35 שנה לפינוי ימית: "לא שאלו על האובדן, רק על הכסף שקיבלנו"

אפרת מור מילמן הייתה ילדה כשנאלצה להתפנות מביתה, ולהתמודד עם אם שסובלת מהתקפי דיכאון ואב שלא מכיר בה. שנים אחרי, היא כתבה ספר על הילדות בימית

אפרת מור-מילמן. ימית היתה ממש גן עדן של ילדים (צילום: דנה קופל)
אפרת מור-מילמן. ימית היתה ממש גן עדן של ילדים (צילום: דנה קופל)

בסוף החודש ימלאו 35 שנה לגירוש מגן העדן שחוותה אפרת מור מילמן. היא הייתה בת 12 כשנאלצה לעזוב את ביתה בעיר ימית, שפונתה ונהרסה בעקבות הסכמי השלום עם מצרים, ומעולם לא הפסיקה להתגעגע לדיונות, לחברים, לבית שהיה לה שם. בימים אלה יצא לאור בהוצאה עצמית ספרה "עמק השדים", המספר בגוף ראשון, דרך עיני הילדה איילת, בת דמותה הספרותית, את סיפורם של ילדי ימית, שפונו מבתיהם תמורת השלום המיוחל.

 

הריאיון איתה מתקיים בביתה בקיבוץ כרמים שבנגב הצפוני - קיבוץ אקולוגי שהוקם ב־1980, ובו חברים דתיים וחילונים מכל גוני הקשת הפוליטית. לפני עשור, במסגרת תוכנית הבראה, הגיעו למקום אנשי גרעינים שונים, והיום מונה הקיבוץ 120 משפחות. "אנחנו הגענו מרמת־השרון, בלי אג'נדה", מחייכת מור מילמן. "אותי משכו חיי הקהילה, הנגב, החולות. בעצם - רציתי לחזור לימית".

 

מור מילמן (47) היא עורכת דין המייצגת אוכלוסיות מוחלשות - מבקשי מקלט, עובדים זרים, עולים חדשים. היא נשואה לראובן מילמן (53), "שבכל פעם ממציא את עצמו מחדש" - הוא למד גיאולוגיה, היה איש מחשבים וכיום הוא מאמן טריאתלון. בימים אלה, לאחר שסיים לימודי משפטים, הוא מתמחה במשרדה והיא מייחלת ליום שבו תשאיר לו את האחריות על המשרד ותקדיש עצמה לכתיבה ספרותית. הם הורים לארבעה: יובל (20), חיילת קרבית ביחידת חילוץ והצלה; שקד (15), יותם (13 וחצי) ונגה (שבע), שמככבת בספר שכתבה אמה, "נגה מקיבוץ כרמים" (הוצאת אוריון), ומיועד לבני ארבע-שמונה.

 

עם אמא שלה, אביה מור, בילדותה. ""לא רק אמא שלי פתחה דף חדש בימית, כמוה עשו עוד אנשים" (צילום: אלבום משפחתי)
    עם אמא שלה, אביה מור, בילדותה. ""לא רק אמא שלי פתחה דף חדש בימית, כמוה עשו עוד אנשים"(צילום: אלבום משפחתי)

     

    שברים והריסות

     

    מור מילמן נולדה כבת יחידה לאֲבִיָּה מור, אם לא נשואה, שבתקופות מסוימות סבלה מדיכאון קשה. "אמי הרתה כתוצאה מפלירט עם גבר נשוי שעבד איתה. הוא לא רצה בהיריון והיא הייתה כבר בת 32 והחליטה להביא את הילד לעולם. בדיעבד, אני יודעת שהיא הייתה מאוד בודדה בהיריון. ברמת גן של אותן שנים היריון מחוץ לנישואים לא היה דבר מקובל. היא ילדה אותי בלידת עכוז קשה ונולדתי עם עצם בריח שבורה. אחרי הלידה לא הביאו אותי אליה. עובדת סוציאלית שאלה אם היא רוצה למסור אותי לאימוץ, ואמא שלי, הלביאה, הבהירה שזה לא עלה בדעתה. רק אז הביאו אותי אליה.

     

    "מבחינת אמי הייתי מאוד רצויה, וגם אם היו בהתחלה ספקות במשפחה, קיומי השכיח אותם. אף פעם לא הרגשתי לא רצויה, אבל כן הרגשתי יחס שונה לאמא שלי. לכן מהר מאוד התפתחה

    "ההורים שלנו היו עסוקים בעצמם, וכילדים ניהלנו את עצמנו. שעות נעדרנו מהבית, היינו בדיונות, בים או בבריכה. כשהודיעו לנו על הפינוי הרגשנו שרימו אותנו. כעסנו והחלטנו להיאבק ולהמציא תכסיסים"

    בי התחושה שעליי לסנגר עליה, וזה נמשך לכל אורך הדרך. ההגנה על חלשים החלה אצלי בגיל כל כך צעיר, שאין פלא שזה מה שאני עושה כיום".

     

    איך הרגשת עם העובדה שגדלת בלי אבא?

    "חיינו ליד סבא וסבתא ולכאורה לא חסר לי אבא. אני זוכרת שבגיל חמש־שש אמא אמרה לי - אולי בעקבות שאלותיי - שאבא שלי באמריקה. כשהגענו לימית, מישהו במערכת החינוך יעץ לה שכדאי לספר לי את האמת, ובכל פעם שביקשתי לדעת עליו פרטים, היא סיפקה לי מידע, על פי יכולתי להבין".

     

    כשהייתה בת שש עברה דודתה, אחותה הצעירה של אמה, להתגורר בימית עם משפחתה. שנה אחר כך, בחופש הגדול לפני כיתה ב', עברו גם מור מילמן ואמה והתגוררו שם חמש שנים, עד לפינוי באפריל 1982. "בימית הכל השתנה. אהבתי את רמת־גן ואת הקרבה לסבא, אבל ימית הייתה מקום קטן, שבו את פוגשת את המורה על האופניים בשביל; הים בכחול־טורקיז הוא הכי יפה בעולם; לידו רצועת חוף בתולית עם חול צהוב, והילדים שם בנו להם עולם משלהם.

     

    "כשהתחלתי את התחקיר לספר גיליתי שלא רק אמא שלי פתחה דף חדש בימית, אלא שכמוה עשו עוד אנשים. ההורים שלנו היו עסוקים בעצמם, והכוח שלנו כילדים היה מוחלט. חיי החברה היו מאוד חזקים וכמעט נטולי מעורבות הורית, לטוב ולרע. ממש ניהלנו את עצמנו. שעות נעדרנו מהבית, היינו בדיונות, בים או בבריכה. זה היה ממש גן עדן של ילדים".

     

    אבל בתוך הבית פנימה לא תמיד שרר גן עדן. "לאמא שלי היו מדי פעם תקופות שבהן 'לא היה לה מצב רוח' והיא נכנסה למיטה, ולפעמים לא יצאה ממנה שבועות. אני, כילדה, תפקדתי בכל המישורים. הלכתי לבית הספר, הכנתי לעצמי כריך, חזרתי הביתה, הכנתי שיעורים ואמא הייתה בחדר סגור וחשוך. הייתי נכנסת אליה ושואלת אותה: 'אמא, מתי את קמה?' והיא הייתה אומרת 'עוד מעט' ונשארת במיטה. כשהייתי קטנה, כעסתי והייתי מושכת אותה מהמיטה. כשסיפרתי לדודה שלי היא אמרה: 'אין לך מה לנסות. תעזבי אותה. היא לא עושה את זה בכוונה. בואי לאכול אצלי צהריים'".

     

    מה ידעת על "מצבי הרוח" של אמך?

