החודש (2 במאי) מלאו ארבע שנים לפטירתה של דבורה עומר, כלת פרס ישראל לספרות, שדורות של ילדים ובני נוער בישראל גדלו על ספריה. המשפחה וקומץ חברים עלו לקברה בבית העלמין של כפר־מעש, שם חייתה ונפטרה בגיל 80. מעבר לזה, לא התקיימו טקסים. "אמא הייתה אדם צנוע במידה שלא תשוער", אומרת בתה הבכורה, טלי עומר. "ההלוויה שלה הייתה גדולה מאוד, לא ביוזמתנו, אבל לא הצבנו את הארון שלה בפומבי כי ידענו שהיא לא הייתה רוצה שנעשה את זה. האזכרות צנועות ומשפחתיות, כי אנחנו משפחה כזו - אינטימית וסגורה".
עומר מספרת שלא הייתה מסוגלת לעלות לקבר אמה בתום השבעה והשלושים. "כשאמא מתה, הייתי המומה", היא אומרת. "זה לא היה פתאומי, כי היא הייתה חולה חמש שנים ונפרדה מאיתנו בהדרגה. אבל המוות היה כל כך סופי והאין היה כל כך משמעותי. הגבתי בתדהמה נוראית, באבל וביגון ללא פרופורציה. לא ידעתי איך להתמודד עם המוות שלה ולכן לא הייתי מסוגלת לעלות לקברה.
"היינו מאוד קשורות. לא הכרתי חיים בלעדיה. בעצם העובדה שפתאום היא איננה, משהו התערער בקיום שלי. בהתחלה הייתי מתעוררת בלילות בתחושה של 'אוי, אין לי אמא'. שנתיים אחרי מותה עוד הייתי בוכה כשדיברתי עליה".
והיום?
"אחרי ארבע שנים הפצע כבר לא מדמם כמו בעבר, אבל אין יום שאני לא חושבת עליה או מתגעגעת אליה".
מה הזיכרון החזק ביותר שלך ממנה?
"אמא יושבת מול מכונת כתיבה ירוקה, אני באה מבית הספר, עומדת מאחוריה והיא מושיטה לי דפים ונותנת לי לקרוא את כתב היד של הספר 'שרה, גיבורת ניל"י'. אני קוראת ואומרת לה: 'אמא, לא נראה לי שאבשלום (פיינברג) מתאהב ברבקה (אהרונסון). תשני את זה!' והיא אומרת לי: 'ילדתי - כך קראה לי - אני לא יכולה לשנות את ההיסטוריה'".
קראת את כל הספרים שלה בשלב כתבי היד?
"חלק ניכר מהם, כשהייתי עדיין בבית. בחלקם גם
הייתי איתה בתחקירים. כשאמא שקדה על ספר, כל הבית היה עובר לחיות את התקופה.
"כשכתבה את 'אני אתגבר', בעקבות פנייה של ילדה עם שיתוק מוחין שביקשה שתכתוב עליה, אמא ישבה בכיסא גלגלים, כדי לחוות מה מרגיש אדם שיושב בכיסא כזה. כשכתבה את 'הבכור לבית אב"י' ממש הרגשתי את הילד ההוא, בן־ציון, שלימים הפך לאיתמר בן אב"י, שבמשך שבע שנים אסור היה לו לצאת מהבית, כדי שלא ישמע שפה שאיננה עברית. אני, כילדה שכל היום בילתה במשחקים בחוץ, כאבתי עם הילד המסכן הזה והייתי בוכה. הסיפורים שלה היו עצובים. היא תמיד בחרה דמויות טרגיות שהזדהתה איתן בגלל ההיסטוריה האישית שלה".
מה לדעתך הייתה המוטיבציה שלה להפיח חיים בדמויות מההיסטוריה הישראלית?
"היא רצתה שהאנשים האלה, שעשו למען המדינה, לא יישכחו כמו אמא שלה, שנהרגה במאבק על תקומת ישראל ונעלמה בתהום הנשייה. היא לא שכחה. זה היה משהו שבער בה, החובה להזכיר שהאנשים האלה לא מתו לשווא".
