8.7 מיליון ישראלים חיים היום בארץ וזה בהחלט נתון מרשים. בישראל חיים היום פי עשר ישראלים ממה שהיו פה כשהיא קמה ואין ספק שזו הבעת אמון במדינה ובמנהיגיה. נכון שגם בברלין חיים היום פי 30 אלף ישראלים ממה שהיו בה ב-48, אבל למה להתעסק בקטנות? היינו ילדים טובים, פרינו ורבינו ומילאנו את הארץ, כמו שביקשו מאתנו.
סכנה, במות בידור
מעם קטן מוקף אויבים, הפכנו עם בינוני מוקף פקקים. המדינה הפכה צפופה ומרגישים את זה בסופר, בחוף הים, בחדר המדרגות ובעיקר ביום העצמאות. הסיכוי שתצא לבמת בידור ולא ידרכו לך על הרגל, שקול לסיכוי שתפתח השבוע את האינטרנט ולא תמצא מתכון לכנפיים במנגל. משנה לשנה יותר ויותר אנשים מחליטים להישאר בבית, לצפות בטלוויזיה ולראות את הזיקוקים מהמרפסת והאמת, קשה להאשים אותם.
במות הבידור הופכות עם הזמן לצפופות ומסוכנות יותר ומי שיוצא אליהן ללא ביטוח חיים מסכן את עצמו ואת עתיד משפחתו. פעם החגיגות היו מפגן שמח של אהבת העם והמולדת. אנשים רקדו הורה, פעוטות נפנפו בדגלים ועל הבמה רקדו ילדיי המתנ"ס החמודים. היום זה שדה קרב. ילדים שראו יותר מדי פעמים את משחקי הכס, מכים אותך בפטישים מתנפחים, משפריצים עליך קצף, מרססים לך בעיניים ספריי חוטים וצופרים לך באוזן עם זמבורה.
ובכל זאת, חוץ מהמתמודדים של חידון התנ"ך שצריכים ללכת לישון מוקדם, רוב העם וילדיו יצאו גם השנה לבמות המרכזיות ולו רק כדי לראות את אמני ישראל מתפרנסים טוב לפחות ערב אחד. אני באופן אישי יוצא לכיכר העיר כדי להתפעל מהשילובים המעניינים של האמנים. רק ביום העצמאות יש מצב שתקבל על במה אחת את סטטיק ובנאל, סקאזי, אילנית, הדג נחש, מולי וצומי וגבי ברלין, שהתקבצו יחד מכורח של מי היה פנוי וכמה כסף נשאר בקופה.
בכלל, העניין הפיננסי בולט מאוד בחג הזה. במסגרת החינוך הכלכלי שאני כופה על ילדיי, אני מסביר להם שאפשר ללמוד הרבה על מצבה הכלכלי של הרשות לפי הזיקוקים. רשויות מבוססות מפרגנות שני סבבים של זיקוקים. אחד לפני ההופעה ואחד אחריה. מדובר במטחים מפוארים שמזכירים את התרגילים של צפון קוריאה.
על זיקוקים וראש המועצה
בגלל הדוחק אין ברירה אלא להרים את הילדים על הכתפיים, כל אחד בתורו. כבר קרה לי שמרוב השוונג של להרים ולהוריד, הרמתי ילדים זרים שסתם עברו לידי. גם אשתי שביום טוב מגרדת את ה-1.60 התחילה בשנים האחרונות לבקש "על הכתפיים". בשלב הזה גם אני מתחרט שלא נשארתי בבית.
המופע עצמו כולל זיקוקים בשלל גוונים, שמזכירים את שערו של ראש הממשלה, זיקוקים שורקים וזיקוקים קטנים, כאלה שעולים למעלה ומתפוצצים בצורת פרח. רשויות חלשות מוציאות מטח אחד שחצי ממנו הם זיקוקי נפל שלא מתפוצצים וברשויות על סף קריסה, קוראים ליוסי התחזוקן של המועצה, שיורה זיקוקים מצינור, מפוצץ פקפקים ומפריח בועות סבון.
בדרך הביתה כל תושב עושה עם עצמו חשבון נפש: האם נכון היה להצביע לראש העיר שהבטיח ניקיון כפיים, אבל ביאס עם מופע זיקוקים מעאפן או שעדיף היה להמשיך עם התחמן המניאק, שהיה מושחת, אבל אצלו זיקוקים היו זיקוקים.
יום החג עצמו מזמן לישראלי ולמשפחתו אינספור אטרקציות, כשהמטס האווירי היא הבולטת שביניהן. הילדים בדרך כלל לא רוצים ללכת, אבל מי שואל אותם?! השנה יעבור המטס מעל 45 ערים ויישובים ברחבי הארץ. גם עזה משתתפת בחגיגות, כשבמהלך החג יטוסו בשמי הרצועה מל"טים ומזל"טים ועוד מגוון כלי טיס בלתי מאוישים.
החג יסתיים רשמית בשירת התקווה על רקע עשן כחול–לבן של מנגלים שירחף מעל הפארקים. הדגלים יישארו במרפסות לפחות עוד חודש, כי חוזרים לעבוד ולאף אחד אין זמן להוריד, אבל לילדים אני אומר שזה בגלל הגאווה הלאומית. כי בתכל'ס, באיזה עוד מקום בעולם שמחים פעם בשנה שיש מדינה, אבל בשאר הימים מקטרים עליה?
