילד, כמה הערצתי אותך וכמה מותך השפיע על חיי אז ועד היום, 40 ומשהו שנה אחרי. הייתי רוצה לספר לך מה נהיה מהילד הקטן שהושבת על הברכיים שלך וסיפרת לו סודות מדינה בגובה העיניים. הייתי רוצה להגיד לך: "בוא תראה איפה אני היום." אולי אם היית בחיים, היה יוצא לי לראיין אותך, והיית מספר לי סודות אחרים, אולי פחות חשובים, אבל מאוד אישיים.
דני רופ
חזאי חדשות ערוץ 10 ומגיש תוכנית הבוקר "דני רופ עד "10
לבעלה של חברתי, הגבר המתעלל,
ברגעים אלה ממש אתה מחזיק את שני ילדיך כבני ערובה מפני אשתך שבה אתה משתלח בפראות בתשע השנים האחרונות.
אני מכירה אותה. מכירה היטב, היא חברה שלי, וכשעוד לא הבינה שאתה מתעלל בה, אני כבר זיהיתי שלשם אתם הולכים. אמרתי, הזהרתי. היא אישה יפה, עדינה, מיוחדת, תאבת חיים ואתה הפכת אותה לחסרת ביטחון ומבוהלת. הדיכוי והניסיון לשלוט בחייה התחילו כמה ימים אחרי החתונה. זה התחיל מ״פרגון״ של אני בא איתך לקנות בגדים, אני רוצה לדעת איפה את כל הזמן וכשנולדו הילדים החמצת פנים, חשת קנאה עזה על היותה אמם, רצית שתיניק גם אותך. הפכת לאובססיבי, עשית סצנות מחרידות.
היית יכול לומר לה: "אני אוהב אותך," ובאותה נשימה "את זבל, מטונפת, מי רוצה לגעת בך, דוחה, סליחה, אהבת חיי, לא התכוונתי, שונא אותך, את חולת נפש, צריכה אשפוז."
לכל אורך הדרך היו אינספור סימנים המעידים על אישיותך המופרעת. והנה הילדים גדלים ואתה מרעיל אותם. הם מבינים מאבא שאמא לא טובה, לא שווה, מסוכנת. במשך שלוש שנים נהגת בעקביות לדבר כך עם שני בניך, לא חינכת אותם, אילפת אותם.
ואז, לפני חצי שנה, אשתך נעמדה על רגליה, זיהתה את הבדידות הקשה שלה, את ההתעללות שלכם בה, ובפעם הראשונה נלחמה על זכויותיה, הלכה להתלונן במשטרה ודיווחה למחלקת הרווחה. היא לא שיערה בנפשה לאן היא נופלת, לא דמיינה את גודל המפלצת שלו היא נשואה.
על פניו, ניצחת. הילדים שונאים את אמא שלהם, רוצים רק את אבא, מצטטים את משפטיך המחליאים המשתלחים באמא שלהם, מי שנשאה אותם באהבה ענקית ברחמה.
אתה משחק אותה אבא טוב. בולשיט. אף אחד לא רואה איך אתה מתעלל בילדים. אתה אבא מזעזע, והעו - נש מחכה לך בפינה. המחיר שתשלם על הרס נפשם של עולליך יהיה בלתי נמנע. יום אחד השקר שאתה מוכר להם יצוף, והם, האומללים, לא תהיה להם תקנה. את השנים שאתם גוזלים מהחברה שלי איש לא ישיב, ואתה, שמגדיר עצמך כחוזר בתשובה - התשובה ממך והלאה. אין ספק שהבורא יבוא איתך חשבון.