אפרים קישון בטלפון
דבורה עומר נולדה ב־1932 בקיבוץ מעוז־חיים ללאה ליפשיץ־שרשבסקי ומשה מוסנזון. כשהייתה בת שנה התגרשו הוריה, האב עבר לקיבוץ נען והקים משפחה אחרת. דבורה גדלה כבת יחידה לאמה. כשהייתה בת 11 נהרגה האם בת ה־32 באימונים סודיים של ההגנה. מי שירתה בה בשוגג הייתה גליה, המטפלת של דבורה בבית הילדים, שהוברחה מהקיבוץ מיד אחרי האירוע הטראומטי. כך, בעצם, איבדה הילדה בבת אחת את שתי הנשים המשמעותיות בחייה. איש לא הסביר לה מה קרה, וכדי שדבר האימונים לא יגיע לבריטים, נרמז לה שאמה התאבדה. בהלווייתה אמרו לה: "אל תבכי. לא בוכים אצלנו בהלוויות".
"אני תמיד אומרת שאמא שלי נתקעה בגיל 11", אומרת עומר, גרושה פעמיים, אם לשתי בנות (29 ו־21) וסבתא לנכד בן שנתיים. "היא הייתה כמו ילדה. בכתה מכל דבר, הייתה רגישה, ביישנית,
חסרת ביטחון וסבלה מחרדת נטישה. זה לא מפליא. גם כשנשארה לבד, אבא שלה, שלחם בבריגדה, לא היה שם בשבילה. היא לא הייתה שייכת לאף אחד ולשום מקום וגדלה לבדה, בחרדה שישליכו אותה מהקיבוץ לבית יתומים".
את, כבת שלה, הרגשת את הטראומה?
"אבא שלי היה אומר לי: 'אל תבכי, אל תעציבי את אמא. הייתה לה ילדות קשה'. אבל ממש אי־אפשר להגיד שעשיתי לה חיים קלים".
כלומר?
"לא הייתי ילדה מרצה. בהחלט העצבתי והכעסתי אותה, עשיתי בעיות וקראו לה לא פעם לבית הספר. היא אף פעם לא כעסה, אבל כתבה על זה בספרים 'אמא עשרה או צער גידול הורים' ו'אמא עשרה פלוס'", מחייכת עומר ושולפת בזריזות את צמד הספרים מהספרייה העמוסה בספרים שכתבה אמה. "אמא כתבה לא פעם על חוויות מחיינו. הספרים 'מגדל של קוביות בניתי' ו'הנשיקה שהלכה לאיבוד' מבוססים על אחי רון. כשהוא נולד, היא הרגישה במחסור החלה לכתוב ספרים לפעוטות, שהפכו לפורצי דרך, זכו להמון מהדורות והם להיטים גדולים מאז ועד היום".
איזו מין אמא היא הייתה?
"אמא טובה, אבל אחרת. לעומת אמהות של חברות, היא לא עמדה במטבח ובישלה. אם היה צריך לאפות לרון עוגה לגן, היא שלחה סיפור במקום זה. היא גם לא יצאה לטיולים כהורה מלווה, אבל הייתה אמא חמה ומסורה. היא הייתה קמה מוקדם בבוקר, ממש בחושך, שולחת אותנו לבית הספר ומתיישבת לכתוב. משהו בער בה. היא כתבה כל היום עד שחזרנו הביתה, ואז הפסיקה. היא הייתה אמא מאוד מעורבת. גם בבגרותי. למשל, היא מאוד לקחה ללב כשלא קיבלו אותי להיות דיילת, ובכתה ממש. בדיעבד, הם צדקו. אני לא בנויה להגיש אוכל ולנקות שירותים, אבל אז נעלבתי ואמא שלי לקחה באופן אישי כל עלבון נגד הילדים או נגד אבא שלי. היא לא כעסה בקול ולא העליבה, אבל הייתה סוגרת חשבונות בספרים. כך, למשל, כתבה את הספר 'המקק שנכנס לו ג'וק', על מישהו שהעליב את אבא שלי.
