הילה שמיע וליאור ימין הכירו והפכו לזוג במגמה לעיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי חולון. היום, כעשור מאוחר יותר, אמנם שניהם מעצבים תעשייתיים בהכשרתם, אך בעוד שהיא בעלת סטודיו עצמאי, שפרצה ועשתה לה שם בינלאומי בזכות סדרת הרהיטים Wood Casting, שנולדה מעבודת הגמר שלה – הוא פנה לכיוון אחר. לפני חמש שנים פתח בשוק הפשפשים ביפו את ''אסופה'', חנות לעיצוב ישראלי, לפני שנתיים השיק בסמוך את אחותה הגדולה ממנה, החנות/גלריה ''סאגה'', והוא גם הבעלים של 5070, הגלריה המקוונת לכרזות. לא מופרז להגדיר אותם כ-power couple בברנז'ת העיצוב המקומית.
הדירה שלהם, באזור שוק לוינסקי בדרום תל אביב, היא אמנם לא גלריה, גם כבר לא סדנת עבודה של ממש, אך היא משקפת היטב את טעמם ועולמם. הם עברו לכאן לפני שמונה שנים, בשנה השלישית ללימודיהם, לאחר שחזרו מחילופי סטודנטים באיטליה וספרד וחיפשו דירת מגורים להם ולשני כלביהם, שתהיה גדולה מספיק לשמש גם כסטודיו. "חיפשנו לופט, מקום ריק שנוכל להקים ולשפץ בעצמנו, ושיהיה מספיק גדול לכל הדברים שאגרנו ואספנו מהרחוב בתור סטודנטים לעיצוב, במטרה שיום אחד נעשה איתם משהו", מספר ימין.
הם מצאו חלל ריק בן 140 מטרים רבועים בצפון פלורנטין, סמוך לדרך אילת. קומה מעל שתי קומות מסחריות, ששימשה עד אז כמתפרה. הלופט היה מחולק באופן שווה לחלל סגור ומרפסת מקורה, ומלבד שקעי חשמל רבים למכונות התפירה היו בו רק שני חדרי שירותים ומטבחון.
"כשעברנו לכאן זה היה רחוב רפאים", נזכרת שמיע. "היה ממש מפחיד ללכת פה בחושך. מלא הומלסים ושום דבר לא היה פתוח". עם הזמן השכונה החלה להשתנות. בין הסדנאות ודוכני השוק נפתחו ברים ומסעדות, והאזור הפך למתחם בילוי היפסטרי. שוק לוינסקי שגשג והתרחב, מחסנים וקומות מסחר הפכו לדירות שהתמלאו בזוגות ובמשפחות צעירות. ימין טוען שזוהי האופציה החדשה ל"בוגרי פלורנטין שאינם רוצים לעבור למרכז או לצפון העיר".
במשך השנים שחלפו מאז שנכנסו לגור הדירה משתנה יחד איתם, משקפת את ההתפתחות המקצועית והאישית שלהם. "בהתחלה גרנו בפנים ועבדנו במרפסת, שהוקדשה כולה לסדנא שלנו. התחלנו לבנות רהיטים ולמלא את החלל בדברים שאספנו, כי בעצם לא היה כאן כלום".
ההתערבות היחידה שעשו במעטפת הייתה בניית שני קירות נמוכים בין המטבח ופינת האוכל לסלון, כדי להגדיר אזורים נפרדים. הצעד הבא היה להפוך את המטבחון למטבח ראוי. הרהיט הראשון שבנו היה ארון נמוך לכיריים ותנור, אליו הוסיפו אי נייד ממשטחי עץ וארגזים של תנובה. את יחידת המטבח העליונה קנו בשוק הפשפשים, ולבסוף צירפו שידה נמוכה שמצאו ברחוב ושיפצו.
בשלב שני התקינו מדפים תעשייתיים מסביב לדלתות השירותים והמקלחת. דרך האתר ''אגורה'' מצאו שידת עץ עתיקה, ומיקמו אותה במרכז החלל הפתוח. מדירה שפונתה השיגו ארון בגדים אותנטי משנות ה-50, שאותו העמידו בכניסה. את הספות הביאו מההורים, ולפני שנתיים החליטו לסגור את אזור השינה, שהיה בפינת החלל הפתוח, באמצעות קירות קלים מעץ.
לאחר שסיימו ללמוד הקריירות שלהם התקדמו בשתי דרכים נפרדות, והבית התמלא בחפצים שהגיעו מעולמות התוכן שלהם. אנחנו אגרנים, הם מודים. לאחרונה, עם המעבר של שמיע לסטודיו חדש, הם החליטו להיפטר מכמויות של רהיטים, בגדים, ספרים וחפצים. לא שהבית הפך למינימליסטי. "הוא אמנם מאוד התנקה", מודה ימין, "אבל כנראה שאף פעם לא נצליח לחיות בבית לגמרי נקי מדברים".
