"לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות", קבע תיאודור אדורנו, הפילוסוף והסוציולוג הגרמני ממוצא יהודי, ב-1949. לטענתו, את היקף הזוועה הערכית והמוסרית שחוותה האנושות בשואה לא ניתן ולא ראוי לייצג בכלים אסתטיים אמנותיים, ועדיפה עליהם השתיקה. בערוב ימיו חזר בו אדורנו מהקביעה הנחרצת, אך השאלה שעורר עדיין רלוונטית: מהם הכלים "הנכונים" להנצחה, ומה יותר אפקטיבי לשמירת הזיכרון - אסתטיקה או ייצוג פיגורטיבי של הזוועות?
הנצחת השואה מציבה בפני אדריכלים ומשמרי זיכרון אתגר מורכב. כמעט כל אנדרטת שואה ומוזיאון שואה מעוררים ויכוח ציבורי עז, הנוגע לאופיו של המבנה, למיקומו או לתקציב הקמתו. כבר במארס 1958 חוללה הצעה לתכנון האנדרטה המרכזית באושוויץ סערה: 426 אמנים הגישו הצעות לתחרות לתכנון האנדרטה, שבה זכה האמן הפולני אוסקר הנסן. עבודתו, "דרך", לא הציעה להעמיד בלב המחנה אנדרטה בעלת נראות ונוכחות, אלא לחצות אותו בשביל אבנים שחור, אלכסוני, שיסתיים בקצהו, בחורשה מול המשרפות.
איך משמרים את אושוויץ לדורות הבאים? לחצו על התצלום
הנסן רצה שהמחנה יישאר, ברובו, כפי שנותר לאחר המלחמה. שערו יינעל, ואיש לא יעבור בו שוב לעולם. בכך הצליח לבטא - בפעולה מינורית של זעקה שותקת - רגש עז. אך בהיפוך, קמה סערה והפרויקט כולו בוטל.
מחנות ההשמדה, שהם עדות פיזית לזוועה, הפכו במרוצת השנים לאתרי תיירות, שהפריטים המוצגים בהם (כמו ערימות השיער וחפצי הנרצחים) מותאמים ליצירת "זעקה רועמת". האפשרות להתחבר למקום ההתרחשות ההיסטורי עצמו ולייצוגי הזוועות שהתחוללו במחנות, גברה על פני אפשרויות ההנצחה האסתטיות, הסמליות והמושגיות.
למלא את החלל או לא
גישתו של הנסן כמו הקדימה את זמנה, ומחוץ לגדרות מחנות ההשמדה תפסה "אדריכלות הנצחת השואה" את נתיב "הזעקה השקטה". בשנות ה-80 וה-90 של המאה שעברה החלו להתקבע בשיח ובשטח דימויים של "היעדר" כייצוג לטראומה הקולקטיבית. החלל הריק נתפס כמזוהה עם שכול, ונוצר קישור בין החלל הפיזי לחלל שהותיר אחריו האדם הנעדר. החלל הריק מטלטל בשקט שלו, מעורר הרהור ומחשבה, ומעיד על היעדרו של האדם לא פחות מנעליו או משקפיו שנותרו אחריו.
"הספרייה הריקה" שיצר האמן מיכה אולמן מתחת לאדמה, בכיכר באבל בברלין, היא דוגמה בולטת להיעדר כמרכיב משמעותי בזיכרון. בכיכר נשרפו בליל 10 במאי 1933 כ-200 אלף ספרים, באחד הרגעים הטראומטיים שקדמו לשואה. כדי להנציח את היעדרם של הספרים ושל הסופרים המוקצים, יצר אולמן מתחת לפני הקרקע ספרייה עם עשרות מדפים ריקים, שבהם ניתן להבחין רק מבעד לרצפת זכוכית. העובדה שהאנדרטה התת-קרקעית לא נראית במרחב מאלצת את התייר לפעול, לחפש אותה, ולרוב הוא יאתר את מיקומה כשיבחין בקבוצת אנשים עומדים מעליה בשקט בראשים מורכנים. כמו אבלים.
גם המוזיאון היהודי בברלין, שעיצב האדריכל דניאל ליבסקינד, אימץ את השימוש ב"ריק" וב"היעדר" כביטוי לשכול, כך שזעקת הזוועה מבוטאת בו דווקא בשתיקה. חללי המוזיאון, שהוא כשלעצמו יצירה פיסולית-סמלית, עושים שימוש בכל האפקטים של חלל ריק – חושך, הד וקשיי התמצאות. המיצב "שלכת" של האמן הישראלי מנשה קדישמן, לדוגמה, הוא מצע של פרצופי ברזל זועקים, אך אילמים, הפזורים על רצפת פיר גבוה במוזיאון. כשרגליו של המבקר פוסעות על המצע הזה, נחבטים הפרצופים השותקים זה בזה ויוצרים הד "זעקה" צורם. גן הגלות, שממוקם במרחב החוץ של המוזיאון, שבו 49 עמודים נטויים ברצפה משופעת, יוצר אצל המבקרים תחושה של בלבול, במיוחד כשנפלטים אליו לאחר שהייה ממשוכת בחללים אפלוליים.