צופית גרנט
שחקנית ויוצרת, נשיאת "אנוש," מובילת הסדרה "אבודים"
לאיש שהשחית את ילדותי,
שם מצחיק היה לך. שם שלא אשכח. שכן מהבניין הסמוך בשכונת ילדותי בתל-אביב. היינו עולים חדשים. אתה היית עולה ותיק מ"שם." איש שדוף בחליפות אירופיות מיושנות, ריח נפטלין עמום. היית חלק מקולאז' שלם: גברת צדרבאום מלמעלה, גברת קוטר דלת ליד, דבורה מהממתקים בפינה ומנחם מהמכולת. כולם היו מ"שם." הפצע דימם בכל פינה. עבדת כחלפן כספים בלילינבלום. שרת שירים גסים ביידיש ואבי למד אותם ממך בשקיקה. היית בא אלינו לקפה אחר הצהריים. הייתי בת שש, אהבתי להכין קפה ולהניח את הספלים על צלחות כמו לבובות. לפעמים באת והייתי לבד בבית. ואז לקחת לי חלק מהילדות. מה חשבת לעצמך כשנגעת בי בידיים הגרומות שלך? ולמה לא אמרתי כלום? למה שאגיד? זה הרי לא כאב, אולי אפילו נהניתי מהמשחק הפרטי שלנו, עד הרגע שזה נהיה גדול ממני ומפחיד. סוד גדול. האשמתי את עצמי. קיבלתי תשומת לב ויחס, אבל המחיר. הפעלת מערכת לפני זמנה, יצרת אצלי קצרים פנימיים. השחתת לתמיד. אני לא יודעת איזו אישה הייתי ללא הפלישה שביצעת לעולמי בגסות הזו שלך. לא יודעת איזו אמא, איזו אמנית הייתי. מה שעשית השפיע על כל נדבך בחיי. רק שתדע. פעמים רבות דמיינתי מה הייתי עושה או אומרת לך, אם היית עדיין בחיים. אין בעיניי סליחה לאדם שפוגע כך בילד. קשה להסביר למי שלא עבר את זה כמה עמוקה פגיעה מינית בילד ואיך היא נוכחת בכל רגע ורגע בחיים.
אז שתדע, היום אני מקבלת את העובדה שזה קרה. הכעס על העולם שהיה בי – למדתי לחבק אותו, לחבק אותי, למדתי לתעל אותו למקום של אהבה. לא ויתרתי, נלחמתי על שפיותי, גדלתי והתעצמתי ואני מבינה לפחות בראש שאני לא אשמה במה שקרה. היום אני אוהבת את מי שאני, אוהבת את בן הזוג שלי, את הבנות שלי, את השבט שלי על כל נספחיו, את התלמידים שלי.
מי שאנחנו הוא סיפור חיינו. למדתי לקבל את הרע והטוב.
נותר לי רק לאחל לך בגלגול הבא שתזכה ללמוד לכבד ולאהוב.
שרה פון שוורצה
שחקנית הקאמרי ב"כבוד אבוד," "אנה," "על האש," "רישיון חיים" ו"קרום," מרצה במרכז המרצים לישראל
לאישה שהצילה את האחים של אבי,
יאזדה יקרה, חיפשתי את שמך ב"יד ושם" ולא מצאתי. אני יודעת שהצלת שני אחים של אבא שלי וחמישה מחבריהם, כשהחבאת אותם בתוך קיר כפול שבנית בעליית גג קטנה.
אני יודעת שכל בוקר יצאת להליכה ארוכה לכפרים בסביבה כדי לקנות כיכרות לחם במקומות שונים, כי איך תסבירי שאת קונה שבעה כיכרות ביום? ליתר ביטחון הודעת בעיירה שאת מגדלת ארנבים.
אני יודעת שהתאהבת במוטל, האח הבוגר של אבא, ואחרי כל שנות המלחמה שבהן הסתרת את חבורת הגברים, מוטל נשאר איתך, נישאתם, נולדה לכם בת ששמה היה כשמי השני, בלה. יש לי אפילו תמונה שלה.
מוטל נפטר אחרי המלחמה מדלקת ריאות. שנים הצלחת להציל אותו מידי הגרמנים ודווקא מחלה הכריעה אותו. כמה שנים לאחר מותו גילו ילדי בית הספר בעיירה שלכם בפולין שהחבאת יהודים ושבלה היא בתו של יהודי. הם השליכו אותה על פסים של רכבת דוהרת.
אני יודעת שהתגיירת, נישאת שוב ליהודי ועלית לארץ. הייתי ילדה קטנה, פגשתי אותך בבית הוריי, אישה גדולה עם פנים רחבות ועיניים עצובות. ביקרנו אותך כמה פעמים במעברה בבת-ים. שנים אחר כך חשבתי עלייך, זכרתי שלא ממש קיבלו אותך לחיק המשפחה, כשבעצם היו צריכים לשאת אותך על כפיים, לעטוף אותך בהמון אהבה וחמלה.
לא הבנתי אז את פשר הנתק, ואחר כך כל בני המשפחה נפטרו ולא היה את מי לשאול. לא ידעתי אם את עדיין חיה. לפני שנתיים פנתה אליי אחיינית של בעלך השני, שטיפלה בך עד יום מותך. היא סיפרה לי שבאחד מימי השואה, כשהנחיתי את טקס הזיכרון של יד ושם, צפיתן בי שתיכן בטלוויזיה ואת ידעת מי אני – הבת של שמאי, אח של מוטל. האחיינית שלך הציעה להתקשר אליי, אמרת "לא."
