במאי 2001 הוצגה ב-Momu, המוזיאון לאופנה באנטוורפן, התערוכה "שתי נשים", שהקבילה את פועלן של המעצבות גבריאל (קוקו) שאנל והיפנית ריי קאווקובו מהמותג "קום דה גרסון" (מצרפתית: כמו הנערים), כשתי נשים שמקוריותן ותשוקתן לאופנה סייעו להגדיר את ההיסטוריה של האופנה במאה ה-20. "התערוכה מראה כיצד הדגישו השתיים ביצירותיהן האלמותיות נשיות המנוגדת למסורות המקובלות באופנה", אמר אוצר התערוכה, מעצב האופנה הבלגי וולטר ואן בירנדונק. בעוד קוקו שאנל הדגימה בעבודתה בתחילת המאה ה-20 את המלתחה לאישה המודרנית, עם פריטי לבוש מהפכניים ופונקציונאליים, כמו השמלה השחורה הקטנה, הרי שהחל משנות ה-70 היתה זו קוואקובו שהציעה לנשים אופנה פוסט מודרנית, עם גזרות רחוקות מהגוף, שערערו על יחסי הגומלין המקובלים עד אז בין גוף לבגד, לטובת דיון רחב יותר על אסתטיקה.
אלא שבעוד שמה של שאנל נישא למרחקים ארוכים, עד שאין אדם על כדור הארץ שלא מכיר אותו, הרי שאם השם קוואקובו לא מצלצל לכם מוכר, אתם לגמרי לא לבד. קוואקובו בת ה-74 היא שם ליודעי ח"ן בעולם האופנה, העיצוב, האדריכלות והאמנות. כל זה עומד להשתנות בשבוע הבא, כשביום שני יתקיים במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק ערב הגאלה לפתיחת תערוכת האופנה השנתית בחסות מגזין ווג,Rei Kawakubo/Comme des Garcons - Art of the In-Between (אוצר: אנדרו בולטון. נעילה: 4 בספטמבר).
עוד בערוץ האופנה
- עקבו אחרינו באינסטגרם
- תיק מונה ליזה: האם אופנה היא אמנות או זיוף?
- מנוע הדיזל: ביקור בממלכת הג'ינס של רנצו רוסו
- לא עוצרת ב-50: רונית יודקביץ' בצילומי בגדי ים
מבין תערוכות האופנה של המוזיאון, זוהי השנייה בלבד שמוקדשת למעצב אופנה חי (הפעם האחרונה היתה ב-1983, בתערוכה שהוקדשה לאיב סאן לורן), אך כפי שזה נראה כבר עכשיו, קוואקובו עושה למארגנים את המוות. במסיבת העיתונאים שהתקיימה בפריז במהלך שבוע האופנה בחודש שעבר, היא לא הוציאה מילה מהפה ופינתה את הבמה לאנה ווינטור, עורכת ווג אמריקה ונותנת החסות המרכזית לאירוע, שמייצגת את ההפך הגמור מקוואקובו: מסחריות, סלבריטאיות ותאגידיות. זה המשיך בראיון לווג בשבוע שעבר, בו הודיעה המעצבת ילידת טוקיו כי אין בכוונתה להגיע לערב הפתיחה, אך התרצתה לאחר שבעלה אדריאן יופה, המכהן גם כנשיא החברה והמנכ"ל, וגם כמתרגם שלה מיפנית, הצליח לשכנע אותה, בתנאי אחד: היא לא תצטרך לצעוד על השטיח האדום לצד צי הסלבס המדגמנים עצמם לדעת, ובראשם קייטי פרי, שנבחרה על ידי ווינטור כמארחת הראשית של ערב הגאלה.
יופה אינו רק הדובר הרשמי של קוואקובו, אלא גם המוח מאחורי החזון העסקי של המותג מאז שנת 1986, ומה שעוד יותר מעניין לגביו – הוא בן למשפחה יהודית מדרום אפריקה, שהתגורר עם משפחתו ברמת גן למשך תקופה קצרה בילדותו. יופה נחשב לאיש עסקים ממולח, שמנווט את הספינה של בת זוגו למחוזות האמנותיים שהולמים אותה - מפרסום במגזיני אופנה עצמאיים ועד שיתופי פעולה עם מותגים כמו קונברס, לואי ויטון, H&M ו-Supreme. "לא ממש זכינו לקבל הצעות רכישה מהתאגידים הגדולים, פשוט כי כולם יודעים שבלתי אפשרי לרכוש אותנו", סיפר יופה בביקורו בישראל בשנת 2005. "אנחנו לא יכולים למכור, כי אנחנו חברה מאוד עצמאית וצריכים את השליטה שלנו כל הזמן. התחלנו מאפס ונצעד עם זה עד הסוף. אבל מי יודע, אולי יום אחד זה יקרה ונמכור את עצמנו, כי נהיה מבוגרים או עייפים. ביום שזה יקרה, נצטרך לשנות את רוח הערכים של קום דה גרסון".
המעצבת של המעצבים
האניגמטיות שמלווה את דמותה של קוואקובו, ובחירתה לפעול באופן עצמאי ומנוגד למגמת התאגידים ששולטת כיום בעולם האופנה, אפיינו אותה מאז ומתמיד. היא בעלת תואר ראשון בפילוסופיה, שלא למדה מעולם אופנה, ואת דרכה בתעשייה החלה כעובדת בחברת סיבים לטקסטיל, מה שמסביר את השימוש האינטנסיבי שלה בבדים חדשניים. בשנת 1969 הקימה את המותג קום דה גרסון, שמחזיק כיום במספר תתי קווים לנשים ולגברים, חנויות בבירות אופנה כמו טוקיו, פריז וניו יורק, וקו בישום שנמכר בהצלחה בעולם, למרות ניחוחותיו המוזרים, למשל, ריח זפת.
בשנת 2004 הקימה בלונדון את בוטיק העל "דובר סטריט מרקט", בו נמכרים לצד קווי המותג גם מעצבים צעירים או מבוססים אחרים שקוואקובו מעריכה, דוגמת אזדין אלאייה או ג'ונתן אנדרסון. כיום "דובר סטריט" הוא רשת של חמישה בוטיקים, עם סניפים בסינגפור, בייג'ין, ניו יורק וטוקיו. לאורך השנים העניקה קוואקובו חסות למעצבים שעבדו בקום דה גרסון ופרצו כקול עצמאי שהמשיך להיתמך על ידי המותג שלה, כמו ג'וניה ווטאנבה וקיי נינומיה. הרכש החדש של המותג הוא המעצב הרוסי הלוהט גושה רובצ'ינסקי, שזוכה לגב עסקי ואמנותי של קום דה גרסון.
"סוג חדש של תחרה". סריג מחורר, 1982
לא בכדי נחשבת קוואקובו חלוצה, מנהיגה, מעצבת של מעצבים. "יש לה קול יוצא דופן וייחודי", אמר עליה המעצב קרל לגרפלד. "אני לא רק מסתכל על העיצובים שלה, אני לובש את הבגדים שלה", הוסיף מעצב האופנה מארק ג'ייקובס. "ריי היא כמו מצפן", הסבירה מעצבת סלין פיבי פילו. "היא מכוונת לתוך תחושה עמוקה של איפה אנחנו היום. אני לא תמיד מבינה אותה, אבל יש לי הרגשה שהיא צודקת. בימים שאני מרגישה עייפה או שטוחה, היקום שלה תמיד נותן לי את הכוח להמשיך". ג'ואן בורשטיין, בעלת הבוטיק הלונדוני הנחשב בראונס, סיכמה את הדברים בעבר: "כמעט בכל קולקציה של מעצבים כיום, ישנו רמז מעבודתה של ריי".
יותר מכל השפיעה קוואקובו על המעצבים הבלגים בשנות ה-80, ובראשם מרטין מרג'יאלה, שנחשב לבנה וממשיך דרכה, ועל מעצבים אוונגרדיים אחרים הפועלים כיום בעולם האופנה, עם אסתטיקה דה-קונסטרוקטיבית ואנטי-אופנתית.
אסתטיקה דה-קונסטרוקטיבית. ז'קט משובץ, סתיו-חורף 2013-14
על פי בולטון, "עבודתה של קוואקובו חושפת את המלאכותיות והשרירותיות של הדואליות בעיצוב ובאופנה. היא מגדירה בעבודתה מחדש את האסתטיקה של זמננו". קוואקובו עצמה, שממעטת להתראיין בתקשורת, הסבירה, "אני תמיד מחפשת דרך חדשה לחשוב על עיצוב, על ידי הכחשת ערכים שנקבעו, מוסכמות ומה שמקובל בדרך כלל כנורמה". בסרט תיעודי שנעשה עליה בעבר סיפרה כי חלק מהרעיונות העיצוביים שלה נולדו בכלל מטעויות בסטודיו, כמו תפירה לא סימטרית או גזירה לא נכונה של הבד. כמו כן, הסבירה כי היא "רואה בטעם רע קונספט מעניין יותר מטעם טוב".
