על פניו, חשיבותו האדריכלית של בית פרומין ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים מוגבלת. קומתו ממוצעת, פינותיו המעוגלות זהות לאלו של שכניו וחיפוי האבן שלו שכיח. אבל בבית פרומין נרשם פרק חשוב בהיסטוריה של הדמוקרטיה הישראלית; וכשייפתח בו בשנה הבאה, שנת ה-70 להקמת המדינה, מוזיאון הכנסת, יוכלו המבקרים ללמוד לא רק על חוקים משמעותיים, שנחקקו בבניין שהיה משכנה הראשון של הכנסת בירושלים, וקבעו את צביון החיים במדינה, אלא גם על ערכים נשכחים בציבוריות הישראלית. כמו צניעות.
את בית פרומין תכנן האדריכל הירושלמי ראובן אברם (אברמוביץ'), עולה מפולין, שהיה פעיל במיוחד בשנות ה-30 וה-40 של המאה שעברה. אחד מסימני ההיכר שלו היה פס אבן משונן ששיבץ בכל בנייניו, גם בבית פרומין. הבניין, שבנייתו החלה ב-1947 כבניין משרדים ומסחר במפגש הרחובות בן יהודה וקינג ג'ורג' (שחלקו טרם נסלל אז), ננטש בימי מלחמת העצמאות לפני שהושלמה בנייתו.
עם הסרת המצור על ירושלים, ובהמשך להחלטה שירושלים היא בירת ישראל, החלו המוסדות הלאומיים עולים לבירה. בית פרומין הנטוש נמצא כחלופה מתאימה לכנסת, שעד אז ישבה במקומות שונים בתל אביב (בית קק"ל, בית העצמאות, ובית האופרה הישן). על פי המועצה לשימור אתרי מורשת, הסיבה העיקרית לבחירה בבית פרומין כמשכנה של הכנסת, אחרי שפעלה תקופה קצרה בבית הסוכנות היהודית בירושלים, היתה האולם המעוגל בקומת הקרקע שלו, שיועד להיות סניף בנק והיה לו יציע עליון, כך שהתאים להפיכת החלל לאולם המליאה.
"עובדי הכנסת לא רצו לבוא לירושלים", מספרת הדסה גרינברג-יעקב מנהלת פרויקט ההקמה של המוזיאון, בעלת תואר שני בתכנון עירוני, שחקרה את ההיסטוריה של המבנה במסגרת לימודיה. "היה להם טוב בתל אביב. זו ממש הייתה הרעה בתנאים, שהצריכה מהם להעתיק את מקום מגוריהם. הנסיעה מתל אביב לירושלים לא הייתה קצרה, ויש מי שבאו מרחוק עוד יותר, כמו לוי אשכול וקדיש לוז שהגיעו מדגניה. חלקם השתכנו זמנית בדירות סמוכות, או בחדרים של מלון עדן הישן".
הגם שלא התאים במיוחד לעבודת בית המחוקקים - עמודי התמך באולם המליאה הקשו על ספירת הקולות בהצבעות - הכנסת עבדה בו מ-13 במרץ 1950 עד 30 באוגוסט 1966, מהכנסת הראשונה ועד השישית, אז עברה למשכנה הנוכחי בגבעת רם.
שטח קטן, חוקים חשובים
שטחו של בית פרומין, כ-2,400 מטרים רבועים בסך הכל, קטן פי 31 משטחו של משכן הכנסת הנוכחי (כ-75 אלף מטרים רבועים). הרבה מהחדרים בו פעלו בשיטת המשרד החם. אך די היה בשטח המצומצם הזה כדי לחוקק חוקים חשובים ובהם: חוק השבות ("כל יהודי זכאי לעלות ארצה"); חוק לימוד חובה ("לימוד חובה יקיף כל ילד באחד הגילים מ-5 עד 13 ועד בכלל, וכל נער אשר טרם השלים את החינוך היסודי"); חוק שעות עבודה ומנוחה ("יום עבודה לא יעלה על שמונה שעות עבודה"); חוק שיפוט בתי דין רבניים ("נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה"); וחוק שיווי זכויות אישה ("חוק זה מטרתו לקבוע עקרונות להבטחת שוויון מלא בין האישה לבין האיש, ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל").
