את האדריכל שכחו, אך בנייניו זכורים היטב: מי אתה, יהודה סטמפלר

שימורו המוקפד של בית שמעון שטרן (1928) בשדרות רוטשילד 104 בתל אביב, במסגרת הסבתו ל״מרכז אדמונד דה רוטשילד״, מייסודה של קרן אדמונד דה רוטשילד, העניק הזדמנות להתחקות אחר יצירתו העלומה של מתכנן הבניין, המהנדס-האדריכל י' יהודה סטמפלר (1967-1889).

עבודתו האדריכלית של סטמפלר טרם כונסה, וזולת אזכור לקסיקוני קצר, נפקד מקומו מההיסטוריה של אדריכלות ישראל (אפילו ערך בוויקיפדיה עדיין אין לו). תוך כדי איסוף החומר לתערוכה, ובהינתן העובדה שארכיונו לא נשמר, אותרו עד עתה חומרים ורשומות המעידים על כ-25 מבנים שתכנן בתל אביב, או כאלה שהיה מעורב בתכנונם בשלבים שונים. מפתיע היה לגלות שלא רק שכל הבניינים, למעט אחד, שרדו ועומדים על תילם, אלא שרבים מהם שופצו או שומרו בשנים האחרונות, קצתם בימים אלה ממש.

בניין שסטמפלר תכנן במפגש הרחובות שינקין ומלצ'ט בלב העיר. כמו בניינים רבים בשכונה, עומד לעבור שיפוץ ושימור ותוספת קומות(צילום: רן ארדה)

פועלו של סטמפלר בעיר לאורך שנות ה-20 וה-30 זורע אור נוסף על התמורות המהירות שהתחוללו באדריכלות של תל אביב, מאז שנוסדה ב-1909 כפרוור של יפו ועד שהייתה לעיר. זו תקופת מעבר שראשיתה בבנייה האלמנטרית של בתי "אחוזת בית", דרך הבליל הלקטני-הססגוני שאפיין את צמיחת העיר בשנות ה-20, ועד אימוצו הגורף משנות ה-30 ואילך של הסגנון המודרניסטי, ישר-הקו והחף מקישוטיות, זה שלימים הקנה לה את התואר "העיר הלבנה".

בן עירו של עגנון

מעט ידוע על חייו של יהודה סטמפלר, שנולד בשנת 1889 בעיירה בוצ׳אץ׳ בגליציה (כיום אוקראינה), בן עירו של הסופר חתן פרס נובל, ש״י עגנון, שנולד שנתיים לפניו. סטמפלר למד הנדסת בניין בעיר לבוב וסיים את לימודיו לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. כשנתיים לאחריה, ב-1920 (שנות העלייה השלישית), עלה לארץ והתיישב בתל אביב המתפתחת, שבין השנים 1915- 1925 גדלה אוכלוסייתה פי עשרה.

סטמפלר. מנעד ססגוני שהותאם לשינויי הזמן(צילום: באדיבות ניצה סמוק)

סטמפלר השתלב בתנופת הפיתוח שהתחוללה בעיר, ומאז 1922 כבר היה מתכנן פעיל בה. הוא תכנן מבנים חדשניים ששילבו מגורים ומסחר, בעיקר באזורי המסחר שהתפתחו בין יפו ההיסטורית לעיר החדשה (בית גולדנברג, בית שושנה חצרוני, בית מטלון); בתי דירות (בית ירושלמי, בית פלדמן, בית טיטלמן); והיה מעורב גם בהוספת קומות לבתיה החד-קומתיים של אחוזת בית וסביבותיה (בית גברילוביץ, בית ולודבסקי, בית שלוש).

בנייניו המוקדמים תוכננו במנעד סגנוני, האופייני לתקופה האקלקטית הקדם-מודרניסטית. בהשפעת הזמן, המקום ומזמיני העבודה, התאפיין אז סגנונו האדריכלי בשפה קלאסית-סימטרית שהדגישה חלקי בניין - כניסות, גגות, מרפסות, פינות. זאת, באמצעות אלמנט קישוטי ייצוגי מהודר, הממזג מוטיבים אירופיים, מסורתיים ומודרניים (אר-דקו בעיקר) עם אלמנטים ערבסקיים-אוריינטליים.

