"אמא, אני לא רוצה שהחבר שלך יישן פה". מה עושים כשאמא מאוהבת?

"תגידי, לא מגיע לי להיות מאושרת?" היא שואלת בכעס. "כל כך הרבה זמן הייתי לבד, רק איתה ועם אחותה ועכשיו, כשסוף סוף אני בזוגיות, אני סופגת ממנה פרצופים? קצת חוצפה, הייתי אומרת".

פתאום התאהבה

היא בת 46, גרושה שמונה שנים, אמא לשתי בנות מתבגרות. מאז הגירושים לא היתה בזוגיות. לקח לה זמן להחזיר לעצמה את הביטחון, לעטוף עצמה מחדש במערכות הגנה כדי להרגיש מספיק בטוח לצאת לשם. להכיר. קודם בנתה לעצמה עצמאות חדשה, קריירה לצד אמהוּת, ולמדה ללהטט בין השתיים באופן מופתי. עכשיו פתאום נכנסה לה זוגיות. התאהבה.

גם הוא גרוש. הכיר אותה בכנס אליו הלכה מטעם העבודה. ארבעה חודשים שמרו את הקשר בסוד, בדקו כוונות, אבל כמה זמן אפשר לשמור על פרופיל נמוך כאשר מבטטת כורסא ומנות גדושות של "האישה הטובה" את יוצאת בתכיפות יומיומית, קורנת, מרזה, מתחדשת, משנה מלתחה והדאגות עוברות מעלייך?

עד שהצעירה בבנות הטיחה שאלה ישר לפנים, "אמא, את יוצאת עם מישהו?" היא היתה צריכה כבר לדעת שנערות בנות שש עשרה לא נולדו אתמול ויש להן הבנה בסיסית על מה אהבה עושה לאור הפנים. "לא מתאים לה שאני יוצאת עם מישהו", "למה את ישנה אצלו?", "למה את לא בבית?", "לא רוצה שהחבר שלך יישן פה". סליחה?! מניפולטיבית קטנה! אלה החיים שלי. איזו חוצפה יש לה להתערב בהחלטות שלי?!" היא זועמת.

 
האמת? על פניו נשמע ממש מרגיז. במיוחד עם אינטנסיביות הדיבור שלה, ההטעמות והדגשים המיוחדים שלה. זה ממש לא מפתיע. הרבה הורים גרושים מתלוננים על חוסר הפירגון של הילדים שלהם לזוגיות החדשה. אחרי הרבה שאלות טרחניות מצדי, אני מבינה שהחטא הכי גדול של בני הזוג החדשים הוא שהם התאהבו בהורה שלהם.

ילדים מניפולטיבים?

אני מודה שכשאני שומעת הורים אומרים שהילדים "עושים הצגה", "מניפולטיביים", אני נדרכת. זו לא המילה, אלא שלל הרגשות שהיא גוררת איתה. המילה "מניפולציה", כשהיא לא נאמרת בקונטקסט רפואי, היא מגיעה עם אווירה שלילית וטון פגוע וכועס. היא משבר אמון בין ההורה לילד, מעכירת יחסים. למניפולציה יש מטרה. היא שם כדי להשיג משהו והיא מרגיזה כל כך כי היא לרוב עובדת. היא מעוררת בנו רגשות אשם, ייסורי מצפון, ביקורת על התפקוד ההורי שלנו ועוד שלל רגשות לא נעימים, שמזכירים לנו כמה אנחנו לא מושלמים ומנווטים אותנו לקבל החלטות על בסיס כל אלו ולא פעם בניגוד לרצונות שלנו.

בואו נדייק - אף ילד באף גיל לא שולט בהחלטות הקשורות בחייו האישיים של ההורה שלו. עם זאת, מאחורי האקט שנתפס כמרגיז, מסתתרת תמיד שאיפה למשהו. אם תבינו מה, לא תתנו למניפולציה לשלוט.