לצד המליאה פעל בקומת הקרקע מזנון הכנסת. הקומה השנייה הייתה בחלקה משרדים, ובחלקה תא הנשיא, יציע ציבורי לצפייה בדיוני המליאה, יציע עיתונאים עם אולפן של קול ישראל, ומתורגמן לערבית (שעד לפני שבועות אחדים עוד הייתה שפה רשמית במדינה). הקומה השלישית שימשה גם היא למשרדים, ומעליה נבנתה ב-1955 תוספת של קומה חלקית.
אבנים על ח"כים, רימון מיציע האורחים
הישיבה של בית המחוקקים במרכז העיר ובמפלס הרחוב הלמה מדינה צעירה שנבחריה לא ראו את עצמם מורמים מעם, והבחירה במבנה קיים ומכובד, על פני בנייתו של משכן-היכל מפואר, מלמדת גם היא על תפישת עולם צנועה. "בעיני", אומרת גרינברג-יעקב, "החלונות שחשפו את המליאה לרחוב תואמים את רעיון השקיפות של דמוקרטיה".
החנייה סביב הבניין נאסרה בימי ישיבות מליאת הכנסת, אבל פקקים לא היו המחיר הכבד של עבודת הכנסת במרכז עירוני ובקומת הרחוב. אחת ההפגנות הסוערות נגד הסכם השילומים עם גרמניה, ב-7 ינואר 1952, שהחלה בכיכר ציון, הסתיימה מול המשכן בבית פרומין. מנחם בגין נשא במליאה נאום חריף נגד ההסכם, ומפגינים השליכו אבנים מהרחוב, מבעד חלונות הזכוכית, אל אולם המליאה. ח"כ חנן רובין (מפ"ם) נפגע מאבן בראשו וכמה חברי כנסת נפגעו מרסיסים.
ב-29 באוקטובר 1957 הצליח משה דואק, אז בן 24, להשליך רימון יד מיציע האורחים הפתוח אל אולם המליאה, שבו התקיים דיון ביום השנה לפריצת מבצע קדש שנה קודם לכן. "בשעה 18:00 בקירוב נאם על הדוכן חבר הכנסת יצחק רפאל מהמפד"ל", מתואר האירוע החמור באתר הכנסת, "... ואז נשמעה התפוצצות חזקה באולם. יצחק רפאל היה הראשון שעמד על משמעות ההתפוצצות, קרא 'פצצה!' והשתטח מלוא קומתו ארצה ליד דוכן הנואמים... מעל ראשי הנוכחים באולם התאבך עשן סמיך, וקשה היה לראות את המתרחש בבית. כשנמוג העשן התבררו התוצאות הקשות של זריקת הרימון: מרסיסיו נפצע פצעים קשים שר הדתות משה שפירא; פצעים קלים יותר נפצעו ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שרת החוץ גולדה מאיר ושר התחבורה משה כרמל. משליך הרימון ניסה להימלט מהמקום לאחר המעשה, אבל נתפס בידי כמה אנשים מהקהל שישבו בסמוך לו.".
לאחר המקרה מוגנו המליאה ותא הנשיא בזכוכית משוריינת ו"לקצין הכנסת", כפי שנכתב באתר הכנסת, "ניתנה הוראה לבדוק בקפדנות רבה את הבאים לבניין ובשעת הצורך אף לערוך חיפוש בכליהם ובבגדיהם". באולם המליאה הזה, להבדיל, הכריז ראש הממשלה דוד בן גוריון, ב-23 במאי 1960, על לכידתו של אדולף אייכמן.
מאבק ציבורי הציל את הבניין
לאחר מעבר הכנסת למשכנה הנוכחי בגבעת רם, עבר בית פרומין גלגולים שונים – תחילה פעל בו משרד התיירות (עד 2004), ואחר כך בתי הדין הרבניים. הדיירים השונים התאימו את המבנה לצורכיהם, החלוקה הפנימית שונתה, החלונות נסגרו ומעל אולם המליאה נבנתה תקרה מונמכת.
