כשמדברים בעיר נאנט על הקו הירוק, איש אינו חושב על גבולות. הקו הירוק של העיר הצרפתית הוא ההיפך מזה – הוא נתיב מסומן למסע מסעיר בין יצירות אמנות שהוצבו במרחב העירוני, והפכו את עיר הנמל הגוועת וסביבותיה לאטרקצייה תיירותית בעלת שם עולמי.
נאנט, העיר השישית בגודלה בצרפת, שוכנת בצפון מערב המדינה, לא רחוק מחופי האוקיינוס האטלנטי, על גדות נהר הלואר. כבודה ההיסטורי כ"עיר הדוכסים" לא עזר לה, כשבסוף שנות ה-80 של המאה שעברה דעך ענף הספנות שפירנס אותה שנים רבות. עיר הנמל התעשייתית שקעה בעזובה והזנחה.
מאמציו של ראש העירייה אז, ז'אן-מרק איירו (לימים ראש ממשלת צרפת), להוביל מהלך התחדשות שיחייה את העיר ויצור לה זהות חדשה, הובילו אותו לז'אן בלייז, יזם תרבות ואוצר, שמונה למנהלה האמנותי של העיר. כיום, כ-15 שנים אחרי, נאנט פורחת.
זהות חדשה למקום נשכח
סדרה של שלוש תערוכות גדולות שיזם בלייז ב-2007, 2009 ו-2011 הפכו את העיר וסביבותיה למרכז תרבות אמנותי שוקק חיים. אל המהלך חבר בזמנו גם ראש עיריית סן-נאזר הסמוכה, והתוצאה היא 120 קילומטרים של אמנות לאורך נהר הלואר. התערוכות הגדולות של בלייז ופסטיבל קיץ שנתי שארגן (ומתקיים מדי שנה מאז 2012, תחת הכותרת "מסע לנאנט", ומציע מסלול הליכה או רכיבה על אופניים בין יצירות אמנות קבועות ליצירות זמניות) העניקו לאזור תנופה תיירותית (מספר הלינות במלונות גדל ב-56 אחוזים מאז 2010), הצמיחו את כלכלת העיר והאזור ועוררו בתושבים תחושת גאווה.
"מסע על גלשן אדום בשפך נהר הלואר", עבודת פרפורמנס של ג'וליאן דורה (2013), תועדה בסרטון אמנותי-אווירתי, שבו חולף דורה בין היצירות בפרויקט שנקרא "השפך":
"ראשי הערים", מסביר בלייז בראיון לערוץ האדריכלות של Xnet, "רצו לתת זהות אחידה גם להן וגם לכפרים שביניהן, והיה ברור לכולם שאת זה משיגים בעזרת מעשה תרבותי". המעשה התרבותי של בלייז כלל את הצבתן של עבודות אמנות מאתגרות שנוצרו במיוחד עבור המקום. כמו למשל "בלתי מתקבל על הדעת" של האמן האוסטרי ארווין וורם (Erwin Wurm), שהציב במחצית הדרך בין נאנט לסן-נזאר, סירה שנראית כמבקשת לקפוץ חזרה אל מי התעלה, כמו בורחת מהגורל שדן אותה לגוויעה על מזח הבטון.
העבודה נוצרה לתערוכה ב-2007, וכשוורם הגיע לבחון את האתר המיועד להצבת עבודתו סיפרו לו תושבי המקום שאצלם, בדומה למקומות אחרים באזור, הנהר יובש ורוצף והמזח הפך ל"בית קברות לסירות". וורם החליט להעניק לטרגדיה האקולוגית, לשגיאה התכנונית ולעוול החברתי מראה מחויך. "עיר שאין לה חוש הומור", אומר בלייז, "היא עיר שלא מפגינה את האינטליגנציה שלה".
כחמישה קילומטרים משם ניצב "הבית בתוך הלואר" - בית כמו-נטוש בגודל ומשקל אמיתיים, השקוע במי הנהר ונחשף ונעלם בגלי הגאות והשפל. העבודה של אמן הפרפורמנס הצרפתי Jean luc Courcoult מ-2012 מעוררת אסוציאציה לימי שקיעתה של העיר אך בו-בזמן משמשת, בזכות הדינמיות המסקרנת שלה, גם עדות לכוחה של העיר לשרוד. הבית אולי שוקע, אבל העיר הצליחה להחזיק את האף (והרעף) מעל המים. האמן היפני הבינלאומי טאצו נישי (Tatzu Nishi), הידוע בהצבת חללים ביתיים בסביבת מונומנטים היסטוריים, בנה בתערוכה של 2009 בית קטן בראש אחת מהארובות על גדת הנהר. ה"וילה" שלו משמשת מאז כבית מלון.