שינויים זה סעיף בקורות החיים של ילדים שהוריהם התגרשו ושינוי גורר חשש. מי שחולם את השינוי ורואה את השלכותיו החיוביות על הרווחה הכללית זה אתם. בדיוק כמו בזה הקודם. זה תהליך שדורש מנהיג אסרטיבי עם חזון. החדשות הטובות הן שזה יותר קצר מללכת 40 שנה במדבר או להחליט בין אוגנדה לישראל.

מבלבל ומכעיס

חברה שלי, שהיא אמא ואישה עובדת, סיפרה לי שיום אחד היא שכבה לה בבית על הספה, עם שיער פרוע ו"סמרטוט" עליה ונראתה "ג'יפה" לטענתה, כשהילד שלה בן החמש הסתכל עליה ואמר - "אמא, אני אוהב שאת מתלבשת ככה". כי ככה זה ילדים, הם אוהבים את ההורים שלהם ביתיים, זמינים ובעיקר בלעדיים שלהם.

גם לבת ה-16 היתה עד עכשיו תחושת בלעדיות על אמא. נכון, בלעדיות שאותה היא חלקה עם אחות ואם תשאלו גם זה לא פשוט ובכל זאת, היא נולדה לתוך זה, אבל עכשיו לא רק שהיא צריכה לחלוק אותה עם עוד מישהו חדש, היא גם צריכה להיחשף לעובדה שאמא שלה היא לא רק 'אמא'. היא גם 'אישה' והיא יוצאת לדייטים והיא מאוהבת ו... לא רוצה לחשוב מה עוד היא עושה.

זה מבלבל, מרתיע, מכעיס וכל מה שהיא רוצה זה את אמא שלה בחזרה - המוכרת, הרגילה, הלא מינית, שאוהבת אותה ונותנת לה תחושת ביטחון. אגואיסטית? כן, נכון. היא לא חושבת על זה עד הסוף. כשילדים עסוקים בחששות משינויים בסטטוס של ההורים שלהם, הם חושבים מאיך זה ישפיע עליהם. הם לא נוטים באופן טבעי להשקיע מחשבה מהסוג עם היסודות האמפתיים של הבנה ורגישות, כמו, "כמה טוב לאמא שלי. אני אזרום עם זה".

הזמן יעשה את שלו?

היחסים עם הילדים שלנו הם לא הדדיים. ברוב המקרים אנחנו נדאג יותר, נרגיש טיפוליים יותר, נעשה עבורם יותר ממה שהם יעשו עבורנו וזה יראה לנו טבעי. בפועל, עוד מעט הם יעזבו את הבית, יבנו את חייהם, ימצאו זוגיות, ישקיעו בעבודה ויבואו לארוחות שישי. כמו שאנחנו עם ההורים שלנו. יחסים בין בני זוג הם הדדיים. שווים ברצונות ובשאיפות, תומכים ובעלי תחומי עניין משותפים רחבים. אנחנו בונים זוגיות בשאיפה שהיא תישאר איתנו כל הזמן.

האגואיסטיות והמניפולציות היא לא ה"מה" אלא ה"האיך". זה הקצב, זו ההדרגתיות, זו הוודאות, הביטחון שגם אם ההורה מתאהב, הוא עדיין נשאר הורה, עם אותן מיומנויות תיפקודיות ורגשיות של קודם. הניחו לכעס, הקשיבו ל'מניפולציה'. לא בסגנון של "למה היא לא אמפתית אלי?" היא לא. לא כרגע.

כשיש חששות, קשה להתרכז בטוב. "הזמן עושה את שלו", אבל לא רק. הם צריכים אותנו תקיפים והחלטיים ברצונות שלנו ואמפטיים לתהליך ההסתגלות של עוד שינוי שישפיע גם על חייהם. אל תוותרו על הזכות שלכם לאהוב ולהיות נאהבים; אל תוותרו על המסר האופטימי שעל אהבה טובה שווה להתעקש ואל תוותרו על ההזדמנות שלכם להעצים אותם כשאתם לא עושים מה שהם רוצים. לא מתוך כעס, אלא מתוך אמון אמיתי בכוחות שלהם להסתגל.