בתום תצוגת האופנה של ויקטור (ויוי) בלאיש בשבוע האופנה האחרון בתל אביב, ניתן היה לשמוע את מחיאות הכפיים עד קרליבך. את התצוגה חתמה הדוגמנית והאמנית הרב תחומית יעל רייך, כשהיא לבושה שמלת משי לבנה ומעליה מעיל גדילים עצום עם ברדס שהסתיר את פניה. היא צעדה את המסלול לאורכו, בהליכה המתגרה שלה, עם הכתפיים שנעו קדימה ואחורה בהפגנתיות של בעלת הבית, וכשהגיעה לסוף המסלול החליפה את הדומיננטיות הנוקשה במחווה קטנה ואינטימית, כשהסירה את ברדס הפרנזים מפניה באיטיות וסידרה את שיערה לקול מחיאות הכפיים הסוערות.
ערב קודם לכן, בתצוגת המחווה לגוטקס, הסיטואציה היתה הפוכה לחלוטין, כשדממה ליוותה את הופעתה על המסלול. לבושה גלבייה לבנה מתוך הקולקציה האיקונית "ירושלים של זהב", נעמדה רייך, 45, אל מול הצלמים בקו הסיום של המסלול, והניפה ידיים באוויר לאות ניצחון, בזמן שיתר הדוגמניות הסתפקו בחיוך קליל למצלמה, והסתובבו חזרה אל מאחורי הקלעים.
עוד בערוץ האופנה
- עקבו אחרינו באינסטגרם
- טטיאנה פטיץ: לאן נעלמה הטופ-מודל החמישית?
- מי את ריי קוואקובו, ולמה אתם לא מכירים את שמה?
- ליידי אמיליה ווינדזור: הכי יפה בשושלת המלוכה
לאורחים בקהל לא היה מושג מה עומד מאחורי ההתנהלות יוצאת הדופן של רייך על המסלול, אבל עבורה שבוע האופנה הזה היה כולו על טהרת האגואיזם, במובן החיובי של המילה, כמי שלראשונה קיבלה את ההחלטה לחיות את הרגע עבור עצמה.
רק שבוע לפני כן עוד היתה מאושפזת במחלקה האונקולוגית באיכילוב לטיפול אחרון של כימותרפיה, אותו חגגה מוקפת חברים, עם עוגה לבנה שעליה סרטן אדום מחייך עם הכיתוב You Killed It! לפני כשנה חלתה בסרטן המעי הגס, ומרגע שהבריאה, אי אפשר לעצור אותה. זה התחיל בטלפון מהחבר מוטי רייף, שהזמין אותה להשתתף בתצוגה לעמותת רוח נשית, והפיח בה עניין מחודש בדוגמנות. במקביל גילתה כי חבר קרוב אחר, בלאיש, יציג לראשונה על מסלול שבוע האופנה, והיא הרימה לו טלפון זועם: "הודעתי לו שאני פותחת וסוגרת את התצוגה, גם אם זה יהיה על כיסא גלגלים".
את התצוגה פתחה לבסוף דווקא מלאני פרס, אולם לרייך נשמר הכבוד שבנעילה. "למרות שנראה כאילו אני אדם עם הרבה ביטחון עצמי, אני תמיד מעדיפה שאחרים יעשו את הצעד הראשון", היא מסבירה השבוע. "נתתי לאנשים את התחושה שאם אני לא פותחת תצוגה זה לא מכבודי. עכשיו זו פעם ראשונה שזה לא עניין אותי, הרגשתי הכרת תודה על הרגע הזה".
מי שהחלה לדגמן בגיל 14 ומאז מנהלת יחסים סבוכים עם הטייטל "דוגמנית", מצאה את רשת הביטחון דווקא במקום שערער אותה כל חייה. "זה קרה בתקופה שבה הייתי אמורה להיות הכי חסרת ביטחון - עברתי טיפולים, איבדתי כמויות גדולות של שיער והגוף שלי לא חזר לעצמו", היא אומרת בגילוי לב. "אבל המקום הקשה הזה פתאום השתחרר. עמדתי על המסלול עם מיקי ממון, שהיא משפחה (היתה נשואה לאחיה של יעל, אילון רייך - א"י) וחברה טובה, ועם מלאני פרס, שלא דיברנו שנים, ופתאום אנחנו מתחבקות ובוכות על המסלול. אני חושבת ש-ויקטור איפשר לכולנו את המקום המדהים הזה. כשאני על מסלול אני משוחררת ונותנת לעצמי להיפתח לבגד, להרגיש אותו, לתת לו לסחוף אותי".