שלושת המייצבים האלה ממחישים היטב את מה שחיפש בלייז להשיג: זהות חדשה למקום נשכח. במקום אנדרטאות ושימור מפחלץ - מבט אמנותי על טעויות, כשלונות ואכזבות; מבט המעניק לעבר את חשיבותו אך מקיים את ההווה ומציע אפשרות אופטימית לעתיד.
לעורר דיון, למוסס התנגדויות
את הדרך להצלחה הזו פרש בלייז בהרצאה שנשא באחרונה בכנס "אמנות במרחב הציבורי", שיזמו נועה קרוון וסמדר תימור (mamaproductions), בשיתוף עם "בית לאמנות ישראלית", המכללה האקדמית תל-אביב יפו, המכון הצרפתי בישראל, האיגוד המקצועי של האמנים הפלסטיים בישראל ועיריית תל אביב-יפו. בהרצאה נימק את החלטתו לשתף בתערוכות דווקא אמנים שאינם מהאזור – אמנים זרים, מתבוננים חיצונים, שהביאו איתם ערך מוסף בזיהוי הייחוד והאיכות של המקום; מה גם ששמות גדולים מעולם האמנות מושכים תשומת לב של קהל רחב, של תיירים ושל אמנים נוספים (ששמחו להשתתף בתערוכות הבאות).
אחד הראשונים שנבחרו למשימה היה האמן הצרפתי הוותיק דניאל בורן (Daniel Buren), שהציב במרכז נאנט, לאורך הטיילת שמשקיפה על האי שנמצא בפיצול הנהר, 18 טבעות מוארות. "הוא האפיפיור של האמנות במרחב הציבורי", נימק בלייז את הבחירה בבורן, "אבל מעבר לשם האייקוני, האיכות הכי חשובה שלו היא שהוא יוצר אמנות שמיועדת למקום ומעניקה לו פירוש".
האמן השוויצרי רומן זיגנר (Roman Signer) הציג ב-2009 את "המטוטלת", שנתלתה על מפעל בטון נטוש ומדדה את הגאות והשפל בנהר. "הציבור לא תמיד מבין את העבודות", אומר בלייז. "האינסטינקט הראשוני של התושבים כלפי המטוטלת היה 'תורידו את המבנה המתמוטט הזה, הוא מפריע לנו לראות את הלואר'. כיוון שרוב העבודות של זיגנר כוללות פיצוצים מבוקרים, ממש ציפו ממנו להרוס את המבנה", מחייך בלייז, "מה גם שהמטוטלת תקתקה".
איך מתמודדים עם התנגדויות כאלה?
"הצוות שלי ואני מתווכים בין התושבים לבין העבודות, אנחנו מנהלים דיאלוג עם התושבים על המרחב שלהם. אנשים שואלים שאלות, זה מעורר דיון וביקורת".
זיגנר, לדוגמה, הופיע בפני התושבים. "התושבים אמרו בדיון הכל", מספר בלייז, "מה הם חושבים על העבודה עצמה, מה דעתם על אמנות מודרנית ואמנות בכלל. בתחילת המפגש זיגנר ישב זקוף בכיסא, לאט לאט הוא התכנס בעצמו, עם הקפושון מעל הראש, ובסוף הוא אמר: 'תודה שבאתם', וכולם מחאו לו כפיים. זה היה דיון 'דמוקרטי'", צוחק בלייז.
המילה "דמוקרטי" נזרקה לאוויר לא מעט במהלך ההרצאה והראיון. "אחת האובססיות שלי, מאז שהתחלתי לעבוד", אומר בלייז, שבעבר ניהל מרכז תרבות קהילתי, "היא לעשות דמוקרטיזציה של החיים התרבותיים. במשך שנים היה לי רצון לצאת מהקירות של החלל אל המרחב הציבורי".
לא בטוח שלנטוע אובייקטים במרחב הציבורי הוא מעשה מאוד דמוקרטי. מי שמעוניין באמנות יכול לבחור לאיזו תערוכה להיכנס במוזיאון או בגלריה.
