"המקדש הוא מקום שקט", אומר אדריכל יוסף אריאל רויטמן, "אין בו מוסיקה, אנשים מגיעים אליו לנוח. נגדיר אותו כמקום רוחני, לא מקום של מסיבות, מקום שמגיעים אליו דווקא 'לרדת'". רויטמן הוא מתכננו של המקדש - "טמפל" בשפת חברי קהילת מידברן - המבנה המרכזי בפלאיה (playa, חוף ים בספרדית), העיר הזמנית של פסטיבל "מידברן", שנפתח אתמול (ראשון) ויימשך עד יום ששי.
השנה מאכלסת העיר הזמנית, שהוקמה כמה קילומטרים מערבה לשדה בוקר, כ-11 אלף משתתפים (לעומת כ-2,000 באירוע הראשון, שנערך ב-2014) - היקף שמדרג את ה"ברן" הישראלי במקום השלישי בגודלו בעולם, אחרי האירוע הראשי שמתקיים במדבר הסלע השחור בנבדה ארה"ב, והאירוע של דרום אפריקה.
התור לבאים בשערים ארך אתמול קילומטרים:
חיי העיר המדברית, על כל מבניה, מקדשיה, פסליה ובתיה, נמשכים שישה ימים בלבד, ובסופם מועלים באש המקדש והאפיג'י (Effigy) - דמות האדם עשויה מעץ, שתכנונם ארך חודשים ארוכים, ותקציב ההקמה של שניהם יחד עמד על כ-200 אלף שקלים.
מתכנני המבנים המרכזיים נבחרים בתחרות פתוחה (פרטים בהמשך), והשנה זכו בה רויטמן, בוגר בצלאל, אדריכל פעיל במשרד "זרחי", ובונה מודלים, שהופקד על המקדש; ואדריכלית מירב כהן, שתכננה את האפיג'י. שניהם התבקשו לענות על התמה המרכזית, "חלום צלול", שנבחרה לאירוע על ידי מחלקת החזון של עמותת "מידברן".
שני המבנים המרכזיים חייבים להיות עשויים מעץ, אך מיקומם בשטח שונה. האפיג'י ניצב במרכז הפלאיה, מוקף בטבעות העיר כנקודת ציון גבוהה ובולטת, הרחוקה במידה שווה מכל אזורי המגורים; המקדש נמצא ב"דיפ פלאיה" - בעומק המדבר, במרחק של כרבע שעה הליכה מהעיר, והוא מזמין אליו את כל מי שרוצה להתרחק מהמולת האירוע, אולי להתבודד. "למרות שהמקדש יכול להכיל כ-130 איש", אומר רויטמן, "אין כוונה שאנשים יכנסו אליו יחד".
פיסות חלום של חברי הקהילה
"היכל החלומות השמיימי" של רויטמן תוכנן כהיכל בעל כיפה קלאסית שבמרכזה אוקולוס - פתח עגול שמחליף את אבן הראשה המקובלת. הכיפה מגיעה לגובה של תשעה מטרים, מורכבת משמונה פלחים שנלחצים כלפי טבעת האוקולוס במרכז, וכך תומכים אחד בשני מלקרוס פנימה. פנים הכיפה מחופה בכ-1,200 אריחי עץ, שהיו גם אמצעי לקשור את קהילת הברנרים למבנה.
"אנחנו רואים בטמפל משהו ששייך לכל הקהילה, הלב הפועם של הפלאיה", מתארת הדס פרידמן, האחראית על הארט בפרויקט, מעצבת גרפית ומטפלת באמנות, ברנרית וותיקה שהשתתפה באירוע ברנינגמן בארה"ב ובאירוע הראשון בארץ, שהתקיים בחוף הבונים. "חשבנו איך הקהילה יכולה להביע את עצמה, וכך עלה רעיון האריחים, שאנחנו קוראים להם 'פיסות חלום'. זו ההזדמנות לתת לאנשים להביע את עצמם - לצייר ציור או לכתוב משהו ולהיות בעצמם חלק מהטמפל".
את האריחים צבעו מקימי המבנה בצבעי הקשת, לפי פלחי הכיפה. "באירועים של הקהילה, כמו במסיבת פורים או באירועים מיוחדים שפרסמנו מראש", מספרת פרידמן, "הקמנו עמדות צביעה והזמנו אנשים לצייר את החלום שלהם". את החלומות איירו, ציירו, וכתבו המשתתפים בגוון בהיר יותר מצבעו של האריח, מה ששמר על דירוג צבעי הקשת של הכיפה.
מה למשל אנשים כתבו או ציירו?
פרידמן: "יש מישהי שכתבה את השם נאוה ולידו ציירה לב, היא סיפרה שהיא מקדישה אותו לחברה שלה שנפטרה מסרטן. בכלל, יש הרבה אהבה, לבבות הם מוטיב חוזר, גם זין יש לא מעט, מנדלות, ולפחות שלושה אריחים שמוקדשים לחיות מחמד. משפטים שמשכו את תשומת לבי הם: 'אפתח את לבי לאט ואתן לאהבה לשכון בלבי', ו'המדבר הוא התמודדות עם הים של החיים'. יש מגוון מאוד גדול, צבעוני ומרתק, כמו משתתפי המידברן. כל פיסת חלום היא אמנות בפני עצמה. אפשר להסתכל על זה שעות".
בחלקו התחתון של המבנה הותירו המתכננים אריחים ריקים שמחכים להתמלא בעוד פיסות חלום. "יש רק 1,200 אריחים", אומרת פרידמן. "ולאירוע מגיעים 11 אלף איש, רצינו להשאיר מקום לעוד משתתפים לקחת חלק במבנה". האריחים אינם צמודים זה לזה, וכשהשמש חודרת אל המקדש, שטיח צל משובץ מופיע על חול המדבר ויוצר מראה סדור בשממת החול המונוטונית.