"גדלתי בבית שבו מצד אחד היו הספרים של אמא ומצד שני התיאטרון של אבא, שמואל עומר, שהיה מנכ"ל הבימה 24 שנים. ספרים והצגות היו נוף ילדותי. אצלנו בבית הסתובבו חיים טופול, שלמה'לה בר שביט, ע. הלל וחברים בוהמיינים אחרים, והיה לי טבעי להגיד לאבא: 'אפרים קישון בטלפון'. היינו מעורבים בבית
בחדשות ובאינטריגות של התיאטרון ושל עולם הספרים. בדיעבד אני מבינה שחברות קינאו בי. אני עצמי לא חשבתי שיש לי בית שונה או שאחרים חיים אחרת. היום, במבט לאחור, אני מאוד מעריכה את זה".
איך הייתה הזוגיות של הורייך?
"מאוד מוצלחת, כי הם אפשרו אחד לשני ליצור. הם הכירו כשאבא שלי היה שחקן בתיאטרון המטאטא ואמא ראתה אותו על הבמה בהצגה שכתב דודה, יגאל מוסינזון, אח של אביה משה (משה ויגאל אייתו את שם משפחתם בצורה שונה, מוסנזון ומוסינזון, צ"ר). יגאל הכיר ביניהם והרומן פרח. לכל אורך השנים אבא שלי שמר וגונן על אמא, אִפשר לילדה המוכה נפשית שהייתה בה לצמוח ונתן לה ביטחון וקרקע פורייה ליצירה. היא נתנה לו מוטיבציה לצמוח בתחום התיאטרון, ואנחנו הילדים נחשפנו לאמנויות של שניהם".
את עצמך ניסית לכתוב?
"אף שיגאל מוסינזון אמר פעם: 'אצלנו במשפחה זורם דיו ולא דם', ויש עוד סופרים במשפחה, כמו ורד מוסנזון, אחותה הצעירה של אמא, מעולם לא ניסיתי לכתוב. אולי גם מהחשש להיכנס מראש לנעליים גדולות מדי, אבל גם כי כתיבה צריכה לנבוע מדחף שאי־אפשר לעמוד בפניו, ולי כנראה אין את זה. אני מאוד אוהבת לעסוק בניוז. תמיד היה לי חוש לנחש מתי משהו הופך לסיפור אמיתי".
הקולוסיאום ואבו־גוש
בחודשים האחרונים מגישה עומר, לצד חלי גולדנברג, תוכנית רדיו שנקראת "גלי חום", וזו הפעם הראשונה שהיא בקדמת הבמה ולא מאחורי הקלעים. התוכנית (שמשודרת ברדיו 103FM בימי שלישי ב־22:00) עוסקת בעניינים הקשורים לנשים בשנות ה־50 פלוס לחייהן, והיא עצמה אינה מסגירה את גילה ("מגיל 30 אני לא מגלה בת כמה אני, זה סוד משפחתי שמור").
מה רצית להיות כשתהיי גדולה?
"לא היו לי תוכניות. כל מה שקרה לי בחיים, קרה במקרה. אחרי הצבא למדתי מדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן־גוריון בבאר־שבע. אז גם נישאתי לראשונה והתגרשתי אחרי שנה. בהמשך הקמתי עם שותף את 'הקולוסיאום', מועדון חדשני באותו זמן בחיי הלילה של תל־אביב, עם הופעות חיות ואמנים בינלאומיים. המקום פעל שנים אך אני עזבתי אחרי שנים ספורות. אני עושה וממשיכה הלאה. אחרי זה הצטרפתי למשרד יחסי ציבור ואז הכרתי בבליינד דייט את שימי גת,
ואחרי חודש התחתנתי איתו. הודעתי לאמא שאני מתחתנת רק יום לפני החתונה", היא צוחקת. "מילא זה, אבל עברתי לגור באבו־גוש, שם הוא גר. אמא היתה בהלם, אך עמדה מאחוריי, כמו תמיד".
במהלך נישואיה השניים ניהלה עם בעלה דאז ואבי שתי בנותיה עסק משגשג שהעניק שירותי תקשורת ולוויין לחברות תקשורת זרות. "זה התחיל בתקופת האינתיפאדה הראשונה, ב־1987, ומאז הייתי בהרבה קרבות ומבצעים. עבדתי עם כל הכתבים הזרים והתרוצצתי ברמאללה, בשכם, בעזה ובדרום לבנון", היא מספרת. "בעבודה הזו היה המון אדרנלין. עשיתי אותה במקביל להיותי אמא במשרה מלאה ושני הדברים מילאו את ימיי ולילותיי ולא אפשרו לי להתפנות לדברים אחרים. עכשיו, לראשונה בחיי, אני נטולת אחריות ומרגישה שתורי ליהנות. תוכנית הרדיו היא חלק מזה. היא נותנת לי הרבה אושר".