הביטוי של "החלל הריק", מתקבל בעוצמה גם במבנה המוזיאון לתולדות השואה, שנחנך ב"יד ושם" בירושלים ב-2005. משה ספדיה תכנן את המוזיאון כמנסרה בעלת חתך משולש באורך 180 מטרים, החודרת אל ההר, כשרק שני קצותיה בולטים משני צדיו. פס לאורך הגג מחדיר אל הנפח השקוע באדמה אור טבעי, המעניק לחלל אפקט דרמטי.
מי זוכר את השואה בכיכר רבין?
מאחר שחללים ואנדרטאות "שותקות" מוקמים מחוץ למיקומן הפיזי של ההתרחשויות בזמן המלחמה, חיי היומיום "החילוניים" מתערבבים בהם, ויש כאלה הרואים בכך פגיעה בזכר השואה. דוגמה בולטת לכך מהווה אנדרטת השואה והתקומה של יגאל תומרקין בכיכר רבין בתל אביב. ספק אם החולפים בכיכר, או אלה הנחים לצד הבריכה האקולוגית היפה, מזהים את זכר השואה באנדרטה הסמוכה, שחוללה סערה גדולה לפני, במהלך ואחרי הקמתה. גם בשל מיקומה וגם בשל סגנונה האמנותי.
צילומי סלפי באנדרטה בברלין
גם האנדרטה הראשית לזכר יהודי אירופה שנרצחו בשואה, שהוקמה ב-2005 סמוך לשער ברנדנבורג בברלין, כסדרה של 2,711 קוביות בטון כהות המסודרות במעין שתי וערב, באסוציאציה למצבות בבתי עלמין, עוררה ומעוררת מחלוקת. החוקר האמריקאי ג'יימס יאנג, שהיה אחד מהשופטים בתחרות לתכנון האנדרטה הזו, הסתייג מבנייתה בפועל. הוא הצהיר, בזמנו, כי עדיפים דיונים על אופיה ומהותה של אנדרטה על פני פתרון מוגדר אחד. בהצהרתו אפשר לראות קריאה לניתוק בין הנצחת השואה לבין פעולה פיזית אסתטית כלשהי, אך אפשר לזהות בה גם את השאיפה ליצירת זיכרון בדרכים אחרות, מופשטות לחלוטין (האם יש דרך מופשטת יותר ממחשבה?)
בריאיון שהעניק לפני כחצי שנה מתכנן האנדרטה, האדריכל האמריקאי פיטר אייזנמן, ל"די צייט" הגרמני, הוא אמר שכיום, בעקבות האנטישמיות העולה ושנאת הזרים, האנדרטה כלל לא היתה נבנית. "האקלים החברתי השתנה", אמר אייזנמן, "הרבה ממה שנחשב במשך זמן רב למקובל נמצא כיום בסימן שאלה".
כך או כך, האנדרטה הפכה לאתר תיירות פופולרי ופוטוגני. אולי יותר מדי. בינואר השנה הקים שחק שפירא, אמן ישראלי שחי בברלין, אתר אינטרנט שנקרא Yolocaust - הלחם-מלים של שואה (Holocaust) עם ביטוי הסלנג Yolo (you only live once), שבאמצעותו ביקש למחות על התנהגות התיירים באתר.
שפירא, נכדו של מאמן האתלטיקה עמיצור שפירא שנרצח באולימפיאדת מינכן ב-1972, אסף ברשתות החברתיות צילומים של צעירים מבלים באנדרטה בצורה שלדעתו מבזה את זכר השואה, ויצר מונטאז'ים שבהם נשתלו המבלים האלה על רקע דימויים אותנטיים מתקופת השואה.
בתוך ימים ספורים נרשמו באתר של שפירא כ-2.5 מיליון כניסות, וכעבור שבוע הוא הורד לפתע. כיום מופיע באתר רק טקסט קצר של שפירא באנגלית ובגרמנית, שבו הוא מסביר את פעולתו, ומספר ש-12 האנשים שהופיעו במונטאז׳ים שלו פנו אליו בבקשה להסיר את תמונתם. "כמעט כולם", הוא כותב, "הבינו את המסר, התנצלו והחליטו להוריד את התמונות מהפרופילים שלהם". בעמוד העכשווי מציג שפירא חלק מהתגובות שקיבל על הפרויקט, מרביתן תומכות ומביעות הסתייגות מהתנהגויות של מבקרים באתרי זיכרון שונים.
פולחן וצנזורה במוזיאון האמריקאי
גם למיקומו של אתר זיכרון נודעת משמעות. מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה, בתכנונו של האדריכל ג'יימס אינגו פריד, ממוקם בבירה האמריקאית סמוך ל"סטריפ" - נתיב מוסדות הציבור החשובים של וושינגטון הבירה. מיקומו משייך אותו למוסדותיה הלאומיים החשובים של ארצות הברית ולזיכרון הרשמי של המדינה.
