ד"ר דינה שייביץ חיה שנים בניסיון לברוח משורשיה המרוקאיים. היא התביישה בביתה הפשוט ובהוריה שבקושי ידעו קרוא וכתוב, ועשתה כל שביכולתה כדי להשתלב באליטה האשכנזית: העלימה את המבטא שלה, התחתנה עם גבר אשכנזי, התרכזה בלימודים ובקריירה. המפנה הגיע לפני שלוש שנים, כשנסעה לעיר הולדתה, פאז שבמרוקו, ונדהמה לגלות את העושר התרבותי שבעבר היהודי.
>> בואו לעמוד של Xnet בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים והכתבות
עוד בערוץ אנשים:
- אשתו של הנסיך צ'ארלס מנסה לשפר תדמית בדרך למלוכה
"כבר באוטובוס התחלתי לבכות", היא מספרת. "שאלתי את עצמי: לכל זה התכחשתי כל השנים? עד אז, להיות מרוקאית מבחינתי היה להיות חסרת השכלה ונחותה מבחינה חברתית, ופתאום נחשפתי לתרבות המפוארת של הקהילה במרוקו, לרבנים הגדולים, לפאר ולהדר בבתי הכנסת".
מה הרגשת?
"הרגשתי געגועים להוריי, מזל וסעדיה, שמעולם לא הערכתי אותם מספיק ותמיד התנשאתי מעליהם. היום אני מצטערת על זה. מאז הנסיעה עברתי תהליך של הפנמה והשלמה עם הזהות שלי. אני כבר לא בקונפליקט ולא סובלת, אבל יש שאלה אחת שעדיין מטרידה אותי: איך זה שקהילה כל כך עשירה מבחינת המטען התרבותי-דתי לא הביאה אותו לידי ביטוי בישראל? מה קרה בתהליך העלייה לארץ, שכל הדברים האלה הלכו לאיבוד? עדיין אין לי תשובות, אבל חשוב לי להעלות את השאלות".
תמיד אמרו שאני מוזרה
דרך ארוכה עשתה שייביץ (68) מדירת החדר הירושלמית בדמי מפתח, שבה גדלה אחרי שעלתה לארץ בגיל חודשיים עם הוריה ואחיה הגדול - ועד לבית המרווח בכוכב יאיר שבו היא גרה בשנים האחרונות. אבל הדרך הארוכה באמת הייתה, לדבריה, מפאז לירושלים.
"אבי, סעדיה כהן, היה איש גאה", אומרת שייביץ. "כשהגענו לארץ, הביאו אותנו למחנה עולים בעתלית, אבל הוא לא הגיע לארץ ישראל כדי לשבת באוהל, אלא בשביל ירושלים, אז אחרי שבועיים עזבנו את עתלית והתיישבנו בבית נטוש בשכונת מוסררה. מכיוון שעזבנו את המחנה, איבדנו את כל זכויותינו כעולים. אבי היה ספּר במקצועו והיה הולך מבית לבית עם מזוודה של ספּרים וחוסך גרוש לגרוש".
בארץ נולדו לבני הזוג עוד שלושה ילדים, ובתם דינה נחשבה ליוצאת דופן מבין החמישה. "הוריי ואחי תמיד אמרו שאני מוזרה, ומגיל צעיר הבנתי שיש בינינו פער. אחרי כיתה ח' אבא רצה שאצטרף למספרה שלו, אבל אני התחננתי בפניו שייתן לי להמשיך ללמוד. בתמורה, עזרתי במספרה וחפפתי ראשים כל שנותיי בתיכון".
את כיתה ט' העבירה בתיכון שנחשב בינוני, ובסוף השנה החליטה לשדרג את עצמה. בדרכה למספרה, כשבידיה שני דליים של שמפו, נכנסה לתיכון מעלה - מעוז האליטה האשכנזית-דתית בירושלים - שלפה תעודת הצטיינות וביקשה להירשם. היא אמנם התקבלה, אבל התקופה הראשונה שלה בבית הספר היוקרתי לא הייתה קלה. "בהתחלה הסתכלו עליי מגבוה. חשתי רגשי נחיתות והייתי חייבת להוכיח את עצמי. חיקיתי דפוסי התנהגות, שיניתי את המבטא שלי, התנדבתי, הייתי בוועד הכיתה, עשיתי הכל כדי לקבל הכרה חברתית - והצלחתי".
ואיך הרגשת בבית?
"חצויה. הוריי דיברו איתי במרוקאית, ואני עניתי להם בעברית. הם אכלו רק עם מזלג, ואני הוספתי סכין. גם לא הסכמתי לבוא למסיבות משפחתיות. חלמתי להיות הבת של המורה שלי, האשכנזייה. הפנמתי את הסטריאוטיפים על המרוקאים ורציתי רק להתרחק".