לפני חמש שנים התגרשו השניים ("ניסינו להמשיך לנהל את החברה ביחד, אבל זה לא צלח"), ועומר העבירה את חייה לתל־אביב. הריאיון איתה מתקיים בדירתה הנעימה והמוארת במרכז העיר, שם היא מתגוררת עם בתה הצעירה, אור, שהשתחררה לא מכבר משירות צבאי. בתה הבכורה גל, אמו של הנכד, היא חוזרת בתשובה המתגוררת בהתנחלות. "אני לא מרשה לנכד שלי לקרוא לי סבתא", היא מעירה. "אני אומרת לו 'בוא לטלי', כי אני פשוט לא מרגישה סבתא".
את, שמדברת בהערצה על הזוגיות בת 60 השנה של הורייך, התגרשת פעמיים.
"אני מאמינה שהם פיצחו את הנוסחה של כבוד הדדי ואתגרו אחד את השני לאורך כל השנים. ולגביי - כשנישאתי לראשונה הייתי צעירה מדי, ובפעם השנייה זה פשוט נגמר. אני לא מפחדת מהתחלות חדשות".
בתקופת גירושיה השניים כבר הייתה אמה חולה מאוד. "אמא הייתה ספורטאית ועשתה הכל כדי לשמור על הבריאות. היא הלכה, שחתה, לא עישנה ולא שתתה, אבל עוד לפני גיל 60 חלתה במחלת לב ועברה גם דום לב וניתוח מעקפים. מצב הלב סודר, אבל איכשהו לא שמנו לב שמתפתח אצלה אלצהיימר. זה קורה באטיות, חומק מתחת לרדאר ופתאום זה שם. אני זוכרת שבשלב מוקדם, כשחזרה על דברים או שכחה - שאלתי אותה בצחוק: 'אמא, את עושה את עצמך?' קורה שם משהו זעיר שקשה לשים עליו את האצבע. ואמא הייתה כל כך אינטליגנטית, שהיא ידעה לחפות על זה. אבל זה הידרדר ובסוף פגע בה במקום שהכי מסמל אותה. לקח ממנה את המילים.
"אותנו היא זיהתה עד הסוף. כמה שעות לפני מותה, אחי גיל ואני עמדנו לידה ואני בכיתי. אמא הרימה את היד וניגבה לי את הדמעות. הייתי בשוק. היא הייתה אמא עד הסוף! ברגע שמתה, השעון בחדר השינה נעצר".
חודשים ספורים אחרי מות אמה, יזמה עומר היכרות בין אביה לבת זוגו הנוכחית. "הוא העוגן של המשפחה גם כיום. כשאמא נפטרה ראיתי אותו דועך, עולה ויורד בין הקומות בבית הגדול בכפר־מעש, כמו יתום, וידעתי שאני חייבת להכיר לו מישהי. הרגשתי שעליי להציל אותו. כל כך הרבה פעמים בחיים הוא הציל אותי והיה בשבילי ברגעים הכי קשים, ואם לא אני - מי יעשה את זה בשבילו? יצאתי למסע חיפושים, ובאמצעות העיתונאית הדס שטייף הכרתי לו את השופטת חיותה כוחן. היא הייתה הראשונה שהוא פגש והם יחד כבר שלוש שנים וחצי בזוגיות מצוינת. אני בטוחה שהוא לא היה שורד לבד. גם האחים שלי נתנו את ברכת הדרך, אפילו שלא שאלתי אותם קודם".
קלקלתי מכונית בכוונה
גם לעצמה מצאה זוגיות חדשה: זה שנתיים היא בת זוגו של גד שמרון, איש מוסד לשעבר, עיתונאי לשעבר וכיום מרצה לענייני ביטחון. "גם אותו הכרתי בבליינד דייט", היא מגלה.