צמיחתה המואצת של תל אביב בעקבות גלי העלייה הרביעית והחמישית (1939-1924) ביססה את מעמדו המקצועי של סטמפלר, שמשלהי שנות ה-20 ואילך התמקד בתכנון בתי דירות בורגניים באזוריה החדשים של העיר, אלה המהווים כיום את לבה המתחדש. מבחינת סגנונו האדריכלי, החל אז סטמפלר לסגת מהאופי האקלקטי שאפיין את עבודתו המוקדמת. הוא התחיל ליישר קו, באופן שמעיד גם על הסתגלותו לקהילה המקצועית הרחבה שבה פעל, זו שבהשפעות לאומיות ובינלאומיות החלה נוטשת את שפת העבר לקראת אדריכלות חדשה.

הבית שבו התגורר סטמפלר עצמו, ברחוב בן יהודה 5, עובר בימים אלה תמ''א(צילום: רן ארדה)

בדומה לבית ליטוינסקי ולבית סטמפלר, גם בית שטרן בשדרות רוטשילד הוא דוגמה מובהקת למעבר הסגנוני מיישר הקו של סטמפלר במפנה שנות ה-20 וה-30. בבית זה, למרות הסימטריה הקלסיציסטית שלו, נשקפת גם ראשיתה של התנערות מכל אלמנט קישוטי כמעט. תמורה סגנונית זו ניכרת גם בעבודותיהם של אדריכלים מיישרי-קו אחרים שפעלו אז בעיר, בהם יהודה מגידוביץ (1961-1886), יוסף ברלין (1952-1877), יוסף טישלר (1971-1887) ואפילו זאב רכטר (1960-1899) - המזוהה אמנם כאחד מחלוצי הסגנון הבינלאומי בארץ, אך גם הוא החל את דרכו בנפתולי האדריכלות האקלקטית.

מעניין לגלות שרכטר הוא זה שבתחילת שנות ה-30 - במקביל לתכנונו את "בית אנגל" האיקוני בפינת שדרות רוטשילד ומזא״ה - הוסיף לבית גולדנברג האקלקטי (1922), הבניין המתועד הראשון בתכנונו של סטמפלר בתל אביב, קומה מודרניסטית חדשה ולבנה, והסיר את מגדל הצריח החגיגי שהתנוסס בפינת הבניין.

רגע המפנה

גם מבחינה כרונולוגית, ניצב בית שטרן ברגע קריטי בהיסטוריה האדריכלית של תל-אביב. ב-1929, שנה לאחר השלמת הבניין, התמנה יעקב בן-סירה שיפמן (1924-1899) לתפקיד מהנדס העיר, ומיד פעל נמרצות להפסקת הבנייה בסגנון האקלקטי ולקידום חזותה המודרניסטית של העיר. ואכן, כבר בשלושת בתי-הדירות שתכנן סטמפלר למשפחת הקבלנים שנבל בתחילת שנות ה-30, ניכר המעבר לתכנון חופשי ברוח אדריכלות הסגנון הבינלאומי: קוביות א-סימטריות בעלות מרפסות תלויות או שקועות; איזון מאופק בין האלמנטים האופקיים בבניין, בעיקר המרפסות והגגונים מעל הפתחים (בתי שנבל, בית שניצר, בית פרוישניידר, בית חצרוני), לבין האלמנטים האנכיים, בעיקר ״חלון התרמומטר״ של חדרי המדרגות (בית ישראל שנבל, בית שניצר, בית בורנשטיין, בית רייז); ומעבר לשפה אדריכלית פונקציונלית נקיית-קו ונטולת עיטורים.

בית זסלבסקי, אלנבי 64 (1926). המפנה בין סגנון אקלקטי לבינלאומי(צילום: רן ארדה)

אם בנייניו המודרניסטיים של סטמפלר מהמחצית הראשונה של שנות ה-30 התאפיינו עדיין בשימוש בוסרי, ואף מגושם לעתים, בתחביר של השפה האדריכלית החדשה, הרי שמ-1935 ואילך ניכרת התפתחות של ממש בעיצוב הכולל שהעניק לבנייניו  (בתי משפחת רייז, בית מינקוב, בית חצרוני) והם ניחנו בקומפוזיציות שקולות, בחן ובקלילות המודרניסטית המעמידה אותם בשורה אחת עם כמה ממיטב הדוגמאות לאדריכלות הסגנון הבינלאומי בתל אביב.  

• "יישור קו: האדריכלות של י. יהודה סטמפלר בתל אביב בשנות ה-20 וה-30"
  

התערוכה מתקיימת בשדרות רוטשילד 104, תל אביב (פינת שינקין)

פתיחה: 18.5, שבע וחצי בערב

נעילה: 29.6

במסגרת אירועי "בתים מבפנים" 2017