"אני לא עוד חולה. אני יעל"
לפני כשנתיים החלו לתקוף אותה כאבי בטן תכופים. היא חשבה שהסיבה היא התזונה הטבעונית אליה עברה, או אורח חיים לא נכון, אולם ביקורים אצל רופא המשפחה לא הולידו אבחנה מדויקת, בטח לא סרטן. בעקבות חום גבוה שלא ירד במשך שבוע הגיעה לאיכילוב ונשלחה לבדיקת גסטרוסקופיה. "זה היה יום שישי אחר הצהריים, ואני והדס רפאל (חברתה הטובה, א"י) יושבות בבדיקות כמו שתי ab fab על נעלי עקב", היא משחזרת. "כששאלתי מתי אני הולכת, הגיעו מספר סטאז'רים שאמרו לי 'את החולה הכי קשה במחלקה, את לא יוצאת מפה'. צחקתי להם בפנים ואמרתי שיקראו לרופא, אז אחד מהם ענה לי, 'גם אם אין לך מה שיש לך - המצב שלך קשה'".
את זוכרת איך הרגשת כשהבנת שאת חולה בסרטן?
"נכנסתי לניתוח שבו הוציאו לי גידול מהבטן, ולא אמרו לי עליו שום דבר נוסף. כשהגעתי להוריד את התפרים, הרופא סיפר לי שהעבירו אותי למחלקה האונקולוגית כי יש לי גידול ממאיר. לא היה לי מושג על מה הוא מדבר. הייתי בדרך לחופשה משפחתית בספרד, והוא ממשיך לדבר ולדבר, וזה נראה כאילו הכול ברור. את מבינה שצריך לעשות מה שאמרו לך, אבל באותו רגע לא הצלחתי להתגבר על מה שאמרו לי. מה זה ממאיר? יש סרטן שלא ממאיר? בחוויה שלי, נתנו לי תחושה שאני צריכה להיות נבוכה שאני לא מבינה את מה שאומרים לי. למחרת טסתי לחופשה בספרד".
מה עשה לך המפגש הזה עם הרופא, עם הגישה הרפואית?
"אני חושבת שהרפואה המערבית עוד תגלה שלחולה יש המון משקל בהחלמה. מהרגע הראשון היה ברור לי שאני לא חולה, וזה מקום משמעותי. זו לא הכחשה. גם הרופא לא יודע אם אני חולה או לא, כי את הגידול הוציאו והשאר זה סטטיסטיקות. המזל שלי היה גילוי מוקדם. יכול להיות שאם הרופא היה אומר שיש לי גרורות נוספות, הייתי מגיבה אחרת. לכן אמרתי שאעשה את כל הטיפולים ואעבור את זה. התפקיד שלי לקחת אחריות כאדם חולה משמעותי, כי באותו רגע אני לא הופכת להיות המחלה הזאת, ולא שמה אותה בידיים של הרופאים. אני לא עוד חולה. אני יעל.
"עברתי את השלב הזה עם הבן שלי, ששנה לא מצאו לו תרופה", היא ממשיכה בשקט, ומספרת על מחלת האפילפסיה שהתגלתה אצל אדם לפני כשלוש שנים. "לא יכולתי להסתכל על אדם, אלא רק על המחלה. ומה זאת המחלה? ואיך הוא מתמודד? ומולי יש ילד מדהים, וכולם חושבים על תוחלת חיים והצלחה. אבל מה התוכן האמיתי? מה האושר שלנו באותו רגע? אז אנחנו, שזה יניב בעלי ואמיל בן ה-10, לקחנו את אדם למקום שיסתכלו עליו כאדם".