ורק עכשיו אני יודעת שאחרי שמוטל נפטר, הגעת לארץ וביקשת שאחיו הצעיר ייבם אותך, כי הרי התגיירת ולמדת את חוקי היהדות. הוא היה צעיר, הרבה יותר צעיר ממך, ומאוהב במישהי אחרת. הוא סירב. ביום השואה לפני שנה עליתי לקברך. את קבורה לצד בעלך השני בקריית-שאול, בחלקת חסידי אומות העולם.
שם, בחלקת הקבר, גיליתי ששמך היה יאדוויגה – יאזדה היה שם חיבה, ולכן לא מצאתי אותך ברשימות של יד ושם. לו רק ידעתי קודם, הייתי עוטפת אותך באהבה, מפגישה אותך עם הילדים שנולדו בזכותך ומבקשת סליחה בשם כל המשפחה.
יונה אליאן
משחקת בהצגה "ביבר הזכוכית" של תיאטרון בית ליסין ומצטלמת לעונה רביעית של סדרת הטלוויזיה "סברי מרנן"
לנשמה שהחליטה ברגע האחרון לא להגיע לעולם,
את תוכנו של המכתב הזה את מכירה היטב, אנחנו משוחחות מדי פעם. יותר נכון, אני משוחחת איתך ואת מהנהנת. כדר - כי, אני יודעת שדברים לא קורים סתם. "חוק סיבה ומסובב." לכל דבר בעולם יש כוונה נסתרת, עמוקה ואמיתית. חלקנו במהלך חיינו נחקור ונהפוך בה עד שנמצא אותה. אני נמנית עם חלקנו הזה.
מעולם לא שאלתי את עצמי, למה זה קרה לך!? למה בחרת בסופו של דבר שלא להיוולד, ולסיים את חייך הגשמיים בתור עובר מת ברחמי בחודש התשיעי להיריון? האם תכננת שכך יתנהלו פני הדברים? מובן שרק עכשיו, אחרי 27 שנים, כשהתבהרו פני השמיים, התבהרה גם הבנתי: כך תוכנן. כך תכננת. כהורים, אנחנו אוחזים בשרביט ומוליכים את צאצאינו למקום מבטחים בדרך שבה דרכו רגלינו. אנחנו מכוונים אותם, מורים להם, מלמדים אותם להבחין בין טוב לרע, בין עיקר לטפל, יוצקים לתוכם תמהיל של ערכים ותובנות.
את, שמתת, שאינך, קיימת ונוכחת בהוויה שלי מאותו רגע מצמית ומשתק. את מכוונת אותי להבחין בין טוב לרע, בין עיקר לטפל, ויוצקת לתוכי תמהיל מרוכז של ערכים ותובנות. את, שפסקה גדילתך הגשמית, פועמת ומסעירה את גדילתי הרוחנית. לא במישרין, לא בכל רגע, אבל את נוכחת.
זה מתרחש ברגעים הכי פחות צפויים: למשל, ברגעים האלה, כשכל כולי ספונה בתוך משבר, נתלית נואשות ומשתדלת להיאחז בציציות הקושי )שהרי תמיד יש לנו איזה "רווח נאה" מן הדרמה,) את מפציעה לפתע, זורקת מילה, זוהרת ומהדהדת בחטף, נוגעת וחומקת עד לרגע הבא. גם בעתות שמחה את באה לביקור, מחבקת, מרפרפת, מוחה דמעה. אני חשה בזאת, אי-אפשר להסביר זאת וגם אין צורך בכך.
אני רוצה לומר לך תודה שאת שם בשבילי תמיד, מהדהדת את עצמך דרכי.
אמא מיקי קם
משחקת בהצגות "עלובי החיים" ו"סיפור אהבה בשלושה פרקים" בתיאטרון הבימה, במחזמר "בילי שוורץ" בתיאטרון חיפה ומריצה את מופע היחיד שלה "מיקי.קום" ברחבי הארץ
לאישה שמכרה פרחים ברחוב,
הייתי בת חמש או שש, גרנו ליד עיריית תל-אביב. שם, ברחוב הנושק לכיכר, עמדת כל יום עם עגלת העץ הקטנה שלך ומכרת פרחים לעוברים ושבים. כשאני מחטטת עמוק בזיכרוני אני רואה אותך לנגד עיניי, אישה מבוגרת, מלאה משהו, לבושה בשמלות ארוכות, צבעוניות. שערותייך סבוכות, ארוכות. תמיד שידרת ריחוק וכעס.