כשהגיעה שעתה להתגייס, הוריה הטילו וטו, והיא הלכה ללמוד עבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית. בקמפוס פגשה את הגבר לו נישאה: אביתר שייביץ, שהיה עתודאי - ואשכנזי. "היה לי חשוב להתחתן עם אשכנזי", היא אומרת. "רציתי להיות אשכנזייה ושהילדים שלי יהיו אשכנזים. הפערים בין המשפחות הציבו קשיים: הוריו של בעלי ניסו לחבל בקשר שלנו, וגם הוריי פחדו מזה שאני יוצאת עם מישהו 'לא משלנו'. אבל יש לנו זוגיות טובה, שמחזיקה מעמד עד היום".
בעלה הוא ד"ר לפילוסופיה ואיש תוכנה, ויש להם שלושה ילדים – קרן (44), גלעד (42) ועידו (36) – ותשעה נכדים. "עם הילדים שלי עשיתי תיקון", אומרת שייביץ. "דאגתי לכך שהם לא יתביישו בי. היחסים בינינו שוויוניים, ויש בינינו שפה משותפת, מה שלא היה לי עם הוריי ואחיי". היא עצמה עשתה דוקטורט בגרונטולוגיה (חקר ההזדקנות), ניהלה את המדור לטיפול בקשישים בכפר סבא, עבדה עם ניצולי שואה, פיתחה והעבירה קורסים. כיום היא מטפלת בביתה באנשים מבוגרים ובבני משפחותיהם וכן חוקרת את תולדותיה של יהדות מרוקו.
לא אכלו לי, לא שתו לי
לנסיעה המשמעותית ביותר בחייה הגיעה אחרי שבעלה הציע לה לצאת לטיול ג'יפים במרוקו. "ככה גיליתי שפאז הייתה מרכז ההשכלה של יהדות מרוקו. גיליתי גם שהרמב"ם חי בה במשך 17 שנה, במרחק שני רחובות מבית הוריי - אבל הם לא סיפרו כלום, ואני לא רציתי לשמוע. רק אחרי הנסיעה הבנתי את משמעות הצעדים שעשה אבי על מנת להגשים את חלומו לגור בירושלים. הבנתי איך הוא עזב את המחנה בעתלית בלי אגורה ובנה את עצמו. הבנתי גם את אמא שלי, מזל, שעבדה כל היום ודאגה שלא יהיה חסר לנו כלום. תמיד ראיתי בעצמי פורצת דרך וגבולות, ופתאום גיליתי שאת התעוזה שלי קיבלתי מהם".
במסגרת התהליך שעברה, הוציאה שייביץ לאחרונה רומן, "הכתם שהזהיב", שמבוסס על סיפורה האישי. היא גם העזה סוף-סוף להכניס את המרוקאיות הביתה. "התחלתי להכין מופלטות וספינג', ובליל הסדר האחרון לבשתי קפטן. התחלתי ללכת שוב למימונות, וכשאני שומעת שירים ופיוטים במרוקאית, הלב שלי רועד מבכי ומגעגועים".
בעשורים האחרונים החברה הישראלית כולה עוברת תהליך דומה, בעקבות הצפת האפליה והקיפוח שהיו מנת חלקם של בני עדות המזרח, והמחאה נגדם. איפה זה פגש אותך?
"לא התחברתי לזה. לא הרגשתי שייכת לבכי ול'אכלו לי, שתו לי'. אני הדוגמה לכך שאם רוצים משהו ועושים, אז מצליחים. מבחינה מקצועית מעולם לא הרגשתי אפליה או קיפוח. השכלה וקריירה לא עומדות בסתירה למרוקאיות".
אז מה קרה פה?
"אחרי קום המדינה הגיעו לארץ שתי קבוצות שזכו ליחס גרוע - ניצולי השואה ובני עדות המזרח. הניצולים עלו אחרי טראומה ובלי אמון באיש, ולכן לקחו אחריות על עצמם והצליחו להיבנות מחדש. המזרחים הגיעו מפחד מהמוסלמים וחוו פה משבר גדול של חוסר כבוד. הם הפסיקו להאמין בעצמם ותלו את יהבם בממסד".
מה דעתך על הקול שקורא לקידום התרבות המזרחית, אותו מובילה שרת התרבות?
"הקול הזה בא מתוך התלהמות וחיפוש סקופים. אין ספק שצריך לחשוף מחדש את המורשת המזרחית, אבל זה לא מספיק. צריך לתת יותר משאבים והזדמנויות בפריפריה, אבל הכי חשוב זה שאנשים יעברו עם עצמם תהליך פנימי ולא יאשימו את הממסד בכל. אני אומרת את זה כמרוקאית שהיום היא שלמה לגמרי עם המרוקאיות שלה".
______________________________________________________
יש מצב שד"ר שייביץ מכירה את הזמרת חביבה מסיכה. הקליקו על התמונה:
