"המוות של אבי הוא חלק ממני,
אבל החיים הם המרכז, לא השכול"

בת שנתיים ורבע הייתה נעמה מגרי"ל כשאביה נהרג במלחמת ששת הימים. היא יתומת צה"ל, למודת קושי ושבעת קרבות, אבל מסרבת לחיות בצל השכול. "בבית שלי החיים הם המרכז" היא אומרת, ומנצלת את החיים כל רגע ורגע.

מי את?

"נעמה, בת 52, בת קיבוץ חמדיה, בתו של סמל שלמה מגרי"ל ז"ל שנפל במלחמת ששת הימים, ובתם של יעל ואילן ידידיה יבדל"א, אמא של ירדן (25) ורועי (21) ובת זוגו של ברוך פיבן".

ומה את עושה?

"כיום אני עצמאית בתחום הנדל"ן. בעבר עבדתי כאשת מכירות וכמנהלת בתחום הפרסום. אני בוגרת לימודי עיצוב המוצר במכון הטכנולוגי בחולון וגם סופרת. ב-2012 יצא ספרי 'קשר סבתא' - רומן אוטוביוגרפי".

נעמה מגרי"ל עם אביה שלמה ב-1967, זמן קצר לפני שנהרג. "אין לי זיכרון של ממש ממנו"

שורשים, נופי ילדות - מה את זוכרת?

"נולדתי וגדלתי בקיבוץ חמדיה שבעמק בית שאן, בת בכורה ליעל ולשלמה מגרי"ל שהגיעו לקיבוץ במסגרת גרעיני נח"ל. כשהייתי בת שנתיים ורבע פרצה מלחמת ששת הימים. אבי, שהיה אז בן 24, שירת כחייל מילואים בגדוד נח"ל מוצנח ונהרג בקרב בגבעת התחמושת. אמי הייתה אז בת 23, ובהיריון מתקדם. חודשיים לאחר נפילת אבי נולד אחי, שנקרא על שמו, שלמה (מומו).

"הייתי ילדה קטנה מאוד, ולכן אין לי זיכרון של ממש מאבי, גם לא מהתקופה שלאחר מותו. אמא שלי היא אישה חזקה ופרקטית. כששאלתי אותה בעבר על התקופה הזו, ענתה לי שבהיותה מטופלת בילדה קטנה ובתינוק, לא היה לה זמן להתאבל. בדיעבד, ברור לי שהיא חוותה שבר קשה. שלוש שנים לאחר מכן היא נישאה בשנית לאילן ידידיה, חבר ילדות קרוב וחבר לגרעין הנח"ל של אבי. עם נישואיהם אימץ אילן אותי ואת אחי אל ליבו והיה לנו כאבא לכל דבר. גם הוריו קיבלו אותנו בנפש חפצה והיו לנו לסבא וסבתא. לימים נולדו להוריי בן ובת נוספים, גל ויערה. הפכנו למשפחה אחת, חזקה ומלוכדת.

האם יעל עם בעלה השני, אילן ידידיה, והילדים נעמה ושלמה. "הוא היה לנו כאבא לכל דבר"

"אבי הביולוגי היה שם תמיד, נוכח-נפקד. קשר חם וקרוב נשמר כל השנים עם סבתא וסבא שלי, הוריו של אבא, ועם אחיו. תמונתו הייתה תמיד בסלון של הבית שלנו. קראנו לו אבא שלמה, וכך כינו אותו גם האחים הקטנים שלנו, ילדיו של אילן. לאילן קראנו כולנו אבא.

אילן ידידיה עם אחיה שלמה (מומו). "כולנו קראנו לו אבא"

"כשהייתי בת שלוש תקף אותי חיידק אלים. מצבי הידרדר במהירות ואושפזתי במצב קריטי בבית החולים העמק. הרופאים הצליחו להציל את חיי, אבל החיידק תקף את הכליות שלי באופן אנוש. בעשר השנים הבאות עברתי אשפוזים ארוכים ותכופים, שבהם קיבלתי טיפול תרופתי אגרסיבי. זה היה קשה, אבל למרות הכאב והסבל הגופני הייתי ילדה חייכנית ועליזה. הוריי היו מגיעים לבקר אותי כמעט כל יום, כשאילן חולק את הנטל עם אמי. יחד איתם היו מגיעים שלושת הזוגות של הסבים והסבתות - הוריהם של אבי ז"ל, של אמי ושל אילן. גם הקיבוץ התגייס לעזרה, ומטפלות ומורות היו עושות ביניהן תורנות אצלי, בהתנדבות. הן היו יושבות ומדברות איתי, מספרות לי סיפורים ולוקחות אותי לטיולים ברחבי בית החולים בכיסא גלגלים. 

"עשר שנים שהיתי בבית החולים, מגיל שלוש עד 13, והשנים האלה עיצבו את האישיות ואת הדימוי העצמי שלי. אמא שלי, כפי שלא ויתרה לעצמה ובנתה את חייה מחדש, לא ויתרה גם לי. מבחינתה, הייתי ילדה רגילה, שאין לה שום סיבה להיות מסכנה, ושיש לה את כל הסיבות להיות אופטימית. הייתי חייבת להכין שיעורי בית ולא לפגר בחומר הלימודים, כי היה לה ברור שאשוב לבית הספר. אחרי שכבר איבדה את בעלה, היא ניצבה מול רופאים שאמרו לה לא אחת שאין תקווה לחיי, אבל תמיד האמינה שאצא מזה, והאופטימיות והאמונה שלה חלחלו גם אליי. והיה גם אבא אילן, שקיבל את האהבה שלי בזכות ולא בחסד. הוא היה מגיע לטפל בי עם המון הומור, מצחיק את כל הילדים ואת הצוות הרפואי, מכיל אותי בצורה מלאה. כשאני חושבת על זה היום, אני מבינה שהוא לא היה חייב: הוא בחר. ובזכות הבחירה הנדיבה הזו שלו יכולתי לפתח לעצמי דימוי עצמי ודימוי גוף חיוביים, כי הרגשתי אהובה ורצויה בכל מצב.