"אני מסכים. האקט הוא פחות דמוקרטי, אבל זה תפקידה של אמנות - להפריע במרחב הציבורי, להיות מין פרובוקטור. מבחינתי זה יכול להיות דבר שמעורר מחשבה, סימני שאלה ואפילו כעס. חשוב לזכור שרק 8% מהאוכלוסייה הולכת למוזיאון, אבל 100% מהאוכלוסייה עוברת במרחב הציבורי ונחשפת לאמנות".
אמנות שמזמינה את הציבור לשחק
שלא כמו במוזיאון או גלריה, ההתערבות האמנותית שיוזם בלייז במרחב הציבורי מזמינה את הציבור גם להשתעשע, לשחק, לחקור ולפעמים להפריע בעצמו. באחד מאירועי הקיץ הוקם בעיר גן משחקים שאדמתו מדמה את אדמת הירח; מראה גדולה שהוצבה במגרש כדורגל עיוותה את צורתו; מ"עץ כדורסל" הסתעפו סלים בגבהים שהותאמו לגילאים שונים; ומעל שולחן פינג-פונג כחול התרוממה לולאה גדולה כמעין גגון. כמחצית מהעבודות שמוצגות בתערוכות ובאירועי הקיץ נשארות בעיר והופכות לעובדה קבועה בה.
יש הבדל בין ההשפעה של עבודה זמנית להשפעה של עבודה קבועה?
"באופן מפתיע, לפעמים האימפקט שיש להתערבות זמנית במרחב הרבה יותר חזק מאשר להתערבות קבועה, כיוון שאמן שיודע שהעבודה שלו הולכת להיעלם מעז, משתחרר ועושה דברים הרבה פחות מצונזרים".
אבל לא רק לשם האמנות פועל בלייז. "המתכננים של העיר", הוא מספר, "ביקשו למצוא שפה או פתרון אמנותי שיוריד את מהירות הנסיעה באחת השדרות הפופולריות מ-80 קמ"ש ל-30 קמ"ש". הכוריאוגרף AURÉLIEN BORY הצליח להשיג את "ההפרעה" המתבקשת לתנועה הממונעת באמצעות ציור גלים הניצבים לכיוון הנסיעה, וכיום, לדברי בלייז, זהו אזור בטוח ונעים יותר לרוכבי אופנים והולכי רגל.
לנאנט נדרשה זהות חדשה. אבל מה בנוגע למקום שיש לו כבר זהות תרבותית ואמנותית, כמו ירושלים או תל אביב?
"נאנט נמחקה בכל מובן שהוא, גם אדריכלית וגם מבחינת הנכסים התרבותיים וההיסטוריים שלה. ההפצצות במלחמת העולם והריצוף והכיסוי של הלואר מחקו את הזהות של המקום. לעומת עיר כמו בורדו, שיש בה הרבה עוגנים תרבותיים, ומה שנותר לה הוא לנקות את הבניינים, והתיירים יבואו. במקרה שיש זהות מובהקת, זה יותר מורכב. בנאנט יש מקומות עם זהות ברורה, בהם אנחנו מזמינים אמנים להתערב רק באופן זמני. אנחנו לא מפרים את הנוכחות הקבועה של הדבר שהוא עוגן זהות".
בישראל אוהבים דקורציה
בישראל, מנוהלת הזהות העירונית על ידי הרשויות המקומיות. פרופסור מיכה לוין (שהשתתף בכנס), שימש כיועצם של ראשי עיריות ירושלים ותל אביב לענייני אמנות והוא אחראי על כשני-שלישים מהפיסול הסביבתי בתל אביב (כ-80 יצירות) ועל כמחצית מהיצירות בירושלים (כ-40 יצירות). רוב הפסלים בירושלים, החלוצה בהצבת פיסול סביבתי ממוסד בארץ, הוצבו בשנות ה-70 (כשלוין שימש כיועצו של טדי קולק).
פסלים של אמנים בינלאומיים נודעים הוצבו בעיקר בשכונות חדשות כדי להקנות להן זהות וייחודיות. האפקט היה מיידי ונותר עד היום: פסל "הגולם" ("המפלצת"), של האמנית הדגולה ניקי דה סיינט פאל משך בזמנו כל-כך הרבה תשומת לב עד ששכונות סמוכות ביקשו להציב גם בתחומן פסלים. הפסל האמריקאי הנודע אלכסנדר קלדר סימן את שכונת בית וגן עם "מחווה לירושלים" – פסל הקשתות האדומות בדמות הרי העיר שניצב בכיכר הולנד.