במשך שמונה חודשים עברה רייך את הכימותרפיה בחגיגה מטיפול לטיפול. "הודעתי לחברים שלי שהדבר שהכי משמח אותי זה שהם ימשיכו להצליח", היא מספרת. "אמרתי לדודו (בר-אור, א"י) שאני רוצה שהיא תצליח בחו"ל, כי אני רוצה לנסוע איתה כשנסיים עם זה. בכלל, ביום של הכימו אף אחד לא יכול היה להפריע לי", היא אומרת ללא ציניות. "הילדים היו מתקשרים, 'אמא מתי את חוזרת? למה את מתעכבת?' אבל זה היה מעל לכוחותיי - הייתי עם חברים טובים, יושבת, שותה, אוכלת. כולם סביבי ואני המרכז. אבל היו גם רגעים קשים", היא מרשה לעצמה להסיר לרגע את שריון המגן. "הבן שלי עלה לכיתה א', והוצאתי אותו ממסגרת של חינוך מיוחד והודעתי לוועדה שאני הולכת להקדיש את השנה הזאת בשביל אדם, ואז התגלה הסרטן, והיה לי חשש גדול שאני לא אהיה שם לילדים. מצד שני, יש להם אבא, והם היו גדלים איתו בסדר".
כמה מהחששות היו סביב לאבד את המראה שלך, כמי שמדגמנת מגיל כל כך צעיר?
"חששתי לאבד את השיער, את הגוף, את המראה. זה ממש ממש ממש מפחיד. אנשים התפלאו כשהם גילו שאני בטיפולים. אמרו לי, 'אבל תראי איך את נראית, יש לך שיער'. איבדתי מלא שיער - רק לא נשארתי קירחת. בראש השנה נסענו לכנרת ופתאום ראיתי את כל השיער שלי על הרצפה, ונכנסתי להיסטריה. הבנתי אז את התחושה של לאבד שליטה על הגוף שלך.
"הדבר הכי חשוב שקיבלתי מהמסע הזה היה האנשים שמקיפים אותי. כל החיים פחדתי להיות תלויה באנשים ועשיתי הכול לבד: לצייר, לערוך וידאו, לצלם, לפתוח סתימות בכיור, לבנות קירות גבס ולתקן כל דבר בבית. לא רציתי לבקש עזרה, כי זה להתחיל להסביר את עצמי לאנשים, ויש לי קושי עם המקום הזה מילדות. ופה, הבנתי שאין לי ברירה. מהרגע שנכנסתי לכימו הבנתי שההבראה תלויה באנשים שמקיפים אותך, ואני יכולה לומר שרגע השחרור הזה הוא רגע מכונן בחיי".
מחלת הסרטן היא עדיין טאבו שמפורסמים לא חושפים בתקשורת. כמו במקרה של רונית אלקבץ, למשל.
"לסרטן יש באד רפיוטיישן, וצריך למתג את המחלה הזאת מחדש. אנשים לא מדברים על זה, כי אם תגיד למישהו שיש לך סרטן הוא לא ידע איך לדבר איתך. כשראיתי את רונית בשבוע האופנה הקודם היא היתה האישה הכי יפה אותו ערב, אבל היא לא היתה דומה לרונית שהכרתי. פתאום היא היתה מלאת אור ופתוחה. היום כשאני מסתכלת על המחלה הזאת, אני מבינה שזה לא וירוס או חיידק שתקף את הגוף, אלא משהו שנובע מאורח חיים שהיה צריך להשתנות, משהו שמאותת לך לעבור שינוי".
תסבירי.
"המחלה הזו הכריחה אותי לגבש שמחת חיים. אני חושבת שאיפשהו, כשילדתי את הילדים, לא סגרתי משהו עם עצמי. עצרתי את החיים ואיבדתי את החופש, שהיה הדבר המשמעותי ביותר בשבילי. היום בעקבות המחלה אני מרגישה אדם חופשי".
"לחייך זה חדש לי"
בשנה האחרונה עזבה רייך את בית הוריה ביפו יחד עם בן זוגה, יניב (קטי) מאירי, הילדים אמיל, 10 ואדם, 7, וכנופייה של חתולים, והם עברו להתגורר במתחם אנדרומדה ביפו. עד היום הם חיו בבית גדול עם המשפחה המורחבת, ויחד הם גם מנהלים עסק משפחתי של גני ילדים, ששניים מתוכם בבעלות יעל ובן זוגה. את הדלת היא פותחת חפה מאיפור, בטרנינג אפור של בית ושיער אסוף בגומיית קטיפה. מהחלונות משקיפה יפו העתיקה, שני צריחי כנסיות והים התיכון. הקירות הלבנים מקושטים ציורים מעשה ידיה, ועל הכיריים סירים. "אל תטעה בה, יעל מבשלת", אומר מאירי שנכנס הביתה מאימון כושר.
