לא גרות עם ילדיהן מאז הגירושים: "לא תמיד הם בעדיפות הראשונה"

גרייס שרמן: "לאנשים קשה עם אמא כמוני"

בת 39, מחיפה, מאמנת כושר. מתגוררת עם בנה מייקי (שלוש) מנישואיה השניים. שלושת ילדיה הגדולים גרים עם אביהם.

לפני שש שנים עמדו גרייס שרמן ובעלה הטרי תומר לחתום על חוזה שכירות, אבל רגע לפני החתימה בעלת הדירה חזרה בה. "אחרי שסיכמנו את כל הפרטים, בעלת הדירה שאלה אותי אם יש לי ילדים", משחזרת שרמן. "אמרתי לה שיש לי שלושה והם גרים אצל אבא שלהם. ישר אפשר היה לראות על הפרצוף שלה מה היא חושבת: 'איזו אמא מוותרת על הילדים שלה? מה זה אומר עליה?' למחרת התקשרתי אליה כמה פעמים אבל היא לא ענתה. בסוף התקשרתי אליה ממספר לא מזוהה, והיא ענתה מיד. כשאמרתי לה שזו אני, היא אמרה: 'אני לא יכולה להשכיר לך את הדירה' וניתקה".

קשה לומר ששרמן הופתעה. כבר שנים היא רגילה לכך שהחברה שופטת אותה. "לאנשים קשה עם אמא כמוני", היא אומרת בעצב. "בכל פעם שאנשים שומעים שהילדים שלי לא גרים אצלי, הם מעקמים פרצוף. שואלים: 'מה לא בסדר אצלך? ילדים צריכים לגדול אצל אמא'. נאלצתי לפתח עור של פיל. מי שלא רוצה לראות את האמת, שלא יהיה חלק מהחיים שלי".

שרמן מתגוררת בחיפה עם בעלה השני, תומר שרמן, סטודנט להנדסת בניין וכדורגלן לשעבר הצעיר ממנה בעשור ובנם מייקי. שלושת ילדיה מנישואיה הקודמים: אביתר (20), נתנאל (18) ויולי (14), גרים כבר שנים ארוכות בביתו של אביהם, עורך דין מצליח, בכפר־תבור.

הסיפור המשפחתי המורכב של שרמן מובא במסגרת "אמהות" – סדרה תיעודית חדשה של שלושה פרקים בהנחיית מירי נבו בערוץ 10. הפרק הראשון, שבו משתתפת שרמן, ישודר ביום שני (8.5) ועוסק באמהות שבחרו להשאיר את ילדיהן אצל האב לאחר הגירושים.

כבר בתחילת הפרק קשה שלא להתרגש ממשפט שאומר בנה האמצעי של שרמן, נתנאל, בעיניים דומעות: "זו לא חוכמה לגדל ילד עד גיל שש או עד גיל שמונה ולהגיד: 'הייתי אמא שלך, גידלתי אותך'. זה גם לא עד גיל 18. אמא צריכה להיות אמא עד היום שבו היא צריכה להיקבר". אבל כשצופים בכל הפרק, ויותר מזה, בפגישה פנים אל פנים עם שרמן, מגלים שהחיים הם בטח לא שחור ולבן.

גרייס וילדיה. אביתר, נתנאל ויולי(צילום: אלבום פרטי)

היא נולדה בחיפה בשם חן שני לאב ישראלי ואם בריטית. יש לה אח ושתי אחיות. כשהייתה בת תשע היגרה משפחתה ללונדון, אז שינתה את שמה הפרטי לגרייס. היא מספרת שמאז ועד היום הקשר שלה עם אמה מעולה. "אנחנו מדברות כל יום. מדי בוקר היא שולחת לי אייקונים של תרנגולות כדי להודיע לי שהיא ערה, ואז אני מתקשרת".

בתור ילדה, רצית להיות אמא?

"המחשבה הזו פשוט לא העסיקה אותי. החלום הכי גדול שלי בגיל העשרה היה לעבור לארצות־הברית ולעסוק בגלישה".

התוכניות השתנו כשהתאהבה בגיל 17 בסטודנט ישראלי מבוגר ממנה ב־11 שנה שלמד בלונדון. "הייתי תלמידת תיכון בבית ספר יהודי, והוא בא להנחות את המקהלה שלנו", היא משחזרת. "אמא שלי לא אהבה את פער הגילים בינינו, אבל כנערה מתמרדת החלטתי לבוא בעקבותיו לארץ ולעשות עלייה. חודשיים אחרי שנכנסתי להיריון החלטנו להתחתן. אהבתי את העובר, לא חשבתי בכלל על אופציה של הפלה. גם הייתי מאוד מוקסמת ומאוהבת בבן זוגי. רציתי להפוך אותו לשלי ולהיות אשתו".

כבר אחרי שאביתר נולד, הרגישה שרמן לא מסופקת. "באותה תקופה גרנו עם ההורים של בעלי, שהייתה להם גישה אחרת משלי בכל מה שקשור לחינוך. לא הייתה לי משפחה משלי, לא היו לי חברים וגם התחילו בעיות בזוגיות. מצד אחד מאוד אהבתי את אביתר. הינקתי אותו, ישנתי איתו, שיחקתי איתו במשחקים שטותיים. מצד שני הייתי בסך הכל בת 19. נערה. נורא רציתי לישון בלילה, לראות טלוויזיה. הרגשתי שהוא מפריע לי לעשות את זה".

ועדיין, שנתיים אחרי זה ילדת את בנך נתנאל.

"כי הייתי עוד ילדה בעצמי. לא היה לי מישהו מהצד שאמר לי: 'גרייס, תתחילי להשתמש באמצעי מניעה'. את לא חושבת על הצעד הבא שלך. עדיין הייתי מאוד מוקסמת מבעלי ורציתי לרַצות אותו. בתחילת הנישואים הראשונים שלי הייתי מורידה את העקבים רק כשהייתי הולכת לישון. רציתי להיראות תמיד יפה ומטופחת עבור בעלי. חלק מזה היה להמשיך להתנהג כרגיל".

כשאביתר היה בן שלוש ונתנאל בן שנה עברו בני המשפחה לדירה משלהם

 ובהמשך נולדה בתם השלישית יולי. בגיל 28, כשהיא כבר אמא לשלושה, אחרי שלמדה להיות מאמנת כושר, הרגישה שרמן שנמאס לה להיות רק "רעיה ואמא של". הזוגיות הלכה והידרדרה, ובסופו של דבר החליטו היא ובעלה להתגרש. "בעלי רצה חזקה משותפת על הילדים וזה היה בסדר גמור בעיניי", היא אומרת. "למרות שזה ממש לא היה פשוט בשבילי כשהילדים לא ישנו איתי בהתחלה, הרגשתי שהחלוקה של הימים תעזור לי לפתוח פרק ב'. שיהיה לי יותר זמן לעבוד ולהכיר חברים. עד אז החברים שלי היו רק החברים של בעלי".

אחרי הגירושים שכרה שרמן בית בקיבוץ אפיקים. הגרוש שלה חי בהתחלה בבית הוריו, ובהמשך בכפר־תבור. בשלוש השנים הראשונות הילדים חיו אצל שניהם תחת משמורת משותפת, אבל זה לא היה מוצלח. "לא הצלחנו למצוא סידור שעובד. לילה אחד אצלו, לילה אחד אצלי – לא עבד. חצי שבוע אצלו, חצי שבוע אצלי גם לא הצליח. הילדים התבלבלו עם עצמם ולא ידעו איפה הם צריכים להיות".

"חששתי שכל המדינה תשפוט אותי". גרייס ב"אימהות"(צילום: מתוך הסדרה "אימהות")

במקביל, שרמן נכנסה לחובות. היא החלה למלצר ולעבוד בניקיון, ועברה לדירת חדר בעפולה, שם השכירות הייתה נמוכה יותר. "המרחק בין עפולה לכפר־תבור הוא בין חצי שעה לשעה, תלוי בפקקים", היא אומרת. "הילדים לא אהבו את זה שהם צריכים לקום כל בוקר שעה מוקדם יותר כדי להגיע לבית הספר. דאגתי שהספות בסלון שלי בדירה ייפתחו למיטות כדי שלילדים יהיה איפה לישון, אבל הם העדיפו לישון בחדרים המרווחים שלהם בבית הגדול של אבא. בשלב מסוים הם כבר לא רצו לבוא. הייתי מגיעה עם הרכב לאסוף אותם והם אמרו לי שהם לא רוצים להיכנס".