אבל למרות עברו, ההחלטה לשמר את בית פרומין ולהפוך אותו למוזיאון הכנסת התקבלה רק לאחר מאבק ציבורי. ב-2002 החליט מנהל מקרקעי ישראל, בעל הנכס, למכור את הבניין ליזם פרטי, שתכנן להרוס אותו ולהקים במקומו בניין בן 16 קומות. היזם אילן רג'ואן, חבר מרכז הליכוד, התמודד לבדו במכרז, ורכש את המבנה ב-10 מיליון שקל. לאחר הרכישה, החלה המדינה לשלם לו כ-1.8 מיליון שקל בשנה על השכרת המבנה לצרכיה.
הסערה הציבורית שעוררה העסקה גובתה בדו"ח של מבקר המדינה. סופו של המאבק ב-2010, אז נחקק "חוק מוזיאון הכנסת", שמחייב לשמר את הבניין ולהקדישו למוזיאון לתולדות הכנסת ולפעילות ציבורית. המוזיאון יפעל מטעם הכנסת ומנהלו ימונה על ידי יושב ראש הכנסת. בעקבות החוק, הפקיעה המדינה את הבניין בשנית - הפעם ב-44.5 מיליון שקל, סכום עתק מכספי הציבור כמובן, וגם הוא אינו סופי, כיוון שרגו'אן לא הסתפק בקביעתו של השמאי הממשלתי, והמאבק על סכום הרכישה עדיין מתנהל.
"הבניין כל הזמן עבר דפורמציות", אומר דרור סולר מ"סולר אדריכלים", שערכו את תיק התיעוד לבניין. "עשינו הנדסה הפוכה מהמצב היום עד להיתר המקורי. כדי להביא אותו למצב הראשוני, עקבנו אחר כל שינויי הבנייה שנעשו, והם אלו שביטלנו בשימור". שינוי אחד בכל זאת נותר על כנו - הפסיפס הגדול שיצר האמן מרדכי גומפל במבואת הכניסה בשנות הששים יחודש ויוצג למבקרי המוזיאון.
מקום של כבוד יינתן לכתבניות ולקצרניות
תהליך ההסבה של המבנה למוזיאון החל לפני כשנה וחצי. "צריך להחזיר את הבניין לציבור מתוך כוונה לשפר את מעמד הדמוקרטיה ולהפוך אותה ליותר מובנת", אומרת גרינברג-יעקב, "להראות איך עוצבה הריבונות הישראלית בשני העשורים המכוננים. אנחנו מדברים על האבות המייסדים של הדמוקרטיה הישראלית".
עלות הפרויקט מוערכת בכ-90 מיליון שקלים (לא כולל הסכומים ששולמו לרג'ואן) - מהם כ-60 מיליון על שימור המבנה והסבתו למוזיאון, שכללו התקנה של שמונה סנסורים על עמודי המבנה, כדי למדוד תזוזות במשך הבנייה מחשש לקריסה; וכ-30 מיליון על עבודת התוכן, האוצרות, העיצוב והתצוגה.
על האוצרות וקביעת תכני התערוכה הופקדה מיכל ברושי-נחמני; ועל העיצוב והתצוגה אמון המעצב רואי רוט מ"בריז קריאייטיב". "הדמוקרטיה הישראלית", אומר רוט, "לא צצה פתאום. יש לה שורשים עמוקים".
"המוזיאון שיוקם לא מייצג רק עבר ונוסטלגיה", מבטיחים מעצבי התצוגה, "אלא גם את אופני העיצוב והנחת התשתית של הדמוקרטיה הפרלמנטרית בישראל. המבקרים בו יחוו את העבר וישמעו את הסיפורים האנושיים, אך גם יביעו את דעתם ויראו איך היא משנה את מסלול ההיסטוריה, ממש כמו במשחק הדמוקרטי". לשם כך יוקם בכניסה למוזיאון, היכן שבעבר פעל המזנון, חלל התארגנות וקליטה שבו יקבלו המבקרים "פנקס בוחר". צלצול יוביל את המבקרים אל אולם המליאה שישוחזר לפי מקומות הישיבה ההיסטוריים - עם שולחן הממשלה ודוכן הנואמים. כאן יוצג "יום בחיי הכנסת" - סרטון והצגה, שיתארו את הנאומים, ההצבעות במליאה, עבודת הוועדות ועוד. "זה לקחת את המבקרים קצת מאחורי הקלעים, כמו זבוב על הקיר. חשבנו שהדמות שמובילה את הסרט יהיה איש משמר הכנסת, שראה את כל מהצד", אומר רוט.