מאז סיימה עם הטיפולים היא יוצאת לבלות כמעט כל ערב. מוקפת חברים, ורבלית, מחבקת ומחייכת. תמיד ידעה למגנט סביבה אנשים קריאטיביים, ואף פעם לא ניסתה להיות המסמר של הערב. אחרי לילה של בילויים היא מתעוררת מוקדם בבוקר להכין את הילדים לבית הספר, ואז חוזרת לישון. אחר כך תתפנה לאסוף אותם ולהתחיל את שלב ההפעלות של אחר הצהריים.
את העיסוק באמנות זנחה בשנה האחרונה. ברזומה שלה משחק בסרטים עלילתיים ("לילה בהיר", "מלח ים"), וסרט תיעודי שביימה יחד עם איתי לב על אחיה אילון רייך ("בעולם אחר אין מילים"), שספג פגיעת ראש בעקבות תאונת דרכים שעבר בשנת 1999. לפני כשנתיים הציגה את ציוריה בתערוכת יחיד בגלריה תירוש בהרצליה, והיא עדיין בתהליך עבודה על סרט תיעודי נוסף עם הבמאית אורנה רביב, על אן היימן, ישראלית שהקימה כפרי נוער ברואנדה.
"תמיד הרגשתי שקשה לי להגדיר את עצמי כאמנית או שחקנית, כי אף פעם לא התאבדתי על הדבר", היא אומרת. "היה קשה לי לומר מי אני בלי להרגיש מבוכה או רגשי נחיתות. כשהתחלתי לצייר אחרי שהתגלתה המחלה של אדם, היה חשוב לי לצייר פיגורטיבי, כדי לבוא ולהגיד אני יודעת לצייר. לא סתם המצאתי את זה ואני עושה אמנות מופשטת. היום אני רוצה לחוות את האמנות שלי ולא להוכיח אותה".
המאבקים הפנימיים של רייך מתפוגגים כשהיא חוזרת אל זירת הדוגמנות, שם היא זוכה למעמד כמעט מיתי, כנציגת דור האמזונות של שנות ה-90, עם רזומה בינלאומי מפואר שכולל שערים למארי קלייר, ווג והרפר'ס בזאר, וקמפיינים לרבלון ומייסיס. רייך אף פעם לא היתה סתם יפה, אלא דוגמנית בעלת מראה לא פשוט לעיכול, מתוחכם ואף אפל אם תרצו, הודות לתווי פניה החדים, מבטה האניגמטי והדרמטיות שמתפרצת מהבעותיה. זה עבד לטובתה בכל הנוגע לתדמית המסתורית והמסקרנת, אבל גם הרחיק ממנה קמפיינים גדולים של חברות אופנה ישראליות, שנוטות להעדיף פנים יפות, לא מתחכמות ומסחריות.
"הכרתי הרבה אנשים יפים שלא מעוררים בך רצון להתקרב אליהם, והרבה שנים הייתי במקום הזה, אבל היום אני מרגישה יפה כי אני במקום נוח עם עצמי. גדלתי בדור שבו הכול דרמה וטרגדיה, ואם זה לא סוף רע - זה הוליוודי, ואם זה הוליוודי - זה נמוך. היום אני נפרדת מהקונספטים האלה. כל כך הרבה שנים נטמעתי לתוך החיצוניות האפלה שראו בי, שירתתי את המראה הדרמטי, הנמכתי מבט והצגתי מראה חושב. היום אני אומרת, פאק איט! אני חייבת משהו למישהו? היום לעמוד מול אנשים ולחייך זה חדש לי. זאת פסאדה חדשה, יעל חדשה".
______________________________________________________
שלוש שנים אחרי קריסת המותג שבנתה, סיגל דקל חוזרת לאופנה