אז פשוט ויתרת?

"ממש לא ויתרתי. נלחמתי בחירוף נפש על הילדים שלי. אחרי הגירושים הרגשתי

שאני רק רוצה לחזור הביתה. לטוס ללונדון ולהיות עם ההורים שלי. אבל לא עשיתי את זה כי הילדים שלי חיו בארץ ולא יכולתי לעזוב אותם. הייתי לבד. לא היו לי הורים שיכלו לעזור לי כלכלית, או לפחות הורים שיכולתי לעבור אליהם עם הילדים. לא הייתה לי מערכת תמיכה, אבל נלחמתי בכל הכלים שהיו לי. גם כשהילדים הפסיקו לבוא אליי הייתי ממשיכה לנסוע לבית של אבא שלהם כדי לקבל אותם כשהם חוזרים מבית הספר. לפעמים הייתי מתעוררת בחמש בבוקר כדי להגיע לכפר־תבור, להעיר אותם ולהכין אותם ללימודים".

אבל בסדרה הילדים שלך אומרים שהם לא רואים אותך במשך שבועות. שהם בכלל לא מכירים את אמא שלהם.

"באתי לילדים עד שכבר לא יכולתי לבוא. היה משבר גדול לפני חמש שנים, אחרי שהתחתנתי עם תומר. הציעו לו לשחק כדורגל בלונדון ואני לא רציתי למנוע ממנו את החלומות שלו. אז עברתי איתו ללונדון ובמשך שנה הייתי טסה פעמיים בחודש לשבוע כדי להיות עם הילדים. עדיין, מבחינתם זו הייתה בחירה שלי ששבועיים לא הייתי רואה אותם".

וכשחזרת?

"כשחזרתי נכנסתי להריון עם מייקי. היו לי בחילות מזעזעות בהיריון ובגלל זה ראיתי את הילדים פחות. אני מבינה חד־משמעית את הכעס שלהם. מצד שני, אני לא חושבת שזה אומר שלא הייתי צריכה להתחתן בשנית ולהביא ילדים נוספים. יש אמהות שמבטלות את עצמן למען הילדים. אני לא שופטת אותן, אבל לי חשוב להראות לילדים שלי שאפשר גם להיות הורה וגם שיהיו לך חיים משלך, שתדאגי לעצמך ותהיי מאושרת".

מתי יוצא לך לראות את הילדים היום?

"את יולי כרגע אני רואה הכי הרבה. בעיקר בסופ"שים. את הבנים לצערי פחות. אבל אני אתאר לך יום ממוצע בחיים שלי: אני קמה כל יום בארבע וחצי בבוקר, יוצאת מהבית בחמש וחצי ועובדת עד ארבע. אחר כך מתחילה המשמרת השנייה שלי, שבה אני עושה את עבודות הבית, אוספת את מייקי מהגן ומטפלת בו".

אבל מבחינת הילדים שלך, אם לא היה לך עוד ילד, היה לך זמן עבורם.

"אין ספק. אבל מה אני אמורה לעשות? לבטל את עצמי כדי להיות שם בשבילם? רציתי לחוות זוגיות תקינה ולחוות אמהות שבה הילד איתי. הרגשתי שמשהו באמהות שלי נקטע. זה כמו ללכת בלי רגל, בלי יד. ואם קורה לך דבר כזה, לא תשימי תותבת? הייתי חייבת להמשיך הלאה". 

הבנתי שאחרי הגירושים הילדים שלך החלו לקרוא גם לאמא של אבא שלהם "אמא".

"הלב שלי נשבר לרסיסים כששמעתי את זה. הם תמיד משווים אותי לסבתא שלהם. יש להם סטנדרטים לאמא שאני לא יכולה להיות, ואני מנסה להסביר להם שהם חייבים לקבל אותי כפי שאני. אני אומרת: 'אני לא יכולה לבשל לכם כמוה, אבל אני עדיין מאוד אוהבת אתכם ומוכנה תמיד להיות לצדכם. אם תלמדו לקבל את זה, תגלו עולם שהוא נורא טוב'".