    "אף אחד לא הגדיר את הסיבה, אבל כשהייתי בתיכון למדתי מבוא לפסיכולוגיה. מצאתי ספר בספרייה שממנו למדתי על דיפרסיה. אבל אני חייבת להדגיש שהיא הייתה אמא נהדרת גם בימים

    "לאמא שלי היו תקופות שבהן 'לא היה לה מצב רוח' והיא נכנסה למיטה, ולפעמים לא יצאה ממנה שבועות. אני, כילדה, הלכתי לבית הספר, הכנתי לעצמי כריך, חזרתי הביתה, עשיתי שיעורים ואמא הייתה בחדר סגור וחשוך"

    שהייתה במיטה. הייתה לה אהבה ללא תנאי והיא הייתה מוכנה לחרף את נפשה בשבילי. היא לא נישאה מעולם. עד גיל שלוש־ארבע ניסתה לחפש לי אבא, אך בשלב מסוים ויתרה ואמרה: 'זהו, זה רק אני ואת'. כשהייתה יוצאת מהדיכאון, היא הייתה האמא הכי מדהימה בעולם, כיפית ברמות, וזה כיסה על הכל".

     

    מה ידעו החברים שלך על אמא שלך?

    "שום דבר. לא שיתפתי אף אחד. לא מזמן עשינו פגישת מחזור של החבר'ה מימית וכולם שאלו מה שלום אמא שלי המקסימה. כולם אהבו אותה. אף אחד לא חשד שלפעמים היא מסתגרת באחד מ'מצבי הרוח' האלה. שמחתי לגלות שזכרו אותה לטובה".

     

    מה קרה כשנודע לכם, הילדים, שהולכים לפנות את גן העדן שלכם?

    "לא אשכח את הבוקר ב־1979, שבו אמא העירה אותי ואמרה: 'בגין חתם על הסכם עם סאדאת וכנראה יחזירו את ימית'. הייתי בת עשר ולא הבנתי מה זה אומר - יחזירו. ממי לקחנו אותה? אמא שלי, ליכודניקית שרופה אבל הומנית, הסבירה שכדי שיהיה שלום, בגין הסכים לתת למצרים את ימית. בהתחלה אמרו שישאירו את הבתים. לא היה לי פשוט לוותר, אבל שמחתי שילדים אחרים ייהנו כמו שאנחנו נהנינו מימית. בהמשך השארתי להם פתקים בכל פינות הבית. באותו יום, כשנפגשנו כל הילדים, היינו המומים. הרגשנו שההורים רימו אותנו. למה הביאו אותנו למקום שלא בטוח שנוכל לחיות בו כל החיים? כעסנו עליהם, ומאחר שהיינו מגובשים מאוד הגענו לתובנה שניאבק ולא נשתף פעולה עם ההורים. המצאנו תכסיסים, למשל, הכנו חולצות מיוחדות עם הכיתוב: 'לא עוזבים את ימית!'. כשבגין ביקר בימית רצינו להפגין ולעצור אותו בשביל המרכזי, אבל השומרים שלו מנעו מאיתנו גישה. בסוף, נוכח הבולדוזרים שהגיעו, כשהבנו שהחליטו למחוק את ימית מעל פני האדמה, התבצרנו בבית של משפחה שעזבה לפני הפינוי, והחלטנו שלא נצא משם אף פעם".

     

    את חוויותיה העלתה אז מור מילמן על הכתב ככתבת צעירה ב"דבר לילדים" ובהמשך ב"מעריב לנוער". "כשנחתם ההסכם, עורך 'דבר לילדים' התקשר אליי הביתה והסביר לי שעכשיו יש לי תפקיד חשוב: לספר לילדי הארץ על הפינוי. כל כתבה ששלחתי במהלך שלוש השנים שעברו מההסכם עד לפינוי הייתה תחת הכותרת 'חיי הילדים בימית בצל הפינוי'. זה באמת הטיל עלינו צל. יישוב שלם התנהל כאילו יש לו מחלה סופנית. קיבלתי המון תגובות מילדים במרכז הארץ, ובימית עצמה היה לי מיתוג: הילדה שמביאה את דבר ילדי ימית למרכז. הרגשתי שיש לי תפקיד חשוב".