אש ומים בלב המקדש
מכיפת המבנה משתלשל פעמון רוח אינדיאני, ועל הקרקע, מתחת לפתח האוקולוס, בריכת מים שבמרכזה בוערת אש. איך השילוב הזה עובד? "בתחתית הבריכה יש גז", מספר רויטמן, "הבועות עולות ונדלקות מעל המים. לקח לנו חודשיים וחצי לקבל אישורים מכיבוי אש וטכנאי גז. מי שאת לא רוצה היה פה לבדוק".
מתחת לכיפה מלופפת "חצאית" מקרשי עץ דקים, שבין קפליה נמצאות ארבע הכניסות למקדש, הפונות אל ארבעת כיווני שושנת הרוחות, וביניהן ארבע קפלות. "בגלל שקנה המידה של הכיפה הוא גדול יחסית", אומר רויטמן, "הקפלות הן החללים קטנים שמאפשרים שהייה קצת יותר אינטימית, אישית ומצומצמת. בנוסף, היה לנו חשוב לשמור על קשר וויזואלי עם האפיג'י, ולכן העמדנו את המקדש כך שמהכניסה הדרומית שלו ניתן לראות את המיצב".
50 מתנדבים סייעו בהקמת האפיג'י
בניגוד לברנינגמן האמריקאי, שבו האפיג'י הוא אדם אחד, בישראל זהו זוג – גבר ואישה מכונפים. "כשקיבלנו את הקול קורא", מספרת אדריכלית מירב כהן, "התחלנו בריינסטורמינג, ועלתה המילה Somnium, שפירושה בלטינית הוא בין ערות לשינה".
הדמויות, שגובהן כ-14 מטרים, עשויות מליבה קונסטרוקטיבית שעליה הולבשו פלטות אופקיות במרווחים אחידים זו מזו. המרווחים מאפשרים מבט אל האופק, הצצות רגעיות של חול ושמים דרך הגוף. הכנפיים, הצמודות לדמויות הפיגורטיביות, שרוחבן כ-14 מטרים, אמורות ליצור את החיבור בין העולם הממשי ועולם החלום. "לקח לנו חצי שנה לתכנן את הפרויקט", מספרת כהן, "המיצב הורכב בשני אתרים שונים, הגיע לשטח לפני כשבועיים, והוקם בעזרת 50 מתנדבים".
מתנדבים סייעו גם בהקמת הטמפל. "היינו גרעין של עשרה אנשים שרץ מתחילת דרכו של הפרויקט", אומר רויטמן, "ולאורך כל הדרך הצטרפו והלכו אנשים. לשטח ירדנו לפני עשרה ימים; הגיע לעזור צוות משוויץ, והיו מתנדבים מצרפת ומסין".
האיפיג'י יישרף באירוע המוני של הקהילה בליל רביעי, והטמפל ישרף לילה אחריו. "בניגוד לאירוע שריפת האפי'גי שנחשב כאירוע שמח", אומר רויטמן, "שריפת המקדש נחשב לאירוע עצוב" - שאיתו יצטרך רויטמן, כ"ברנר" טרי, להתמודד בפעם הראשונה. מה הוביל אותו לפרויקט גדול שיעלה באש בתוך פחות משבוע? "הוזמנתי לפגישת היכרות", הוא מספר, "הייתי די סקפטי, בהתחלה לא הבנתי מה הקטע, אבל במהלך הפגישות גיליתי חבורה של אנשים עם אנרגיה ואופטימיות ייחודית. זה מה שהוביל אותי להישאר וללכת על הפרויקט הזה".
חלום צלול גם בעיר
מנקודת מבט תכנונית, יכול המידברן לשמש שיעור בשוויון הזדמנויות, דמוקרטיה ושקיפות. מתכנני המקדש והאפיג'י נבחרים מדי שנה בתחרות פתוחה, שמזמינה אליה גם את מי שאינו "ברנר" מנוסה, וקוראת לכל מי שחפץ להציע תכנון, תחת התמה המנחה.
בשלב הראשון מגישים המציעים חומרים גרפיים לצד הסברים על הרעיון האדריכלי שלהם, סכמת הבטיחות, הקונסטרוקציה וההערכה תקציבית. בשלב השני, כמה חודשים לפני האירוע, הם מוזמנים להגיש את הצעותיהם בפני מחלקת האמנות של עמותת מידברן וראשיה. הפגישה אורכת לעתים שעות ארוכות, עד שמקבלי ההחלטות מגיעים להסכמה, ומודיעים עליה לזוכים.
מעקמי אף יוכלו אולי לטעון כי בשריפת המבנים המונומנטליים יש ממד של קתרזיס פגאני, אך יחד עם זאת, מאחורי האירוע כולו עומדת חשיבה קהילתית, שדוגלת בחופש הביטוי, נעזרת בקולקטיב כדי ליצור מבנים מעוררי הזדהות בין חברי הקהילה והאדריכלות שמוקמת עבורם ועל ידיהם, ובתקציב שמגויס ממי שיש לו, לטובת הכלל. זה בהחלט חלום צלול גם במציאות שמחוץ לשערי המידברן.
- הטמפל: יוסף אריאל רויטמן - אדריכל; מאיר סולומון - קבלן ראשי ואחראי ביצוע; כרמל שפע - מפיק
- אפיג'י: מירב כהן - אדריכלית, נתי גולדמן - מנהל פרויקט