הדירה שלנו הייתה בקומה חמישית בשרשרת בניינים ארוכה, ובבניין שממול, חלון אל מול חלון, גרה חברתי הטובה תמי. היינו שתי זאטוטות שובבות, נהגנו לקרוא אחת לשנייה מהחלון ולשוחח, שיחקנו בלי סוף בלברוא עולמות, כדרכן של ילדות עתירות דמיון. ואת, מוכרת הפרחים, נהגת מדי יום, עם סיום העבודה, להיכנס לחצר שלנו כדי לנעול את עגלתך הקטנה ולשפוך את המים מדליי הפרחים. יום אחד החלטנו שיהיה נורא מצחיק אם נארוב לך עם דליים מלאי מים, ונשפוך אותם עלייך מגג הבניין. אני לא בדיוק זוכרת איך נגמר המעשה המרושע הזה. האם צחקנו, האם התרגשנו מתחושת הסכנה. עברו עשרות שנים מאז והרבה מים זרמו, אך הזיכרון של האירוע ההוא עדיין מבעבע.
לאחרונה התקשרתי לתמי כדי לשאול מה היא זוכ - רת. צחקנו צחוק גדול, מרחפות עדיין על גלי הסליחה שסלחנו לעצמנו. מה עבר לנו בראש? אלוהים יודע. נזכרנו שפעם ניסינו לחייך אלייך, לדבר איתך, אבל את היית מאוד לא נחמדה וגירשת אותנו במבטך הזועם. איני יודעת מה עלה בגורלך ואם את עדיין איתנו. איני יודעת אם היית חוסכת לעצמך את המקלחת הקרה מגג הבניין, לו היית מזכה אותנו אז בחיוך. ברור לי, שלו ידענו היום איפה את ומהי כתובתך היינו כותבות לך מכתב התנצלות ומסבירות שאכזריות של ילדים לא תמיד יודעת גבולות.
מאז, לא מעט פעמים בא לי לשפוך מים על אנשים, אבל התאפקתי. חלקנו למדנו להיות פוליטיקלי קורקט בבגרותנו.
סליחה, אישה עלומה, אני אוהבת מאוד פרחים ואילו יכולתי, הייתי שולחת לך בשם תמי ובשמי זר ענקי של חמלה, ברכה ובקשת מחילה.
ענת עצמון
מופיעה ב"פנים לאהבה" עם המוזיקאי רמי הראל, שירים וסיפורים על חיי האהבה של סופרים ומשוררים גדולים
לאבא, שלא מקבל ממני מספיק תשומת לב
כשמדברים איתי על בית, המילה הראשונה שיוצאת לי מהפה היא "אמא." "מי נוסע השבת לאמא,"? "מישהו דיבר עם אמא,"? ככה גם נפתחות רוב ההודעות שלנו בקבוצת הווטסאפ המשפחתית (יש עוד שלוש קבוצות סודיות בלי ההורים, שבהן אפשר לשלוח חופשי בדיחות שלא יכולות לעלות על שולחן השבת).
אבל מה איתך, אבא? זה שהיה מעיר אותנו עם המשפט הקבוע: "בוקר טוב, נו, אני לא חוזר להעיר אתכם שוב." שבע בבוקר, כל בוקר, בדרך לגנים, לבתי הספר. ברקע הרדיו דלוק על גלי צה"ל ואלכס אנסקי מקריא את כותרות הבוקר. לפעמים הרדיו היה מכוון ליומן הבוקר של גל .'ב גל ,'ב כך אתה קורא לרשת ב' עד היום. אולי כשהתאגיד ייפתח, תפנים סוף-סוף שזה כבר לא גל.
מה איתך, אבא? שהכנת לנו בחורפים הקרים מרק סולת, שרק אתה היית מופקד עליו. יש לי תחושה שאם אמא הייתה מכינה את המרק, הוא היה יוצא טוב יותר, אבל במשך שנים היא נתנה לך את התחושה שהמרק המיוחד הזה הוא התחום שלך בלבד.