אבל בישראל אין חקיקה גורפת ביחס לפעילות האמנותית במרחב הציבורי. איגוד האמנים הפלסטיים מבקש לקדם חקיקה כזו כדי להכניס לתהליך גורמים מקצועיים - לבחירה שקופה של עבודות, ולהצבתן במרחב תוך שילובם של אדריכלי נוף.
"התקציבים של הרשויות בישראל", אומרת עדי אנגלמן, אוצרת מייסדת ומנהלת עמותת מרסל לקידום אמנות ותרבות, שייצגה בכנס את האיגוד המקצועי של האמנים הפלסטיים בישראל, "לא מופנים לאמנים, אלא בעיקר לאנשים שעוסקים יותר בדקורציה. מדובר במליוני שקלים שמפוזרים בשוטף על הסביבה הציבורית שלנו. התקציבים מופנים לאנשי מקצוע, כמו מסגרים, שיוצרים את 'הסו קולד פסלים', שלא מצליחים להביא ולהוביל בשורות אמנותיות מעניינות. אנחנו משלמים על הפסלים האלה, והרבה פעמים מתגלה מהר מאוד שהם לא עמידים וניזוקים ממזג האוויר. לפעמים תוך שנה-שנתיים העבודה מוחלפת באחרת. זה בזבוז תקציבים שקורה בכל הארץ". דוגמה לכך אפשר לראות במעגלי התנועה המקושטים שהפכו לתופעה ברחבי הארץ.
לא רק בצרפת, גם ביפן, פולין וברזיל
הצלחתה של אמנות במרחב הציבורי לחולל שינוי משמעותי ניכר במקומות שונים בעולם. איי האמנות של יפן הם אולי הדוגמה הידועה ביותר. אבל גם יוזמות בהיקפים קטנים יותר זוכות להצלחה ולפרסום בינלאומי, כמו למשל הפרויקט של גלריה Urban Forms בעיר לודז' בפולין, שהפך חזיתות "עיוורות" (ללא חלונות) בבתי העיר לקנווס ענקי. שנתיים של דיונים נדרשו לרשויות שם כדי לדון בבקשת יוזמי הפרויקט למימונו, ובמהלכן הם יזמו בעצמם שישה ציורי ענק, שמומנו מתרומות פרטיות.
לאחר שהציורים הוכיחו את האפקט החיובי על העיר, הסכימה העירייה לתמוך בעוד שבעה ציורים. בין 2011 ל-2015 נערכו בעיר ארבעה פסטיבלים שבמרכזם יצירות האמנות הגדולות האלה, וההצלחה הייתה כה גדולה עד שכיום עובדים בעלי הגלריה עם העירייה, וברחבי העיר יש כבר יותר מ-50 יצירות ענק. בשנה שעברה השתתפו בפרויקט שלושה אמנים ישראלים: בועז סידס (UNTAY), ניצן מינץ ו-DEDE, שציירו על קירות בתים במה שהיה הגטו היהודי. באתר הגלריה יש מפה מסודרת ותמונות של העבודות, ואפילו השיטוט בה הוא חוויה.
דוגמה אחרת, פחות ממוסדת, היא מווילה קרוזרו, אחת מהשכונות הקשות בריו דה ז'נרו, ברזיל. צמד האמנים ההולנדיים, יורון קולהאס ודרה אורהאן, יזמו בה התערבות אמנותית כדי להילחם בתחושת העליבות ולחזק תחושת שייכות וגאווה בקרב התושבים. בעזרת פעילים ותושבים מקומיים נצבעו חזיתות הבתים בשכונה בקשת צבעים מרהיבה, שהפכה אותם לאטרקציה בינלאומית.
גם בלייז לא מסתפק בהצלחה בנאנט. כיום הוא עובד על פרויקט החלומות שלו, כדבריו, פרויקט שכולל את עשרת המחוזות של צרפת כדי לעורר מחדש התייחסות למורשת הצרפתית. "חשיבה על המורשת הצרפתית באמצעות אמנות מנקודת מבט מפתיעה. ב-2019 נפעל במחוז בראשון בצפון צרפת, שם האזור משווע להתייחסות".