מאיפה צץ הרעיון לתוכנית המיועדת לנשים בנות 50 פלוס?
"מהפרלמנט שאני יושבת בו בימי שישי, במסעדת דובנוב 8. אני מקפצת משולחן לשולחן ושומעת את ההגיגים של כולם. מדברים על פוליטיקה ועל נושאים של גברים ונשים: שידוכים, גירושים, ויאגרה, הילדים שלו/ שלי/ שלך, סקס, אקסים. שם נולד לי הרעיון. אף פעם לא עשיתי רדיו, אבל החלטתי לקפוץ למים העמוקים. פניתי לחלי גולדנברג, שהיא שנונה, חכמה ומצחיקה, שיש לה דעה, שגם היא גרושה, ואני אוהבת אותה. יחד פנינו לדלית עופר, בעבר מפקדת גלגלצ וכיום עורכת ברדיו 103FM, שאהבה את הרעיון. עשו לנו פיילוט, ראו כי טוב, שידכו לנו את הדס בארי כמפיקה והתחלנו לשדר בינואר האחרון. ההתחלה הייתה בתוכניות מוקלטות ועכשיו עברנו לחי, מה שגורם לאדרנלין הרבה יותר גבוה ומצריך תגובות יותר חדות ומהירות. לפני כל תוכנית ובמהלכה יש דריכות, אבל האנשים בתחנה מאוד נעימים ומפוגגים את המתח.
"אנחנו מתחילות כל תוכנית בשאלה 'מה הזכיר לך השבוע שאת כבר לא כל כך צעירה?' ומשם אנחנו מדברות על הכל, כולל על גיל המעבר ועל גלי חום ועל העור ש'זולג' בגלל חוקי הגרביטציה, על הזיכרון שבוגד, על האקסים שלנו וגם על הזוגיות הנוכחית שלי ועל קרם הפנים שאני נשבעת בו (שמן קוקוס אורגני!)".
"הדעות שלנו שונות ויש בינינו פינג־פונג וכחני. למשל, חלי נגד בליינד דייט ואני - מניסיון חיי - ממש בעד. אני כל הזמן מציעה להכיר לה בבליינד דייט, והיא מסרבת. לדבריה 'זה לא כוחות', כי כל אחד יכול לקרוא עליה בגוגל. חלי לעולם לא תעבור את הקו הירוק, ולי אין בעיה. עשיתי את זה המון פעמים במסגרת העבודה ואני גם נוסעת לבתי שגרה בהתנחלות. חלי הרבה יותר שמאלה ממני, אבל אנחנו לא מדברות פוליטיקה, רק בהקשר של צבע השיער של ביבי או השמלה שלבשה שרה בשבוע האופנה", היא צוחקת. "התוכנית משודרת בשעת לילה מאוחרת ואנחנו רוצות שזה יהיה פאן".
באחת התוכניות אמרת: "תפסיקו להראות לי תמונות של הנכדים שלכם. אני לעולם לא אעשה את זה!"
"נכון. קודם כל, זה מזקין ומשעמם וזה לא מענג אותי לראות נכדים אחרים, ולכן אני גם לא מראה תמונות של הנכד שלי. ואגב, לא תראי פה בבית תמונות של בנותיי, אמא שלי או המשפחה. אין לי את הדבר הפולני הזה".
איזו סבתא את?
"בואי נוותר על השאלה".
אז שאלה אחרת. אמרת בתוכנית "אני לא בקשר עם משפחת האקסים, כי כשאני גומרת סיפור, אני לא משאירה שאריות".
"זה נכון. אני לוקחת את כל האשמה עליי, אבל אני חושבת שעדיף ככה. הבנות שלי בקשר מצוין עם סבתא שלהן, שהייתה חמות מצוינת ואני הייתי לה כלה מצוינת, אבל כשנגמר - נגמר".
ועוד משהו: "סיפורי האהבה שהיו לי בחיים עשו אותי למי שאני". האומנם?
"את בטוחה שאת זה אני אמרתי? נראה לי שחלי אמרה את זה. באייטם הזה אני סיפרתי שפעם קלקלתי בכוונה מכונית ליד בית של גבר שרציתי רומן איתו. בסוף היה רומן, אבל עם אחיו התאום".