עם בתה יולי(צילום: אלבום פרטי)

מעולם לא נטשתי

כשהיא נשאלת מדוע בחרה להשתתף בסדרה, היא מסבירה: "אביתר שמע על הסדרה וביקש ממני. הוא אמר שהוא צריך סגירת מעגל. כשהילדים היו קטנים העמדתי לרשותם פסיכולוג אבל זה לא הספיק. קיוויתי שהתוכנית תהיה מעין טיפול, שהם יצליחו לפתוח את הדברים כמו שצריך".

חששת מההשתתפות?

"בוודאי. פחדתי מכל מה שאכן קרה: שיהיו להם המון כעסים כלפיי, כאלה שהם לא שיתפו אותי בהם מעולם ושהכל יֵצא שם. אבל אני מרגישה שהסדרה עזרה. הילדים הטיחו בי שאף פעם לא אמרתי להם עד כמה אני מתגעגעת אליהם ושקשה לי בלעדיהם. באמת לא עשיתי את זה קודם, כי לא רציתי ליצור אצלם רגשות אשם. אבל היום אני בהחלט מתקשרת כל יום, אומרת עד כמה אני מתגעגעת ומתחננת שיבואו לבקר.

"מובן שחששתי גם שכל המדינה תשפוט אותי. ברור לי שכלפי חוץ אני הקלישאה המהלכת: אני האמא שהתחתנה בגיל טיפשעשרה, ילדה שלושה ילדים, עזבה כשהבינה שהיא לא עשתה שום דבר עם החיים שלה, מצאה גבר שצעיר ממנה בעשר שנים והביאה איתו עוד ילד. או במילים אחרות: החליפה את המשפחה הקודמת שלה במשפחה אחרת. מובן שזו לא כל המציאות ושמסתתרים מאחורי זה עוד המון גורמים שאת חלקם אני לא יכולה לחשוף, לא כאן ולא בסדרה. אבל מבחינתי, מה שחשוב זה שהילדים שלי יהיו מודעים לאמת וידעו שמעולם לא נטשתי אותם".

מירה הדס: "האושר שלי לא מותנה בילדים"

בת 49, ממישור־אדומים, קואוצ'רית ומנחת סדנאות אכילה, אמא לשלושה (בן 28, בת 27 ובן 24). אחרי שהתחתנה מחדש, לא גרה עם ילדיה.

"מאז שהייתי קטנה רציתי להיות אישה של בית ולגדל ילדים", אומרת מירה הדס. אבל במהלך חייה השאיפה הזאת השתנתה, והיום היא לא מהססת להכריז: "החיים שלי חשובים לא פחות, ואולי יותר, מהחיים של הילדים שלי. הדי־אן־איי שלי כנראה אחר. היום הייתי שואלת את עצמי אם אני רוצה או לא רוצה להיות אמא".

היא נולדה בנתניה, בת למשפחה דתית של ארבעה ילדים. למדה באולפנה, עשתה שירות לאומי ושם הכירה את מי שהפך לבעלה. עד מהרה נולדו להם שלושה ילדים. "הייתי האמא המושלמת", היא מספרת על עצמה. "הייתי משקיעה בארוחות ומחכה כל יום שיחזרו מהגן כדי שנאכל ביחד ארוחה חמה. הייתי ועדת תרבות, לוקחת אותם לחוגים, עושה איתם עבודות יצירה, קונה צעצועים שלא היו לאף אחד. השכנים כינו אותי 'אמא למופת'".

חייתי חיים כפולים

מירה הדס. "המהות שלי היא של אדם חופשי, שחי את הרגע. הילדים מונעים ממני הרבה פעמים את הנאמנות שלי לעצמי"(צילום: יואב דודקביץ')

השינוי חל כשנולד בנה השלישי. אז, לדבריה, סבלה מדיכאון לאחר לידה שלא אובחן. בנוסף, כשבנה הקטן היה בן שמונה חודשים היא התחילה לעבוד מחוץ לבית כדי להשתתף בפרנסת המשפחה. "גרנו אז באפרת והתחלתי לעבוד כמזכירה בקיבוץ מגדל־עוז. מהר מאוד הפכתי למנהלת המשרד וגיליתי שיש בי יכולות ניהול ואינטראקציה טובה עם אנשים. התמלאתי סיפוק מזה שאני לא בבית".