מה איתך, אבא? שכל השנים דאגת להביא הביתה אוכל. עד היום, כשאתה חוזר עם כמה עופות ביד או דגים טריים, כולך זורח מאושר ואמא מסננת לעברך: "תנקה בחוץ, רק עכשיו סיימתי לנקות את המטבח." ואתה, כמו תמיד, יושב בשקט-בשקט בחוץ, מנקה את העופות והדגים. בנינוחות, ברוגע. וכעבור שעה, כשאתה מביא אותם לאמא מרוטים ונקיים, אתה מרוצה כאילו קנית לה תכשיט של ה.שטרן. מה איתך, אבא? זה שלימד אותנו איפוק מהו. בכל פעם שאני לא מגיב כשמישהו מרתיח אותי, זה בזכותך, אבא, שחינך אותנו בלי לומר מילה. מה איתך, אבא? זה שמיד אחרי תפילת השבת, כשכולנו רעבים ומפנטזים על הדג והקציצות של אמא, היינו הולכים אחריך ברגל מצד אחד של היישוב לצדו השני, כדי לבקר את אותה קשישה ערירית, שרק אתה הבנת מה היא אומרת. והיא, כמו תמיד, חיכתה - עם גביע היין על השולחן וסיר על הפלטה - כדי שאתה או אחד מאיתנו נערוך את הקידוש. אין לך מושג כמה המחווה הזו שלך חרותה בראשנו לכל החיים. מה איתך, אבא? זה שכולם בחצור מכירים אותך. עד היום, כשאני מסתובב במקום שבו גדלנו, עוצרים אותי אנשים שמדברים איתי עליך, מספרים כמה עזרת להם, כמה אתה איש טוב. מה איתך, אבא? זה שכל כך לא אוהב להצטלם ובגלל זה אין לנו אף תמונה משותפת. אבא, אני מבין היום עד כמה אתה ממלא תפקיד חשוב בחיי.
נדב אבוקסיס
קומיקאי, אב לשירה ואורי
לסבתא אסתריקה, שהסתירה ממני את עברה,
אני כותבת לך מכתב תודה ויודעת שלא תביני אותו, כי אף פעם לא ביקשת שיגידו לך תודה, לא חשבת בכלל על האפשרות הזו. חיית תמיד עם המטלות והמתנות שהחיים זימנו לך – קיבלת הכל בהסכמה מוחלטת, סללת לעצמך מסלול חיים שאִ פשר לך להמשיך.
ידעתי עלייך מעט מאוד: שנולדת בטורקיה, בעיירה קוסקונג'וק. כשהיית בת ארבע פחות או יותר הבריחו אותך למנזר ביוון וגדלת שם עד שסבא טורקו, שלא היה אדם פשוט כלל וכלל, נשא אותך לאישה, ואת עדיין ילדה. יחד עליתם לארץ, למעברה.
זהו, בערך. על כל יתר השאלות ששאלתי אף פעם לא ענית לי. אמרת שאת לא זוכרת. מה גם שאף פעם לא הצלחת לדבר עברית – דיברת מעולה שלוש שפות אחרות: ספרדית, יוונית וצרפתית, והנחתי שאת פשוט לא רוצה לדבר עברית.
כל רגע מהחיים ההם אחסנת בארון סגור, אי שם מחוץ לתודעה, קברת את המחשבות והזיכרונות העמוקים והכואבים מדי. השארת אותם מחוץ לגדר, מנודים משגרת היומיום שלך. לעצב לא היה מקום בחייך, לא יכולת לפתוח לו את השער ולו אף לרגע. הדרך להשאיר אותו בחוץ הייתה להצחיק. כילדה הייתי גאה בכך שאת כל כך מצחיקה וגם מובכת לא מעט...
גידלת אותי צמוד אלייך, קרוב כל כך לסינרך, אותו סינר מוכתם בשמן שבכיסים שלו היו תמיד שאריות של לחם. שמרת עליי בפשטות טבעית, הישרדותית. והיית שרה לי, שירים בטורקית וביוונית ובצרפתית. זה לא קרה לעתים תכופות, אבל מי ששמע את קולך הנדיר, הקטיפתי והיציב כל כך, לא ישכח אותו לעולם. אני זכיתי. קולך היה יפה כל כך, עמוק וכאוב, וכל כך התאים לנו – המשפחה הטורקית הרגשנית שהיינו אז. הוא נגע בנימי העצבים החשופים והזיכרונות המודחקים, ונתן להם הזדמנות קטנה לחמוק החוצה לעולם. בשקט, בשקט, בצניעות הזו שלך, בדרכך המסתורית אליי, נתת לי את המוזיקה, ששמרה עליי אחרי מותך. על הקול הזה שלך, שאולי בכלל קיבלתי ממך בתורשה, על המתנה הזו, סבתא – אף פעם לא הספקתי להודות לך. תודה סבתא אהובה, שתצחיקי את המלאכים.
קרולינה
הוציאה לאחרונה את אלבומה החדש "שלוש" ועושה סיבוב הופעות ברחבי הארץ
- השתתפה בהכנת הפרויקט: אורית מרלין-רוזנצוייג
עוד על האנשים שמאחורי המדור "המכתב שלא נכתב"