"אחרי שהבראתי, עזבתי את בית החולים ושבתי במלוא המרץ לעולם הבריאים. במקביל ללימודים בבית הספר למדתי לנגן בפסנתר והשתתפתי בתזמורת. בשנים האלה כמעט לא חשתי בחסרונו של אבי. לא היה לי געגוע אליו כי לא הכרתי אותו, והיה לי אבא - אילן. טקסי הזיכרון, שבהם הושמעו טקסטים קבועים, נראו לי אז - וגם היום - מיותרים ומזויפים. חשבתי בהם בעיקר על סבא וסבתא שלי, שאיבדו בן".

בגיל שלוש, עם האחות תרצה בבית החולים. "השנים האלה עיצבו את האישיות שלי"

בצבא שירתה כפקידה פלוגתית בצנחנים. באותה תקופה הכירה את משה (מוּשון) אהרוני, לו נישאה ב-1987. ב-1991 נולדה בתם הבכורה, ירדן, וכעבור ארבע שנים נולד בנם רועי. זמן קצר לאחר מכן נפרדו בני הזוג. "נשארתי לבד", אומרת מגרי"ל, "כשאני אמא לילדה בת ארבע ולתינוק. הסיפור המשפחתי שלנו כמו חזר על עצמו פעם נוספת. נאמנה לחינוך ולמורשת שלי, לא ויתרתי. המשכתי בחיי. במשך השנים עבדתי בענף הפרסום כשכירה, ולפני שבע שנים התחלתי דרך עצמאית בתחום הנדל"ן. באותה תקופה גם הכרתי את ברוך, מאמן כדורגל, שעימו אני חולקת את חיי עד היום. בתי ירדן היא סטודנטית לחשבונאות, ורועי קצין צה"ל בקבע. בחירתו לשרת כלוחם וכקצין בחטיבת הנח"ל, שבה שירת גם אבי, סגרה עבורנו מעגל חיים מרגש".

הילדים, רועי וירדן. "סגירת מעגל חיים מרגש"

מה לקחת איתך מבסיס האם, ממסע חייך, לנעמה של היום?

"שנות המחלה הארוכות ותמיכתם הבלתי מתפשרת של הוריי גרמו לי להיות אופטימית לנצח. אני מנסה תמיד להתמקד בטוב ולזרום ממנו הלאה. גם כבוגרת עברתי תקופות קשות, שבהן נזקקתי לכל תעצומות הנפש שלי כדי לדבוק באופטימיות ולגבור על הפחדים. אחרי הגירושים היו לי רגשות אשם על מה שגרמתי לילדים. לשמחתי, בעלי לשעבר ואני השכלנו בחלוף השנים לייצר בינינו קשר בוגר ותומך לילדינו מתוך שיתוף פעולה מלא.

"אבי נהרג כשהייתי ילדה צעירה מאוד. רק כשהפכתי בעצמי לאמא, הצלחתי להכיל את הזוועה שבאובדן של חיים צעירים - של אב, בעל, בן ואח. אני חווה את האסון שלי בעיקר דרך העיניים של הוריו, סבי וסבתי ז"ל. המחשבה על אובדן של ילד היא בלתי ניתנת לתיאור ולהכלה. המוות של אבי והחוסר שלו הם חלק ממני. אני שואלת את עצמי, לפעמים, מה היה קורה אם לא היה נהרג? במה חיי היו שונים? איך הוא היה בתור אבא, בתור אדם בוגר? איזה מין אדם הוא היה צומח להיות? לכל השאלות הללו אין תשובה - יש רק רִיק.

"מגיל אפס הילדים שלי יודעים שביום הזיכרון אנחנו בבית העלמין בחמדיה, והם מלווים אותי לטקסים בקיבוץ, בהר הרצל ובגבעת התחמושת. הם גדלו עם זה כחלק מהחיים, אבל לא כחוויה מעצבת. בבית שלי החיים הם המרכז, לא השכול.

"בני רועי בחר להיות לוחם ביחידה קרבית, ללכת לקורס קצינים ולשרת בקבע. הוא יודע שסבא שלו נהרג, ושלאמא שלו יש פחדים בלילות, ואנחנו מתמודדים עם זה. כמפקד הוא פוגש את ההורים המודאגים של חייליו, מספר להם את הסיפור של משפחתנו ומגלה להם שגם אמא שלו פוחדת מאוד ודואגת לשלומו. בזכות האמפתיה שלו ויכולת ההבנה, גם ההורים של פקודיו נרגעים ויכולים להמשיך בחייהם".

מגרי"ל (משמאל) עם אחיה מומו, גל ויערה. "משפחה אחת, חזקה ומלוכדת"

מסר לאומה?

"אסור שהפחד יכוון לנו את החיים. אין לנו שליטה על מה שקרה וגם לא על מה שיקרה. צריך לחיות בהווה ולבנות בו חיים של משמעות ומימוש עצמי כדי שיהיה בשביל מה לחיות, ושנוכל לנצח את הפחד".

________________________________________________________

דורית צמרת מקיבוץ בית השיטה כתבה את אחד משירי הזיכרון המרגשים ביותר. הקליקו על התמונה:

"אפשר להגיד שאני מהלומי הקרב של מלחמת יום כיפור". הקליקו על התמונה (צילום: ניסן ארנברג)