הפעם הראשונה שתמר אלון ועמית פורז מירון יציינו את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ללא אמן האהובה, מתי (מתיה). השבוע הן יפקדו את קברו של אביהן, טייס חיל האוויר, רס"ן מעוז פורז, שנהרג במלחמת יום הכיפורים, ולאחר מכן יעלו לקברו של אחיהן, סרן ניר פורז, שנהרג באוקטובר 1994 במהלך מבצע החילוץ לשחרורו של נחשון וקסמן. לצדן יעמדו רבים מחבריו של ניר, אך אמן לא תהיה שם. מתי פורז נפטרה שבוע לפני חג הפסח ממחלת הסרטן. 11 ימים לפניה נפטר באופן מפתיע בן זוגה ב־40 השנים האחרונות, דני סלומון, ותמר ועמית נותרו להתמודד עם הכאב, הזיכרון והגעגוע.
"אלו החיים שלנו", אומרת תמר (56), "הכל מתערבב יחד. אבא וניר נהרגו באוקטובר, בשבועיים האחרונים ציינו את השלושים לאמא ולדני, ועכשיו יום הזיכרון". ועמית (52) מוסיפה: "כשאבא נהרג זה יצר מעין דבק בינינו, וכשניר נהרג שלושתנו נהיינו מאוד קרובות. עכשיו, כשאמא איננה, נותרנו שתינו יחד, והיחד הזה נותן כוח".
איזו אמא הייתה לכן?
עמית: "כשאבא נהרג אמא החליטה להמשיך את החיים כאילו אנחנו משפחה רגילה. היא רצתה שנחיה, ניסע לטיולים ולחופשות, ננהל בית שמח. היא הייתה אמא ואבא. דאגה לכל".
תמר: "אמא לא ריחמה על עצמה מעולם. היא הייתה פייטרית, דואגת ומגוננת. היא מיעטה במילים, לא הייתה מאוד פתוחה, אבל היא זו שיצרה את היחד שלנו. על המצבה שלה כתבנו ציטוט מהשיר שכתבה אסתר שמיר ושרה גלי עטרי ללחן של קורין אלאל: 'היא הייתה חזקה מהרוח, היא הייתה חזקה מסופה, לצמוח ממה שהיה לה זה סוד הכוח שלה'".
המטוס נחטף לאלג'יר
מתי, ילידת 1940, נולדה בשם מתיה, מלשון מתנת־יה. היא גדלה ברמת גן ובגיל 17 הכירה במסיבה את מעוז פורז, טייס בחיל האוויר, בן כפר־סירקין, שהיה מבוגר ממנה בחמש שנים. "סבא שלנו", מספרות הבנות, "היה מאוד שמרן ואסר עליה לצאת עם בחורים. לכן היא אמרה לאבא: 'אם אתה רוצה, תחזור בעוד שנה', ואבא אכן חזר. מהר מאוד הם התחתנו".
מתי ומעוז פורז התגוררו בתחילה בבסיס חיל האוויר ברמת־דוד, שם נולדה תמר, וכשהייתה בת שנתיים עברו לשכונת נווה־מגן ברמת־השרון. כשמלאו לתמר ארבע נולדה אחותה עמית ואחריה נולד ניר. בתום 12 שנות שירות בחר מעוז לעזוב את חיל האוויר והיה טייס בחברת "אל על".
"אבא עזב, אבל הוא המשיך לטוס במילואים. על מלחמת ששת הימים הוא שמע כשהיה בחו"ל וישר מיהר לחזור. אני זוכרת שכשחזר מהקרבות הכנו לו חגיגה קטנה. שמנו בכניסה לבית את הבובות שלנו ואת המתנה שקנינו לו".
כטייס נקשרו לשמו סיפורי גבורה רבים. שלוש פעמים ראה את המוות מקרוב וניצל. הפעם הראשונה התרחשה במלחמת ששת הימים. מעוז פורז נטש את מטוס המיראז' שהטיס במדבר סיני, בין גבול ישראל למצרים, וכך ניצל.
שנה לאחר מכן, ביולי 1968, נחטף מטוס של חברת "אל על" שעשה את דרכו מרומא לישראל. מעוז היה טייס המשנה. ממידע שפורסם לאורך השנים עולה כי כמה דקות לאחר ההמראה פרצו שלושה מחבלים לתא הטייס. כשמעוז ניסה להתנגד, ירה בו אחד המחבלים והחטיא. כשביקש לירות בו שוב, היה מעצור באקדח. המחבל חבט בראשו באמצעות קת הרובה ופצע אותו, וקברניט המטוס אולץ להנחית את המטוס באלג'יר. כעבור 42 ימים שבו אנשי הצוות לישראל בעקבות לחץ בינלאומי כבד, ולאחר שישראל שחררה עשרות מחבלים.
לאחר שחזר מהשבי שב מעוז פורז לעבודתו כקברניט. "חזרנו לשגרה, אבא הקרין עלינו ביטחון, אני חזרתי ללימודים ועמית הלכה לגן, וברקע היו המון מסיבות שבהן חגגו את החזרה".
אלא שכמה חודשים לאחר מכן, בדצמבר 1968, נחטף עוד מטוס "אל על" - הפעם מטוס שעשה את דרכו מאתונה לישראל. הטייס מעוז פורז היה גם על הטיסה הזו, "וכל מה שידענו הוא שהמטוס חזר על עקבותיו, נחת באתונה, ואחר כך שחררו את הנוסעים ואנשי הצוות. אין לנו יותר פרטים, כי מעולם לא דובר על כך בבית. אמא לא נתנה לנו להרגיש שהעבודה ב'אל על' מסוכנת, אבל מצד שני היא כעסה על כך שאבא ממשיך לטוס במילואים. מגיל 38 הוא כבר לא היה חייב לטוס, אבל תמיד התייצב כשנקרא לדגל".
ואכן, במלחמת יום הכיפורים מעוז פורז שוב נקרא לדגל. תמר הייתה אז בת 12, עמית בת שמונה וניר בן שנתיים וחצי. "כמה ימים לפני שנהרג אבא הגיע הביתה", מספרת עמית. "ב־15 באוקטובר חל יום ההולדת שלו, ואני זוכרת שהוא בא לביקור. זה היה יום חמישי בערב. הוא הגיע עם סרבל הטיסה וסימן של מכה בלחי, כי ישן ברמת־דוד ומההדף של הפצצות מסביב נפל עליו אדן החלון באמצע הלילה. כשהוא הגיע, כל השכונה יצאה החוצה. הייתה לאבא הילה של טייס וכולם באו לשמוע סיפורים על המלחמה. אני זוכרת את עצמי בכותונת, יושבת עם כולם בבית של השכנים וברקע משודרת בטלוויזיה הסדרה 'הוואי חמש־אפס'. אבא דיבר וכולם ישבו סביבו והקשיבו. זה היה מרגש. לא העלינו על דעתנו שזו הפעם האחרונה שנראה אותו".
ב־17 באוקטובר 1973 יצא רס"ן מעוז פורז, טייס סקייהוק, לסייע לכוחות הקרקע בסיני. בדרכו חזרה ספג מטוסו אש נ"מ מצרית, והוא נחשב לנעדר במשך שלושה חודשים. הוא היה בן 39 במותו.
שלושה חודשים אחר כך הובא אביהן למנוחות. לצד הכאב הנורא, הן מספרות, הייתה גם גאווה גדולה באב. "דיברו עליו בבית הספר ובשכונה, הוא לא היה רק טייס שנפל בקרב, אלא הייתה גם החטיפה מאלג'יר והכל הצטרף יחד. רק שנים אחר כך יכולתי לחוות יותר את הקושי והמורכבות. באותן שנים הבנו שאנחנו צריכים להיות כאן בשביל אמא. דאגנו לה מאוד, היינו ילדים טובים".
תמר: "כשהגעתי לגיל 39 פתאום קלטתי שאני יותר גדולה מאבא. אבא שלי סיים פה ואני ממשיכה הלאה".
עמית: "אצלי, בגיל מבוגר, כשכבר הייתי בעצמי אמא, עלה כעס. כעס על הנטישה, על חוסר האחריות. הבנתי שתפקיד של הורה הוא לא רק להיות אבא גיבור, אלא אבא של ילדים. אתה לא מסכן את עצמך כשיש לך ילדים, אתה עוצר וחושב. מכאן היה לי ברור שאני לא רוצה שהבנים שלי ילכו לקרבי".
זה תלוי בך?
"אני חושבת שהבחירה הזו לא צריכה להיות בידיים של ההורה. זה הרי הציב גם את אמא שלנו במקום בעייתי. זה ממש אבסורד שהיא הייתה צריכה להיות במקום הזה כשניר התגייס. ניר לא היה צריך להתגייס לקרבי. זה משהו שהמדינה צריכה לקחת את האחריות עליו. אני זוכרת איזה כעס היה בי כשניר נהרג. איך נתנו לבן למשפחה שכולה ללכת למבצע כזה?!".
לגדול בלי אבא זו נכות
לאחר נפילתו של מעוז פורז נותרה מתי אלמנה בת 33, אם לשלושה ילדים. שלוש שנים לאחר מכן הכירה את דני סלומון, גרוש ואב לשלושה ילדים גם הוא, מהנדס אלקטרוניקה בהשכלתו שעבד כמנהל בית ספר.
איך קיבלתם את זה?
תמר: "באהבה רבה. היה חשוב לנו שאמא לא תהיה לבד".
תמר אלון, תושבת אזור השרון, שירתה בחיל האוויר כפקידת מבצעים. "שירתי בטייסת 110, איפה שאבא שירת. תמיד היה לי ברור שאני הולכת לחיל האוויר. כשהשתחררתי עבדתי ב'אל על' כדיילת קרקע ואחר כך המשכתי בענף הנסיעות והתיירות". היא אם למעוז בן ה־31 ("רציתי להנציח את אבא. אמא מעולם לא ביקשה זאת, אבל זה בוודאי ריגש אותה"), ענבר (27) וסער (20).
אחותה, עמית פורז מירון, מתגוררת בכפר־סירקין, שם נולד וגדל אביה. בצבא שירתה בחיל החינוך. "ממש לא רציתי לשרת בחיל האוויר והלכתי להיות מורה חיילת. אחר כך ניסיתי להיות דיילת אוויר וגיליתי שזה לא בשבילי. עשיתי תואר ראשון בייעוץ חינוכי באוניברסיטת בר־אילן, עבדתי בבית ספר תיכון ובבית ספר יסודי באזור השרון, ולאחרונה עשיתי הסבה וכיום אני תרפיסטית באמנות". היא אמא לשניים: סיון (26) ויובל (13).
איזה אבא אתן זוכרות?
תמר: "אבא שלא נכח הרבה בבית בגלל העבודה שלו, אבל כשכן היה, הנוכחות שלו הורגשה במלואה. הוא עשה הרבה עבודות בבית ואנחנו השתתפנו איתו. אבא אהב מאוד ים, אז הלכנו הרבה לים, ואני זוכרת בעיקר שהייתה סביבו הילה. ראינו איך התייחסו אליו בחייו ושמענו מה אמרו עליו לאחר מותו".
עמית: "לגדול בלי אבא זה סוג של נכות".
ובאיזה בית גדל ניר? למעשה, הוא גדל רוב השנים עם דני.
"הוא היה קרוב אליו, למרות שאמא גידלה אותנו ולקחה על עצמה את שני התפקידים. ניר בעצם לא הכיר את אבא ולא היו לו זיכרונות, אבל הוא גדל על הסיפורים ורצה לדעת ולשמוע. גרנו באותה סביבה כל השנים, כולם הכירו את כולם, החברים נשארו בקשר עם אמא, טיילנו איתם הרבה, וניר שמע מכולם על אבא".
עמית: "ניר היה איש של חיים, מוקף חברים, אהוב, אהב בילויים, מסיבות, טבע. הוא כתב יפה והיה ילד מוכשר מאוד, עם בגרות ואינטליגנציה רגשית יוצאות דופן".
תמר: "ניר היה ילד של אמא, הבן היחיד, הילד הקטן שלה. היא נתנה לו הכל והוא אהב אותה המון. שניהם היו מחוברים מאוד, הוא אפילו נהג לספר לה על בנות שיצא איתן".
דיברתם על הגיוס שלו ליחידה קרבית?
תמר: "ידענו שהוא רצה ללכת לטיס. הוא גם עשה את המבדקים ועבר אותם, אבל אמא לא רצתה וניר הסכים לוותר".
עמית: "אמא חשבה שאם לא טיס, אז הסיכון יורד פלאים".
ביום הגיוס התייצבה כל המשפחה יחד עם ניר בבקו"ם. הוא גויס לסיירת מטכ"ל, ולימים יצא לקורס קצינים. "תמיד היה חשוב לו להצליח, להיות ראשון", מציינת עמית.
החיים התהפכו פעמיים
כך היה גם ביום 14 באוקטובר 1994. תמר הייתה אז בת 33 ועמית בת 29. ניר, שעמד בפני שחרורו מצה"ל, נקרא לבוא ליחידה ולעמוד בראש הצוות שקיבל את משימת החילוץ של החייל נחשון וקסמן, שנחטף על ידי חמאס. ניר פיקד על הצוות שפרץ פנימה לתוך הבית שבו הוחזק וקסמן. במהלך הפריצה פתח אחד המחבלים באש, וניר נורה ונפצע אנושות. הוא פונה על ידי חבריו ליחידה אל מחוץ לבית, ושם נפטר. במהלך המבצע נורה ונהרג גם וקסמן. על חלקו בפעולה הוענק לניר פורז צל"ש הרמטכ"ל. אמו קיבלה אותו בשמו.
איך נודע לכם על מותו?
עמית: "הייתי הראשונה ששמעה על כך. אמא הייתה בסרט, וקצין העיר איתר אותי. זה היה כמעט חצות. שוב הגיעו הביתה נציגי קצין העיר, רק שהפעם הם בישרו שניר נהרג. נסענו יחד לבית של תמר, ועד היום, כשאני עושה את הדרך אליה, חוזר אליי הלילה ההוא".
תמר: "היינו לקראת שינה, כבר היה חושך בבית. פתאום שמעתי אוטו נעצר ליד הבית, ומיד הבנתי. בערב, בחדשות, אמרו שקרתה טרגדיה. כבת למשפחה שכולה זה קיים בדי־אן־איי שלך, אתה תמיד חרד יותר. ניסיתי להתקשר לניר, ובשניות האלה, עד שדפקו בדלת, כבר ידעתי. הם לא היו צריכים להגיד שזה ניר".
עמית: "אמא דיברה הרבה על הדפיקה הזו בדלת. היא לא הייתה מהמדברות, לא אהבה לדבר יותר מדי, אבל כשזה עלה היא אמרה שהבשורה הזו, החוויה הזו, מאוד טראומטית. אישה בורחת מבשורה".
תמר: "הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא אמא. בכלל לא חשבתי עליי ועל האובדן שלי. זה סוג של הגנה על עצמך שאתה דואג לאחר, אבל מאז אנחנו לא אותם אנשים".
במה זה מתבטא?
"ברגשות, בהתנהגות, בהבנה שהכל יכול לקרות עכשיו או מחר. יש חוסר שקט, יש פחד קמאי שאתה חלילה וחס יכול לאבד ילד. כל יציאה של הילדים הופכת לסיוט. אתה לוקח הכל הרבה יותר רחוק מאנשים שלא חוו את זה".
עמית: "זה להבין ששום דבר לא מובן מאליו, שהחיים יכולים להתהפך בשנייה. אצלנו זה קרה פעמיים".
ביקור בביר נבאלא
אף שהייתה, כהגדרת בנותיה, אדם סגור שמיעט במילים, מתי פורז סיפרה על ניר שלה. היא דאגה להנציח אותו בדואתלון שהתקיים לזכרו ברמת־השרון, ובשנים האחרונות, יחד עם עמית ותמר, ערכה ערב שירה לזכרו. "הערב מתקיים בחודש מאי, שבו אנחנו מציינים את יום ההולדת של ניר. אנחנו עורכים אותו בטבע, כמו שניר אהב. מגיעים חברים שלו וחיילים, וזה לא ערב זיכרון רגיל. זה ערב שירה בלי שירים עצובים ובלי שירי מלחמות".
לפני שלוש שנים אזרה אומץ, ויחד עם יהודה וקסמן, אביו של נחשון, ביקרה בבית בביר נבאלא, לשם נחטף נחשון על ידי חמאס ובו מצאו הוא וניר את מותם.
מה עשה הביקור לאמא?
"היא מאוד התרגשה, סיפרה שבבית לא השתנה דבר. היה לה חשוב להיות שם, ויחד עם זה היה לה לא קל".
מתי פורז נפטרה בשבוע הראשון של אפריל, בגיל 77, לאחר שנה וחצי של התמודדות עם מחלת הסרטן. "אמא גילתה את הסרטן לגמרי במקרה. היא סבלה מכאבים אורתופדיים, עשתה צילום וגילתה ממצא שהצריך בדיקה. היא הייתה מוטרדת, אבל לא ראתה שחורות".
וכשהבנתן שזה באמת זה?
עמית: "היה בי כאב וכעס רב שהיא חלתה ומסיימת כך את חייה. אמא תמיד אמרה שהיא לא הגרילה את הקלפים הנכונים. אני ותמר היינו שמחות אם היה בשבילה סוף אחר. מה שמנחם אותי זה שאמא, בניגוד לאבא ולניר, זכתה לגדל אותנו וליהנות מנכדים. ועם זאת, החיים לימדו אותי שכשבחור צעיר נהרג - אז באמת נופלים השמיים".
תמר: "אמא נפטרה בבית. כך היא רצתה. היא ביקשה הוספיס בית וביקשה שלא יאריכו לה את החיים בכוח כי אין סיבה להמשיך לסבול. יום־יום היינו כאן איתה, ולצדנו דאג לה וסעד אותה דני. כשגם דני חלה, איש מאיתנו לא חשב שבתוך כמה ימים ניפרד גם ממנו".
מה קרה?
"הוא חלה, זה התפתח לדלקת ריאות, אשפזו אותו, ושבוע לאחר מכן הוא נפטר. אמא דאגה לו מאוד, פחדה עליו נורא, וכשהוא נפטר כולנו היינו בשוק. הוא היה בן 78 ואנחנו לא קולטים שהוא פשוט איננו".
עמית: "דני היה עבורנו סוג של אבא. הייתה הלוויה קשה מאוד והיה קשה לראות שם את אמא על כיסא גלגלים, כשהאנשים סביבה יודעים שזה סוף חייה. זה היה קורע לב".
11 יום לאחר ההלוויה של דני נפטרה גם מתי, והשאירה חלל גדול.
עמית: "אתמול עלה לתורה הבן שלי, יובל. אמא כל כך קיוותה שהיא עוד תספיק. אני גרה בכפר־סירקין, המקום שבו אבא גדל, ויובל למד בבית הספר כצנלסון שבו אבא למד. הכל מתערבב אצלנו, שמחה ועצב, וכל אירוע שקשור בזיכרון לא קל עבורי, הוא דורש התמודדות".
תמר: "אצלי דווקא העשייה והנגיעה בדברים נותנות מקום למתים. הם נוכחים בחיי ואני שומרת אותם איתי. אבל זה לא אומר שזה קל".
הראיון המלא עם תמר אלון ועמית פורז מירון מתפרסם בגיליון "לאשה"