בגדים בהשראת פיג'מות או השואה?
האסתטיקה של קוואקובו הפכה לשם דבר בתצוגת הביכורים שלה במלון אינטרקונטיננטל בפריז באוקטובר 1981, כשהציגה לצד המעצב יוז'י יאממוטו, אז בן זוגה, קולקציה שהיממה את הפריזאים, כשפתחה את העשור הצבעוני והשמרני ביותר באופנה עם לבוש שחור משחור, בגזרות אוברסייז שהתכתבו עם צלליות יפניות מלבניות, וסריגים מחוררים שהתכתבו עם רוח הפאנק של אותם ימים. לאורך שנות ה-80 חידדה קוואקובו את השפה העיצובית שלה, והציעה לנשים בגדים מטשטשי מגדר עם צלליות גיאומטריות שלא החמיאו בהכרח לגוף האנושי.
בשנות ה-90 התחזק מעמדה עם כמה קולקציות מכוננות שמשפיעות עד היום. למשל, Body Meets Dress, Dress Meets Body מאביב-קיץ 1997, עם הכריות שהוסיפו נפח לאזורים כמו החזה, הישבן, הירכיים והמותניים. "אני זוכרת שהרגשתי קצת לא נוח לגבי הקולקציה", סיפרה לאחרונה לעורכת האופנה סוזי מנקס בראיון ל-Another Magazine. "במבט ראשון, זה נראה כמו עיוות, כאילו דרך הבדים בולטים תאים סרטניים, מצד שני, היה בהם משהו אופטימי, אפילו עליז". את הקולקציה הזו, כמו רבות אחרות של קוואקובו משנות ה-90 ואילך, העלה אתר ווג במלואה לרגל התערוכה.
כריות מעוותות גזרה באזורי החזה, הישבן, הירכיים והמותניים. אביב-קיץ 1997
כשמנקס מדברת על הזעזוע שבו התקבלה הקולקציה ההיא, אי אפשר שלא להיזכר בקולקציית הגברים Sleep של קוואקובו, שהוצגה בפריז ב-27 בינואר 1995, יום השנה ה-50 לשחרור מחנה אושוויץ. אל המסלול עלה דוגמן קצוץ שיער לבוש חליפת מכנסיים בדוגמת פסים בכחול-לבן, מלווה בז'קט צמר אפור שעל חלקו האחורי הוטבע מספר בן חמש ספרות: 56189. שם הקולקציה וההסבר הרשמי שהעניקה לה המעצבת ניסו להבהיר כי מדובר בבגדים בהשראת פיג'מות ותו לא, אולם איש לא הצליח להתעלם מההקשר בין המראות על המסלול למדי האסירים היהודים במחנות, כמו גם מהתאריך הסימבולי. תמונות הקולקציה פורסמו בעמודי החדשות הראשונים של העיתונים היומיים בעולם, ובחוגים היהודיים זעקו על הבנאליזציה של השואה לטובת תצוגת אופנה.
"תאריך התצוגה נקבע על ידי השמברה סינדיקל דה לה הוט קוטור (ארגון הגג של שבוע האופנה הצרפתי, א"י)", הסבירה קוואקובו בראיון שערכתי עמה בשנת 2008. "נושא הקולקציה היה שינה, והתצוגה הציגה תשעה בנים עם שיער ארוך וסתור, שחלקם לבשו פיג'מות סאטן צבעוניות, אשר נראו כאילו התעוררו זה הרגע משינה. רק דוגמן אחד היה עם שיער מגולח. לצערי, זה היה צירוף מקרים נורא. נציג הקונגרס היהודי הגיע לראות את הקולקציה והצדיק אותנו לגמרי. אני נשואה לגבר יהודי, ואני עצמי טיילתי בירושלים. יש לי כבוד עמוק ליהדות ועניין רב בתרבות היהודית".
______________________________________________________
תופעת שוליים או קולו של דור? הכירו את המסך הלבן