בעקבות מחלת לב של אביה עברה משבר אמונה. "התחלתי לשאול את עצמי: 'מה אני רוצה?' לא סיפרתי על כך לבעלי, אבל הרגשתי שמתחיל להיווצר בינינו פער. הלכתי לפסיכולוגית, חזרתי בשאלה בלי לספר לאף אחד. כשהמשפחה הייתה בבית הכנסת, הייתי מדליקה אור ושומעת מוזיקה. הייתי יוצאת מהבית עם כובע וחצאית, ואז מכניסה את הכובע לתיק ומחליפה למכנסיים".

הזוגיות הלכה והידרדרה. "עברנו לישון בחדרים נפרדים, אבל לא רציתי להתגרש

 כי חששתי לגורל הילדים. במשך שש שנים הרגשתי שאני חיה בשקר. הייתי עסוקה בלהסתיר. הרגשתי שאני רוצה חופש, רוצה לחזור ולבחור את החיים שלי מחדש. לא ידעתי בדיוק מה אני רוצה, אבל היה לי ברור שאת החיים הנוכחיים שלי אני לא רוצה".

אחרי שנים שבהן חיה חיים כפולים, לא יכלה לשאת את הנטל ונקלעה לדיכאון קליני. "לא יכולתי לקום מהמיטה", היא מספרת. "נכנסתי למצב של חוסר תקווה. שום דבר לא נתן לי אושר וסיפוק, אפילו לא היציאה מהבית. בקושי אכלתי, רזיתי נורא ורק רציתי למות".

אחרי חצי שנה שבה שכבה במיטה, החליט אביה, היחיד שהיה שותף לסודה, לקחת את העניינים לידיים. הוא שלח אותה לטיפול פסיכיאטרי, ובמקביל מצא עבורה יחידת דיור באפרת. אבא שלי אמר לי: 'את צריכה לחיות את החיים שלך'. אמרתי לו: 'אבל מה יהיה עם הילדים?' הוא אמר: 'נשכור לך יחידת דיור ליד הבית והם ימשיכו להיות חלק מחייך'".

אבל זה לא קרה.

"בהתחלה דווקא כן. באותה תקופה גרנו כולנו באפרת, גם ההורים שלי. הילדים היו מגיעים אליי מתי שרצו, והרבה פעמים היינו עושים שבתות אצל ההורים שלי שגרו בסמוך. השינוי הגדול חל רק כשהתרחקתי גיאוגרפית, שנה אחרי שעזבתי את הבית. פגשתי מישהו שגר בבית־שאן, שעתיים נסיעה מאיפה שגרנו. התחתנתי איתו ועברתי לגור איתו".

למה לא לקחת את הילדים איתך?

"כי בתקופה ההיא בכלל לא חשבתי על האופציה הזו. הייתי בטיפול פסיכיאטרי ולקחתי כדורים, אבל הרגשתי כמו זומבי. לא הייתי בפוקוס. בינתיים הבן הגדול עבר לגור אצל ההורים שלי, הבת האמצעית נדדה בין הבית של אחותי לבית הוריי והקטן נשאר לגדול אצל אבא שלו. הייתי באה לבקר את הילדים פעמיים בשבוע ונפגשת איתם כל סוף שבוע שני אצל ההורים שלי. הרגשתי שזה מספיק. אני זוכרת שבמהלך הצילומים לסדרה מירי נבו שאלה אותי: 'לא הרגשת שאת מתגעגעת?' ורק אז נפלה לי התובנה: בכלל לא היו לי רגשות אז. לא הרגשתי כלום".

מירה הדס. "מרגישה רע עם עצמי, ולוקחת את כל האחריות"(צילום: מתוך הסדרה "אימהות")

היא אולי לא הרגישה, אבל הילדים שלה כן. בתה האמצעית אורי, היחידה שהסכימה להיחשף בסדרה, מספרת שלא כעסה על אמה כי הייתה מודעת למצבה הנפשי, אבל התקשתה לעמוד בגעגועים. "אני זוכרת שבכיתי המון כשעזבת", היא אומרת לאמה בסדרה. "ליום ההולדת שלי קנית לי בובת כלב ענקית שעלתה המון כסף. קנית לי אותה כדי שבכל פעם שאבכה אחבק אותה ושזה יהיה כאילו את. אבל אני זוכרת שחיבקתי אותה וזה לא ממש עזר".