בתור מי שמנהל ואוצר שתי חנויות עיצוב הוא מעיד שגם הבית הפרטי מתעצב במעין תהליך של אוצרות, אבל מסוג אחר – המשכי ואישי יותר. "בגלל שבחרנו במקצוע שבו החיים המקצועיים הם חלק בלתי נפרד מהפרטיים, הבית שלנו משתנה כל הזמן. אנחנו מתפתחים, והבית בעקבותינו".
הקירות, השידות ואפילו הפסנתר שנוסף לאחרונה משמשים כבמות להצגת האוסף הדינמי, שמורכב ממהדורות מוגבלות, אישיות, אובייקטים שהיו חלק מתערוכות וכמובן, גם פריטים מסחריים אהובים. התצוגה מערבבת את האמנותי והשימושי: "כולם פריטים שקנינו, רובם של חברים ואנשים שאנחנו מאוד מעריכים", מסביר ימין. "אף פעם לא הלכנו במטרה לקנות משהו לבית. אנחנו נתקלים בדברים בחיים המקצועיים שלנו ואוספים אותם, צריכים שהם יהיו שלנו. וגם אם עכשיו הם לא מתאימים לנו, אנחנו שומרים אותם".
עבודותיה של שמיע הן חלק מהמגוון הזה: ספסל ושרפרף מסדרת Wood Casting, שמשלבת עץ גושני ואלומיניום מותך; פריטים חדשים יותר, שגם הם מתאפיינים בחקירה ומניפולציות על חומרים טבעיים, כמו מגשי עץ ואלומיניום, קופסאות עשויות מעץ שרוף ודוגמאות מסדרות שונות המבוססות על ניפוח זכוכית ידני; אובייקטים המדמים קקטוסים על בסיס פליז צבוע זהב, כלי זכוכית להנבטת גלעיני אבוקדו לצד עבודות משלבי הפיתוח. "כשאני עסוקה בחקירה של נושא מסוים זה משתלט לי על החיים", מסבירה שמיע, "עכשיו למשל אני מתעסקת עם דימויים של צמחים, וזה בא לידי ביטוי בהדפסים של צמחים, בשפע של עציצים שנכנסו הביתה ובאוסף ייחורי האננס שאנחנו מגדלים".
במשך השנים, לצד האוסף המתפתח ופריטי העיצוב המסחריים, הם בנו מפעם לפעם, ביחד ולחוד, רהיטים שלכל אחד מהם צידוק עיצובי. לאורך הקיר בסלון שידת מדפים מפרופיל ברזל דק, לאוסף התקליטים של ימין. במרכז זוג שולחנות, אליפטי ועגול, מפלטת עץ אלון מוברש ורגלי ברזל דקיקות. "רצינו שולחן בצורות פשוטות ונקיות מחומרים איכותיים", מסבירה שמיע את מה שנולד כפריט חד פעמי, ולאחרונה הוחלט ליצרו גם עבור הגלריה. בחדר השינה התווספה לאחרונה מנורת "כלוב הזהב": "המנורה עשויה מכלוב ציפורים רגיל שחתכנו", היא מפרטת, "מה שהופך אותו לכלוב פתוח שמשנה את כל התפיסה שלנו לגבי כלוב. לאחר מכן שלחנו אותו לציפוי זהב 24 קראט. זהו כלוב זהב, אבל לא סגור".
המרפסת המרווחת מקבילה לחלל הפנימי ומשקיפה אל הרחוב הצפוף, כשברקע מגדלי לב העיר. בזמן הלימודים שימשה כסדנא אחת גדולה, ועכשיו יש בה חדר עבודה סגור וסלון פתוח, שנראה כמו גרסה משוחררת יותר של סלון הפנים.
גם כאן אוסף של רהיטים שנדדו ממקומות שונים. ספות ישנות לצד כמה פריטי וינטג' משנות ה-50 ושתי כורסאות פיברגלס אדומות, עיצוב איטלקי משנות ה-60, שהיו אחת מהרכישות הראשונות שעשו. על הקירות אוסף איורים מאתר 5070, שנראה טבעי למרות המיקום הלא טריוויאלי. העציצים, שבפנים נתונים בצנצנות ואגרטלים מעודנים, קיבלו כאן מכלים מחוספסים יותר, כמו כלי חרס פשוטים או מתקני ברזל מדורגים, מהסוג שהיה פופולרי בשנות ה-80. שום בחירה אינה מקרית, וכולם חלק מחושב באוסף שמייצג תקופות וסגנונות.
"אנחנו מאוד אקלקטיים, ועם זאת מאוד שונים בטעם שלנו", הם מסכמים. העבודות של הילה מתאפיינות בחומרים ובצבעים טבעיים, וליאור, לעומתה, הוא איש של אוספים וצבעים, "אבל בבית אנחנו מצליחים לחבר בין הדברים, ולהביא את שנינו לידי ביטוי".
---------------------------------------------------------------------
גם ביתם של האדריכל אבנר קובלנץ והמעצבת רונה מיוחס לא ירד מפס הייצור. לחצו על התמונה לכתבה המלאה:
