אובדן אחרי שכול: אחרי שארוסה נרצח בצבא, איבדה גם את אחיה

טיראן גרין פ"ח שומרת עד היום את היומן המשותף שלה ושל אהוב נעוריה. שניהם היו חיילים והחליפו ביניהם שירי אהבה ומכתבים מלאי געגועים. בחול המועד פסח, לפני 18 שנה, כשנסעה ליום כיף בתל־אביב, היומן נשאר אצלה. היא כתבה בו הגיגים על הנוף היפה שבחוץ, על הפריחה ועל הנסיעה המיוחלת של שניהם לדרום אמריקה. היא לא תיארה לעצמה ששעות ספורות לאחר מכן יתברר לה שארוסה, רונן קמחי, נורה על ידי חייל אחר במוצב הצפוני שבו שירת.

שמונה שנים מאוחר יותר שוב מצאה את עצמה מתמודדת עם אבל כבד בחג הפסח. אחיה יניב, שהיא תרמה לו מח עצם וגם אונת ריאה, נפטר לאחר ההשתלה. "פעמיים גזל ממני המוות את האביב", אומרת טיראן. "ריחות הפריחה וההתחדשות התחלפו בתחושות קשות של סוף שאין ממנו מוצא". בשנים שחלפו מאז, הקימה משפחה ולמדה לאפשר לריח הפריחה לשוב ולהיכנס לחדרי לבה. "הבנתי שרונן ויניבי מצאו את התקופה הכי מנחמת למות, כי האוויר בחוץ מנחם", היא אומרת. "תקופת האביב מוכיחה לי ביתר שאת שלצד האבל, העצב והכאב יש התחדשות ופריחה אם רק נבחר בכך. הבחירה בידינו".

ורד במדרחוב

טיראן (38) גדלה במשפחה ירושלמית, רביעית מתוך שישה אחים. כשהייתה בכיתה ט' חלה האח הבכור יניב, שהיה אז חייל, בסרטן הדם. "ההורים תמיד חינכו אותנו שאנחנו שם אחד בשביל השני", היא מספרת, "ולכן כשיניבי נזקק לתרומת מח עצם היה לי ברור שאם אמצא מתאימה – אתרום לו".

בזמנו, תרומה כזאת הייתה תהליך מסובך הרבה יותר ממה שהוא היום. "אושפזתי, הרדימו אותי מחצי גוף ומטה ושאבו לי נוזל מעמוד השדרה. פרוצדורה קשה וכואבת, ועדיין מאוד רציתי בכך, הרגשתי זכות".

ההשתלה הצליחה?

"ההשתלה הוגדרה כהצלחה, אבל התרופות נגד דחיית השתל פגעו בגוף. הסרטן עבר, אבל עדיין יניבי התאשפז מדי פעם. היו לו כאבים בעצמות, הוא נדרש להשתלה של פלטינות במפרקי הירכיים כי העצמות נפגעו כתוצאה מהמחלה וההקרנות, אבל בסך הכל הוא חזר לעצמו – אמנם לא כאדם בריא לחלוטין, אבל הרגשנו שקיבלנו אותו במתנה".

טיראן, יניב ונתנאל לפני ההשתלה. שלושת האחים הורדמו במקביל(צילום: אלבום פרטי)

החיים חזרו למסלולם. טיראן למדה בתיכון מכללת אורט ושם פגשה את רונן קמחי, שהיה בן זוגה ולימים הציע לה נישואים. "למדנו בכיתות מקבילות והיינו ידידים. כשמישהו רמז לי שהוא דלוק עליי התייחסתי לכך בבדיחות, היה לי חבר באותה תקופה".

הזמן חלף, הידידות התהדקה, ובאחד הערבים הציע לה רונן לצאת איתו ועם חבריו. "נפגשנו במדרחוב בירושלים והוא הביא לי ורד", היא נזכרת. כשגויס לגדוד צבר של גבעתי, שם שירת כחובש, הוסיפו להיפגש כידידים בסופי שבוע.

מתי הפכתם מידידים לזוג?

"זה היה תהליך אטי. גם כשהחלו להתפתח אצלי רגשות, לא רציתי שנהפוך לחברים. היינו בקשר של מכתבים וטלפונים והאסימון נפל כשכבר הייתי בצבא ושירתי בחיפה כמדריכת אימון גופני. באתי לטקס סיום קורס חובשים שלו ונפל לי האסימון. בשבת נפגשנו אצלי בבית. כדי להמחיש לו את מה שאני מרגישה השמעתי לו את השיר Words don't come easy. רונן ביקש שאגיד את המילים מפורשות, הסתכלתי עליו נבוכה ואמרתי 'אני אוהבת אותך'. הפכנו לחברים וזו הייתה תקופה מדהימה".

שניכם הייתם חיילים ושירתם רחוק מהבית, מצאתם זמן להיפגש?

"היינו יחד שנה וחצי. היציאות היו קשות, אבל בזכות האהבה העזה הקשר נשמר. הכרנו את ההורים אחד של השני ורקמנו יחד חלומות.

באחד הימים הגיע הגדוד של רונן לפעילות בשכונת הר גילה בירושלים. "שמחתי, סוף־סוף הוא היה קרוב אליי. למרות ששירתי מחוץ לירושלים היציאות שלי היו טובות משלו ולכן יכולנו להיפגש. הלכנו יחד לטיול בסביבה, התיישבנו ופתאום רונן נעמד וצעק: 'טיראן, תתחתני איתי?' הייתי המומה. לא ציפיתי לזה.הסכמתי, צחקתי ואמרתי שזה לא יהיה רשמי עד שלא אקבל טבעת. בהמשך הוא קנה טבעת שאני שומרת עד היום".

איזה בחור הוא היה?

"המסמר של החבר'ה, מי שארגן יציאות בשישי. אני מתגעגעת להודעות שהיה משאיר לי בצרחות שמחה: 'טיראן, אני אוהב אותך'. הוא היה זה שכולם מתייעצים איתו, היו לנו שיחות נפש מדהימות. כשחבר טוב שלי נהרג בהיתקלות בלבנון הייתי נסערת ומבולבלת, ורונן ליווה אותי באבל ובכאב. חששתי שגם לו יקרה משהו אם יעלה ללבנון, אבל הוא הרגיע אותי ואמר: 'אל תדאגי, אני בתאג"ד, כלום לא יקרה לי'. הוא הבטיח שהוא לא נכנס פנימה, ובפועל הוא עבד עליי: הם נכנסו מדי פעם. הפחד שלי היה שרונן ייפגע בקרב, בהיתקלות עם מחבלים, בטח לא במוות שטותי, מיותר וחסר כל תכלית".

התמונה האחרונה של טיראן עם רונן קמחי ז"ל, בחופשה באילת(צילום: אלבום פרטי)

כוס בירה ליד הכיסא הריק

זה קרה ביום ראשון 4 באפריל 1999, חול המועד פסח. רונן לא יצא הביתה לליל הסדר וטיראן ציפתה לפגוש בו בחג השני. "ערב לפני כן הייתה לנו שיחת טלפון ארוכה כמו תמיד. הוא הפתיע אותי וסיפר שיֵצא הביתה כבר מחר, ולא בחג השני כמו שתוכנן.

"ביום ראשון בבוקר נסעתי ליום כיף בתל־אביב עם אמא שלי, דודה שלי ואחותי. אני זוכרת את השקדיות בדרך, תחושת התחדשות שיש באוויר בפסח. לא הייתה מאושרת ממני. הסתובבנו בחנויות ואז קיבלתי שיחת טלפון מהבית של רונן. לפני שעניתי חשבתי איך ייתכן שהוא הגיע כל כך מהר הביתה. על הקו הייתה השכנה שלו, בת גילי. השעה הייתה עשר בבוקר".

מה היא סיפרה לך?

"היא שאלה אם אני לבד, ועוד לפני שהספקתי לענות סיפרה שרונן נפצע קשה ושההורים שלו נסעו במונית לבית החולים בנהריה, ושהאחים שלו נסעו במונית נוספת ושאם ארצה להצטרף, אני יכולה להתקשר אליהם כדי שיאספו אותי מהדרך. התיישבתי על הרצפה באמצע החנות והתחלתי לבכות. קבענו שיאספו

אותי בגלילות ולקחתי מונית מדרום תל־אביב. בזמן שחיכיתי להם כתבתי ביומן המשותף שלנו: 'אמרו שאתה פצוע קשה, אני לא יודעת מה קורה, אני נמצאת כאן לבד ומתפללת לשלומך'. נסענו בפקקים של חול המועד, וכשהגענו לבית החולים הודיעו לנו שלא הצליחו להציל אותו. הוא נותח ונפטר. שאלו אותנו אם אנחנו רוצים להיכנס לראות אותו".

נפרדת?

"נכנסנו לחדר, ולא אשכח בחיים את הריח הזוועתי שהיכה בי, הריח הכי נורא שהרחתי בחיי, ריח של מוות. עד היום אני כועסת על עצמי על כך שלא חיבקתי אותו בכל כוחי, כי הייתה לי סלידה מלהתקרב. נרתעתי מהריח ומהמגע, ובכל זאת ניגשתי. נתתי נשיקה, הוא היה קר".

מה בדיוק קרה שם בבסיס?

"בינו ובין חייל נוסף התפתח ריב בשמירה. הם הלכו מכות וקצין תורן ראה והודיע שיעביר את זה הלאה. החברים הציעו שיעשו סולחה וכך יוכלו לבקש מאותו קצין תורן לא להעביר את המידע, כדי ששניהם לא ייענשו. נעשתה ביניהם סולחה, רונן והחייל פנו לקצין ואז התברר שהמידע כבר הועבר. כשהחייל השני שמע את זה הוא ירה ברונן והתאבד. גם הקצין התורן נפגע. במשך שנים לא אמרתי 'רונן נרצח' אלא 'רונן נהרג בלבנון'. היה לי קשה להודות שהוא מת ככה סתם".

הידיעה ב"ידיעות אחרונות" על רצח רונן קמחי(צילום: מתוך ארכיון ידיעות אחרונות)

סיפרו לך מה עבר עליו לפני מותו?

"הוא הרי היה חובש, וחבר שלו סיפר שהוא תפס לו את היד ואמר: 'אתם מטפלים בי בסדר'. המילים האחרונות שלו היו: 'תגיד למשפחה שלי ולטיראן שאני אוהב אותם', אחר כך הוא איבד את ההכרה".

אחרי השבעה הגיעה הנפילה הקשה. "אני זוכרת כאב מטורף. הביטחון העצמי שלי קרס, הרגשתי פגומה, לא היה לי שום מעמד כחברה שכולה. הלכתי לכמה מפגשים של קבוצת תמיכה לחברות שכולות, וכשזה לא התרומם הלכתי לטיפול פסיכולוגי לבד. זו הייתה שנה של הרבה בכי וכעס על כל העולם. חשבתי למה זה קרה דווקא לי, הרגשתי רחמים עצמיים. רונן ידע מה עובר עליי בכל רגע ופתאום הוא נעלם מעל פני האדמה. כל יום שישי הייתי הולכת לקבר שלו בהר הרצל, מרחק של 20 דקות הליכה מהבית שלי".

מי עזר לך להתמודד עם האבל הכבד?

"ההורים שלו ואחיו, שהקשר איתם נשמר עד היום, והחברים. כשהיינו יוצאים יחד נהגנו להניח כיסא ריק ולידו כוס בירה כמו שאהב, לזכרו. באותם ימים חשבתי שלעולם לא אצא מזה, זה כאב כל כך גדול שקשה להבין איך מתרוממים, איך כולם ממשיכים כרגיל ואת לא חלק מזה. מה שנותר לי היה היומן המשותף ואלבום שהכנתי לזכרו. באופן לא מוסבר, כשהיינו יחד הייתי לוקחת איתי מצלמה לכל מקום, היה בי צורך להנציח כל רגע של שנינו יחד, מה שלא היה מקובל אז. התמונה האחרונה שלנו צולמה באילת, במרץ 1999. זו המזכרת האחרונה".

שנה וחצי אחרי מותו של רונן החלה טיראן ללמוד מדעי

ההתנהגות במדרשת רופין. "הניתוק מהסביבה הרגילה והמרחבים הירוקים עשו לי טוב. חברה טובה שהביאה אותי ללמוד שם הייתה לכותל הדמעות שלי, איתה עיבדתי את מה שקרה, בבית אמא לא יכלה לראות אותי בוכה. היה לה קשה לשאת את זה".

ב־2002, בשנה השלישית ללימודים, חבר ילדות של רונן הציע להכיר לה את רואי גרין, שלמד איתו רפואה סינית ולימים הפך לבעלה. "בפגישה הראשונה שלי ושל רואי קבענו, באופן מוזר, בפאב בירושלים בשעה 12 בלילה. גם רואי ירושלמי, ואני חגגתי באותו ערב יום הולדת לחברה. נדדנו בין כמה פאבים עד שמצאנו מקום לשבת, ובסוף הערב כבר קבענו להיפגש למחרת. מהר מאוד שיתפתי אותו בכל".

איך הוא קיבל את זה?

"באצילות נפש שאופיינית לו. הוא לא ראה בזה פגם או איום וזו חבילה שהוא מתמודד איתה עד היום".

מתי הרשית לעצמך לאהוב אותו?

"חודשיים אחרי שהכרנו נסעתי לסדנה בים המלח במסגרת הלימודים, שם עיבדתי את כל מה שהיה בינינו בחודשים האלה והבנתי שאני אוהבת אותו. ב־2004 התחתנו".

שיתפת את ההורים של רונן?

"בטח. זכיתי להמון חיזוקים מהם. הם אנשים מדהימים שהתאהבו ברואי ובהמשך בילדים שלנו. כולנו בקשר טוב, רואי מגיע איתי לאזכרות. רונן לא נעלם מחיי, הוא שותף סמוי לכל מה שקורה לי, אני מרגישה שהוא תמיד לצדי. כשאני מרגישה צורך אני מדברת אליו, וכך היה גם לפני החתונה. סיפרתי לו שהכרתי אדם מדהים שעושה אותי מאושרת, ושאני עומדת להתחתן. תמיד אמרתי שהדבר הכי אכזרי במוות שלו הוא שהוא לא יחווה את החיים, ואז הסכמתי עם עצמי שיחווה הכל דרכי".

עם בעלה והילדים. "רואי מגיע איתי לאזכרות של רונן"(צילום: דפנה טל)

כרטיס אדי וטלית

לפני 11 שנה ילדה את בנה הבכור. הוריה פתחו אז עסק למזון מהיר בקניון בירושלים, שאותו ניהל אחיה יניב, שבינתיים הקים משפחה ונולדו לו שני בנים, כיום בני 17 ו־15. לכאורה החיים התנהלו כסדרם, אולם יניב סבל מדלקות ריאות חוזרות ונשנות. "ההקרנות שהוא עבר פגעו בריאות שלו, והרופאים הודיעו שאם לא יעבור בדחיפות השתלת ריאה – הוא לא ישרוד".

הרופא שטיפל בו, פרופ' מרדכי קרמר מהמרכז הרפואי בילינסון, הציע לבצע השתלת ריאות מן החי – דבר שלא נעשה עד אז בישראל. "אמא כינסה את כולנו ואמרה שנצטרך לעבור בדיקות

כדי לראות מי מתאים לתרומה, ואז הסתכלה עליי ואמרה: 'טיראן, את בטוח תתאימי בגלל השתלת מח העצם'. יניב היה מתנה שאמא קיבלה ליום הולדת 20 שלה. שניהם נולדו באותו היום והוא היה בבת עינה, היא נלחמה עליו כמו לביאה".

מה הרגשת אז?

"נלחצתי. כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה על התינוק שלי בבית ואיך הניתוח שאעבור יפגע בטיפול בו. כשעשו לנו בדיקות בבילינסון, התברר שאני ונתנאל, אחי הקטן שהיה אז בן 20, היחידים שמתאימים. אמרו לנו שזה ניתוח מורכב וחדשני ושההתאוששות קשה. עברנו ועדות של משרד הבריאות שווידאו שזו באמת תרומה מרצוננו החופשי. חתמנו על מלא מסמכים והוסברו לנו הסיכונים. ליניבי הסבירו שזה עלול לא להצליח ושזו האופציה האחרונה. ידעתי שיש לנו תפקיד, שצריך לנסות להציל אותו. יניבי תלה המון תקוות בניתוח והאמין שזה יצליח, וברור לי שאם המצב היה הפוך הוא היה עושה את אותו הדבר בדיוק עבורי".

ב־28 במרץ 2007 בשעות הבוקר הוכנסו שלושת האחים – יניב, טיראן ונתנאל – לחדר הניתוח. הם הורדמו במקביל. תחילה קצרו את האונה של נתנאל ואחריה את אונת הריאה של טיראן, ושתיהן הושתלו בגופו של יניב. לאחר מכן אושפזו נתנאל וטיראן למשך כמה ימים. יניב שהה במחלקת טיפול נמרץ, מורדם ומונשם, ומערכות גופו קרסו בהדרגה. ב־6 באפריל הוא נפטר.

עם אחיה יניב רחמים ז"ל. "משהו ממני נקבר איתו"(צילום: אלבום פרטי)

שוב חול המועד פסח, ואת מוצאת את עצמך בתסריט אימה נוסף. איפה תפסה אותך הידיעה על מותו?

"באותו בוקר הייתי בבדיקות בבית החולים משגב לדך בירושלים, אצל פרופ' קרמר שראה את יניבי כמה שעות קודם לכן בבילינסון. שאלנו אותו מה עם יניבי, לא חשבנו שלא יצא מזה, וקרמר ענה שעבר עליו לילה לא פשוט. יצאתי משם כואבת כולי, הניתוח שלי היה קשה, התקשיתי לנשום, הייתי עייפה כי יכולתי לישון רק בישיבה ונסעתי לקנות תרופות. ואז התקשרו ואמרו: 'בואי לבילינסון להיפרד מיניב', חשבתי שאני משתגעת, בדרך לבית החולים התקשרתי לאמא של רונן ואמרתי לה: 'תדליקי נר ותבקשי מרונן שישמור על יניב, אלה בדיוק אותם תאריכים, אני לא יכולה שזה יקרה לי שוב'. כשנכנסנו אליו לחדר כולנו היו סביבו וראינו איך לחץ הדם צונח לאט־לאט.

"ביום ראשון הייתה הלוויה ולא האמנתי שזה קורה לי.

איך יכול להיות שבדיוק אחרי שמונה שנים אני מוצאת את עצמי שוב ליד קבר פתוח? הרגשתי שמישהו צוחק עליי מלמעלה".

הפעם ההתמודדות הייתה שונה?

"כן. הייתי עסוקה בהחלמה שלי, בכאב הפיזי הנוראי וברחמים עצמיים למה זה קורה לי שוב. מצד שני, הרגשתי שעשיתי עבורו הכי טוב שיכולתי. הרי משהו ממני נקבר עם יניב".

ונתנאל?

"הוא היה גמור. באותה תקופה הוא היה חייל ובעקבות הניתוח ירד לו הפרופיל. לימים הוא עסק בהחתמת חיילים על כרטיס אדי. אפילו את הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, הוא החתים. בנוסף הוא העביר הרצאות על תרומת איברים. העשייה עזרה לנתנאל להתאושש, וכשהוא התחתן הוא עמד תחת הטלית של יניבי וזה היה מרגש. אני, לעומת זאת, במובן מסוים קברתי את זה. לא החצנתי את האבל או הכאב, לא דיברתי. אבל הצלקת שיש לי בגב מקצה לקצה מזכירה לי את יניבי בכל יום".

כיום טיראן היא אמא לשלושה: אור (11), אלה (שבע) ואלון (חמש). בעלה רואי בעל קליניקה לרפואה סינית. טיראן, שבעבר עבדה בתחום משאבי אנוש ולמדה עיצוב פנים, מעצבת כיום חפצי נוי ומוצרי טקסטיל תחת המותג Tiran Green ומעבירה סדנאות יצירה לקבוצות נשים במקומות עבודה ואירועים. "החלטתי שהחיים קצרים מכדי לעבוד בתפקיד שלא עונה על הציפיות שלי. המפגש עם נשים שונות ברחבי הארץ ממלא אותי, ועבודה כעצמאית מאפשרת לי להיות יותר זמינה לילדים. מה שעברתי לימד אותי שהחיים עלולים להיות קצרים מדי. אנחנו לא יודעים מה מחכה לנו ולכן חשוב, ולא כקלישאה, ליהנות מכל רגע".