בנוסף, הבת מספרת שהיא נלחמה בשיניים על הקשר עם אמה: "לפעמים היה מעיק מבחינת אמא לבוא לאסיפות הורים. בשביל פגישה של חצי שעה היא הייתה צריכה לנסוע הלוך־חזור שעתיים. אבל אני לא ויתרתי לה. גם הייתי מתקשרת אליה מדי יום לשאול מה לאכול: 'ספגטי או פתיתים?'".

איך את מרגישה לגבי זה שנעדרת כל כך הרבה שנים מחיי ילדייך?

"אני מרגישה רע מאוד עם עצמי ולוקחת את כל האחריות. אני לא עושה לעצמי הנחות.

כשאת מביאה ילד לעולם, את צריכה להיות איתו. לא מקלה עליי העובדה שחליתי ושבגלל זה לא יכולתי להיות איתם. כשילד נולד ההורה שלו הוא האלוהים שלו. וכשיש לך אלוהים אתה חושב שהוא כל יכול. אתה נשען עליו ובטוח שהוא העוגן שלך. יש לי צער על זה שהם לא חוו את החוויה הזו".

הם סלחו לך, או שיש להם עוד טינה כלפייך?

"שלושתם אומרים שסלחו. מעולם לא הייתי עסוקה בלהסביר להם למה עזבתי, כי אני חושבת שאף ילד לא יכול להבין למה אמא שלו נעדרת. אחד הדברים שאִפשרו את הקשר שלי עם הילדים שלי, זה שאמרתי להם: 'אתם צודקים לגמרי. לא הייתי שם כשהייתם צריכים אותי'. אני לוקחת אחריות על הכעס ועל הכאב שלהם. אני אומרת: 'אני לא יכולה לפצות על מה שהיה, אבל בואו נראה מה אפשר לעשות עכשיו'. הקשר בינינו לא במיטבו, אבל הוא כל הזמן בבנייה".

עדיין, את אומרת שאם היית יכולה להחזיר את הזמן לאחור, בכלל לא בטוח שהיית הופכת לאמא.

"זה בגלל שאני אדם טוטאלי, ולכן אני גם אמא טוטאלית. כשהבת שלי התחתנה חיפשתי איתה שמלה במשך חודשים. עכשיו היא בהיריון ואני הולכת איתה מחנות לחנות לחפש עגלה. אם לילד שלי יש בעיה, אני הופכת עולמות. אם הייתי יכולה לחזור לגיל 20, לא בטוח שהייתי מביאה ילדים, כי המהות שלי היא אדם חופשי שחי את הרגע. ילדים זה גם משהו שדורש ממני המון ויתור על האמת שלי. בחתונה של אורי, למשל, היא רצתה שאני ואבא שלה ניכנס יחד לחופה. לא רציתי, אבל בגלל שהיא ביקשה הסכמתי. היה לי מאוד קשה עם זה, כי זה לא משהו שהרגשתי איתו נכון. הילדים מונעים ממני הרבה פעמים את הנאמנות שלי לעצמי".

למה בחרת להשתתף בסדרה?

"כדי לגרום לנשים להבין שאסור לייצור התניה לאושר שלנו. הרבה נשים אומרות: 'כשאהיה רזה, אהיה מאושרת', 'כשתהיה לי זוגיות, אהיה מאושרת', 'כשיהיו לי ילדים, אהיה מאושרת'. אבל האושר יכול לבוא רק בזכות ארגז הכלים הנוכחי שלנו. האושר שלי בכלל לא מותנה בילדים שלי. יש לי ילדים נהדרים, הם חלק ממני, אבל הייתי יכולה להיות אדם שלם גם בלעדיהם. בנוסף, חשוב לי להעביר מסר שאסור לאף אחד לשפוט את השני. אם היו מספרים לאישה בת ה־20 שהייתי על האישה שאני היום, היה לה מה להגיד. אבל בסופו של דבר, אף אחד לא יכול להעביר ביקורת בלי שיהיה בנעליים של האחר".