לצד תא הנשיא שישוחזר בקומה השנייה יוצג "ציר זמן" שיציג נתונים על המדינה מהשנים בהן פעלה כאן הכנסת - קצב גידול האוכלוסייה, המצב הכלכלי, מפות שונות ועוד. יציע העיתונות יהפוך לאינטראקטיבי: המבקרים יוכלו להכתיב חדשות למערכת, לעיין בידיעות היסטוריות, להאזין להקלטות של דיוני הכנסת, ולהיכנס לתא "קול ישראל" שישוחזר.
בהמשך הקומה יוצגו האנשים שמאחורי הקלעים. "היה לנו חשוב", אומרת גרינברג-יעקב, "לתת כבוד לכתבניות ולקצרניות בכנסת. תמיד בתמונות זה מופיע כ'בן גוריון וקצרנית', אף פעם אין לה שם, ולא תמיד אנחנו יודעים מי הן היו. הרבה מעבודת הכנסת הייתה עבודת נייר, עבודה של מילים ותמלול. וחשוב להבין שבשנים ההם, עובדי הכנסת מנו כ-60 איש, וכיום ישנם למעלה מ-1000".
במסגרת הכנת החומרים לתצוגת המוזיאון ערכה איריס ברלצקי, מי שהקימה את מחלקת התיעוד בעל פה של "יד ושם", כ-60 ראיונות עם ח"כים לשעבר, בניהם של ח"כים שנפטרו ועובדי כנסת "גאים ומסורים" כדבריה, שעבדו בכנסת מימיה הראשונים ובמשך שנים רבות - "אנשי משמר הכנסת והקצרניות, שתיארו את עבודת הכנסת בחיי היום יום; ההווי של המזנון, האווירה המשפחתית, שבו ישבו בצוותא חברי כנסת מכל הסיעות לכוס תה וסיגריה". רואינו גם עיתונאים וותיקים, אנשי משמר הכנסת ואחרים.
מצפים לכ-800 מבקרים ביום
בין השאר יוצגו במוזיאון "מחלוקות" מעוררות דיון, החוקים שנחקקו באותן שנים, קשת המפלגות ועץ ההסתעפויות שלהן, וכשעשוע יוכלו המבקרים להשתמש בפנקס הבוחר שקיבלו בכניסה, להצביע בבחירות של שנה רנדומאלית ולהשפיע בדיעבד על תוצאותיהן. "אנחנו נותנים לאנשים מתחת לגיל 18 להצביע", אומר רוט, "אנחנו נותנים להם להתנסות בדמוקרטיה עד שיוכלו להצביע באמת".
המבקרים יוכלו גם להיכנס לכספת שהתגלתה מאחורי דלת חסינת אש, שבה נשמרו מסמכים סודיים. "הם יוכלו לפתוח את הכספת", אומרת גרינברג-יעקב, "לקרוא מסמכים, להאזין לנואמים המצוינים שהיו. זה סיפור הבניין בפעולה".
בקומת העליונה יהיו משרדי המוזיאון וקפיטריה, ועל הגג יערכו הקרנות סרטים וערבי יוצרים. "מבחינת התפקוד", אומרת גרינברג-יעקב, "אני רואה אותו כבניין תרבות ירושלמי".
במשכן הכנסת מבקרים כ-150 אלף איש בשנה. למוזיאון יעדים צנועים בהרבה. "זה יותר מוזיאון בוטיק, שמיועד למטיבי לכת בדמוקרטיה", אומרת גרינברג-יעקב. "התצוגה מכוונת לתלמידים בוגרים שמכירים כבר את המושגים ורוצים להעמיק ולפתח דיון. אנחנו מדברים על כ-800 איש ביום".