כשהחלה בנייתו ב-1985, עורבבה האדמה באתר הבנייה עם אדמה שיובאה ממחנות הריכוז - מעשה פולחני למדי, שאין לו שום השלכות ממשיות מלבד הידיעה כי נעשה. "אני צריך לתכנן בניין שמאפשר אימה, עצב", תיאר פריד את תחילתו של תהליך תכנון המוזיאון. "אני לא יודע אם אפשר לתכנן בניין שעושה את זה, אם אפשר לעשות אדריכלות של רגישות". במוזיאון, שהקמתו ארכה שמונה שנים, יש "אולם הנצחה" - מקום שנועד להתבוננות שלווה ומאפשר לחוט הזיכרון להתעורר. באולמות התצוגה מופעלת מידה מסוימת של צנזורה: חלק מהמוצגים הוכנסו למעין קופסאות שמונחות על הרצפה. גובה כל קופסה נקבע על פי התוכן שמוצג בה, כך שילדים לא יכולים לצפות במוצגים "קשים" בקופסאות הגבוהות.
התחרויות נמשכות והקלישאות פורחות
הנצחת השואה לא הסתיימה. היא ממשיכה לעסיק את עולם האדריכלות והאמנות, והיקפיה לא מתמעטים למרות רכבת הזמן שמתרחקת מהשואה. רק השנה הוכרזו שתי תחרויות גדולות - האחת מקומית, שיזמה הנהלת "יד ושם", לתכנון משכן האוספים של המוסד. והשנייה - בינלאומית: תחרות לתכנון האנדרטה הבריטית לזכר קורבנות השואה, ולכבוד ניצוליה, בלונדון.
"יד ושם", המוסד הישראלי הלאומי להנצחת השואה, הציע לארבעת המשרדים שהוזמנו להשתתף בתחרות, שטח קטן, בידיעה שרוב מבנה האוספים יהיה חפור מתחת לאדמה, ומעליה יתרומם רק ביתן (פביליון) צר, שיתחום את האודיטוריום הקיים מצפון. התחפרות בקרקע יכולה להיתפש כייצוג סמלי ראוי לאסון, אך הבחירה התכנונית הזו נועדה, בעיקרה, למנוע פגיעה ב"אוהל יזכור", שבו בוערת אש התמיד, וממוקם בנקודה הגבוהה ביותר במתחם. בתחרות זכתה ההצעה של משרד "סקורקא אדריכלים", בהובלת רועי סקר ועידו זמיר. אך חפירת המבנה באדמה לא נועדה רק למטרות סמליות. היא תאפשר בקרת אקלים (אור וטמפרטורה) הנחוצה לשמירת הארכיון יקר הערך של המוסד ואוצרותיו הרגישים.
התחרות היוקרתית בלונדון הציבה דרישות מוגדרות ובהן שהאנדרטה צריכה להיות "קודרת אך לא מזעזעת; לשקף את הביטוי הפיזי של המצפון והערכים של בריטניה; ולתקשר עם כל המבקרים ללא הבדל גיל, אמונה, רקע, לאום, שפה או ידע מקדים על השואה". ההצעה של חדיד:
לשלב הגמר העפילו עשר הצעות (מתוך 29 שהוגשו) שמאחורי מרביתן ניצבים שמות גדולים מעולם האדריכלות, האמנות והמוזיאולוגיה, ומרביתן מתחקות אחר הזעקות השקטות והחללים הריקים, כקלישאות שמהן משתקפת סמליות עזה: סלע ענק מרחף מעל חלל ריק, בהצעתם של חדיד ואניש קאפור; לוחות קורטן עצומים כדלתות, בהצעתם של רון ארד ודיוויד אדג'יה; פסי רכבת ודמויות-שלדיות בהצעתם של נורמן פוסטר ומיכל רובנר.
התקציבים צומחים והציבור מנותק
לבחירה בנתיב המקובל כיום, של החלל הריק והזעקה השותקת, יש השלכות לכאן ולכאן. מצד אחד, כשהמוזיאונים והאנדרטאות במרחב הציבורי מתרחקים מההיבט הפיגורטיבי של הנושא, והייצוג הפיזי בהם "קל" לעיכול, הם מחזקים את הנצחת השואה על ידי שילובה בחיי היומיום. מצד שני, ניתן לטעון כי ב"חילון" הנושא יש הסתרה של ממדיה האמיתיים של הזוועה ופגיעה בזכר השואה.
בכל מקרה, הפשטות-לכאורה של החללים הריקים והזעקות השקטות מגיעה עם תג מחיר גבוה. עלות הקמתם של מוזיאונים ואנדרטאות בלב ערים מרכזיות מגיעה לעשרות אם לא מאות מילוני דולרים. הציבור נותר קרוב לאנדרטאות, אך מנותק מהנושא שלשמן הוקמו. האם זו הדרך הטובה ביותר להנציח? אולי טענתו של אדורנו נכונה; אולי היופי באמת ברברי.