     

    "בהתחלה אמרו שישאירו את הבתים. שמחתי שילדים אחרים ייהנו מימית והשארתי להם פתקים בכל פינות הבית". (צילום: אלבום משפחתי)
      "בהתחלה אמרו שישאירו את הבתים. שמחתי שילדים אחרים ייהנו מימית והשארתי להם פתקים בכל פינות הבית".(צילום: אלבום משפחתי)

       

      בסופו של דבר, ימית פונתה ונהרסה. האם ובתה עזבו את המקום עוד לפני כן, בחנוכה. "אמא שלי הייתה מאלה שחשבו שאין טעם שאראה את ההרס והשברים ויזמה יציאה מוקדמת, כחודשיים לפני הפינוי הרשמי ב־25 באפריל. אז לא ראיתי, אבל העצב היה עצום. לא מספיק שנאלצתי לעזוב, גם אין לי לאן להסתכל אחורה, כי אם מסתכלים לאחור רואים שברים והריסות".

       

      בפיצויים שקיבלה קנתה אמה דירה בנס־ציונה והבת נכנסה לכיתה ז' באמצע שנת הלימודים. "ואז החלו הלחשושים: 'היא ממפוני ימית - מיליונרית', ולזה נוסף 'אין לה אבא'. נאלצתי להילחם

      "כשהגעתי לנס־ציונה החלו הלחשושים: 'היא ממפוני ימית – מיליונרית' ו'אין לה אבא'. כשהייתי חוזרת הביתה אמא הייתה עומדת ליד החלון ומסתכלת לכיוון ימית"

      על המעמד החברתי שלי, אבל הצלחתי. כשהייתי חוזרת הביתה אמא הייתה עומדת ליד החלון ומסתכלת לכיוון ימית. היא התקשתה להטמיע את העזיבה".

      כשהשתחררה מור מילמן מהצבא, שם שירתה כמש"קית ת"ש וכקצינת חינוך בחיל האוויר, התעורר רצונה להיפגש עם אביה הביולוגי.

       

      ידעת מי הוא?

      "בתיכון אמא שלי אמרה לי את שמו ושמות ילדיו, כאילו כדי שלא אפגוש אותם בטעות ויהיה גילוי עריות. ידעתי באיזו עיר הוא גר. חשבתי על כך שהוא יודע על קיומי, אבל לא רצה בי, שאלתי את עצמי מה אני בשבילו, לפעמים דמיינתי את עצמי דופקת לו בדלת, אבל ברור שלא מימשתי את זה. כשאמרתי לאמא שאני רוצה לפגוש אותו, היא התקשרה אליו".

       

      ומה הוא אמר?

      "הוא לא הסכים מיד, אבל בהמשך נפגשנו בבית קפה. הוא חיכה ואני איחרתי בכוונה. ידעתי איך הוא נראה כי לאמא הייתה תמונה די מטושטשת שלו. התיישבתי מולו בפיק ברכיים ותחילת הפגישה הייתה לא נעימה. בהמשך הוא רצה שנעלה למשרדו, כדי שאראה את התמונה של שלושת ילדיו, שלאחד מהם אני די דומה. אחר כך הוא ליווה אותי לחניה ואמר לי לשמור על קשר, אבל ידעתי שזה לא יהיה. בדיעבד, אני מעריכה את אפרת בת ה־20 וחצי שהבינה די מהר שאי־אפשר לייצר רגשות אבא־בת אחרי 20 שנה, ולא היו לי ציפיות. אבל הייתי צריכה את הפגישה הזאת. ראיתי את הדמות שמאחורי השם, וזהו. שחררתי לגמרי".

       

      יש לי משהו אישי לספר לך

       

      לפני 16 שנה, כשבתה הבכורה הייתה בת ארבע, אחד האבות בגן שמע את סיפורה המשפחתי. "הוא שאל מדוע שלא אהיה בקשר עם האחים שלי מצד אבי, ובעידודו החלטתי לשלוח מכתב לאחד מהם. הצגתי את עצמי וכתבתי לו: 'יש לי משהו מאוד אישי לספר לך'. הוא הסתקרן והתקשר מיד, אבל סירבתי לספר לו

      "כתבתי מכתב לבן של אבא שלי. כשנפגשנו ביקשתי ממנו שיוריד את משקפי השמש. ואז הוא הסתכל לי בעיניים ושאל: 'תגידי, את אחותי?'"

      בטלפון. קבענו פגישה עיוורת בבית קפה, והוא התיישב ולא הסיר את משקפי השמש. שנינו היינו די נבוכים. ביקשתי ממנו שיוריד את המשקפיים ואז הוא הסתכל לי בעיניים ושאל: 'תגידי, את אחותי?' הרגשתי אסירת תודה על שהוריד ממני את נטל האמירה ושאלתי: 'איך אתה יודע?' הוא ענה: 'אני רואה שיש לנו אותו צבע עיניים'.

       

      "כשדיברנו יותר לעומק הוא אמר שלא הופתע, וזה הוריד מלבי אבן גדולה, כי ביני לביני חשבתי שאני עומדת להמיט עליהם אסון עם הידיעה המרעישה, ובסך הכל לא רציתי לפגוע בהם. הוא ביקש שלא אפנה לאֶחיו, אלא שאאפשר לו לספר להם. תוך יום גם הם התקשרו, נפגשתי איתם, ומאז כבר 16 שנה אנחנו שומרים על קשר נהדר. המשפחות נפגשות, הם קיבלו אותי כאחותם לכל דבר ומבחינתי הם האחים שלי. מבחינת הילדים שלי הם הדודים שלהם".

       

      עם אביך נפגשת שוב?

      "לא. הוא כבר לא בחיים. בדיעבד, אגב, התברר לי שאשתו ידעה על קיומי".

       

      מתנה לעצמי

      חלום חייה בתקופה שאחרי הצבא היה "להיות ברברה וולטרס". היא עבדה בעיתון "העיר" ולמדה תקשורת לתואר ראשון במכללה למינהל. "אבל שעמם אותי להיות כתבת מוניציפאלית, והחלטתי ללמוד משפטים".  לפני 18 שנה התקבלה להתמחות אצל השופט נתן עמית, שהיה אב בית הדין בהרכב פשעים חמורים בתל־אביב. "נוהלו אצלו תיקים חשובים", היא מספרת. אחרי חצי שנה עברה להתמחות אצל עו"ד אביגדור פלדמן. "שם התגבשה אצלי ההבנה שבראש מעייניי עומד האדם המוחלש".

       

      בתום ההתמחות פתחה משרד עצמאי, "כי אני לא בנויה להיות שכירה. בהתחלה עבדתי עם הסנגוריה הציבורית וייצגתי הומלסים ועבריינים קטנים שמבצעים גניבות רק בשביל לשרוד, וייצגתי נאשמים בוועדות פסיכיאטריות. במשך השנים התמקצעתי בזכויות של עובדים וזה 15 שנים אני מייצגת עובדים בלבד. אולי לא צנוע לומר זאת, אבל יש לי המון הצלחות. אני לא מוותרת, לא סוגרת פשרות ולא מוּנעת מהרצון שיחבבו אותי".

       

      אם משרדך בתל־אביב, למה עברת מהמרכז לקיבוץ בנגב הצפוני?

      "כשהייתי מתמחה, המשרד שבו עבדתי טיפל בתיק אונס של קטינה ברמת־השרון, שאותו ביצעו 'בני טובים' כביכול. זו הייתה נקודת מפנה בהבנה שלי שאני לא רוצה לגדל ילדים בעיר, אלא במקום קהילתי שבו אנשים מחויבים אחד לשני. בעצם הבנתי שאני מחפשת לילדיי מקום דומה לזה שאני גדלתי בו - מעין ימית. בעלי, שהוא האדם הכי מגשים חלומות בעולם לעצמו וגם לי, שיתף פעולה והתחלנו לחפש קיבוץ. היינו חמש שנים בגזר, אבל מאחר שלא קיבלו שם אנשים לחברוּת, חיפשנו קיבוץ שיקלוט אותנו כחברים. לכרמים, שקיבל אותנו בשמחה, הגענו עם שלושה ילדים, ופה נולדה לנו הרביעית, ילדת טבע בלי עכבות שכל המרחב הוא ביתה".

       

      "רואה שליחות בהבאת הסיפור שלנו, של ילדי ימית, לציבור הרחב" (צילום: דנה קופל)
        "רואה שליחות בהבאת הסיפור שלנו, של ילדי ימית, לציבור הרחב"(צילום: דנה קופל)

         

        "באמצעות הקיבוץ הזה אני מגשימה עוד חלום: חיים בפלורליזם חברתי ותרבותי. חשוב לי שילדיי, שיש להם משפחה נורמטיבית - בניגוד למשפחה שהייתה לי ולתחושת השונות שליוותה אותי - יגדלו עם אנשים שונים מהם, והם לומדים בבית הספר התיכון בקיבוץ שובל, יחד עם תלמידים בדואים. 'יחד' זה לא רק לחלוק אותו חבל ארץ, אלא לעשות באמת דברים ביחד. אני לא רוצה לקום בבוקר ולראות סביבי רק אנשים שדומים לי. זה לא מעניין. חשוב לי לחיות עם דתיים ולא לידם, לעשות התאמות ולראות שהשד לא נורא כל כך אלא להפך - הוא אפילו חביב".

         

        איפה אמך חיה כיום?

        "היא תמיד עוברת איתי. היא באה אחרינו לחיות בכרמים. היא האדם הכי מבוגר פה והיא הסבתא של כל הקיבוץ, ובמיוחד של הנכדים שלה, כמובן".

         

        איך היחסים שלכן כיום?

        "אני שמחה לצטט את הדברים שכתבתי לה בדברי התודה שבספר: 'לאמא שלי - המלכה האם, שהקשר בינינו מוכיח תמיד עד כמה רזות מילים יכולות להיות ועד כמה החיים חזקים מהכל. חבל הטבור לא נותק. את בדמי, בנשמתי - את מי שהכי ראויה לאסירות תודה... ממך למדתי הכל ואני עדיין לומדת בכל יום, והספר הזה נכתב רק לך ולמענך, ומטרתו העיקרית היא כי תביני סוף סוף שאת האדם הכי שלם בעולם והכי ראוי לאהבה. זכיתי בך!'".

         

        לפני ארבע שנים התחילה מור מילמן ללמוד ספרות במסלול של כתיבה יוצרת באוניברסיטת בן גוריון. ספר הילדים על נגה הוא ספרה הראשון, "עמק השדים" הוא השני והיא כבר מצויה בעיצומה של כתיבת ספר המבוגרים החדש.

         

        "כל חיי כתבתי, אחר כך החיים ניתבו אותי לעריכת דין ו־20 שנה לא כתבתי פרוזה. היום אני מבינה שהייתי צריכה לעבור את הדרך - קודם לבסס את עצמי מקצועית, להיות אמא במשרה מלאה - כדי להגיע בחזרה למשהו שהוא המתנה שלי לעצמי בגיל 47. אני מרגישה שהספר אינו אפיזודה בחיי, אלא נקודת מפנה.

         

        "הספר 'עמק השדים' אינו ספר זיכרונות", היא מבהירה. "אני רואה שליחות בהבאת הסיפור שלנו, של ילדי ימית, לציבור הרחב. כשעברתי דירה אחרי ימית, החברה לא שאלה אותי אף פעם איך אני מרגישה, לא שאלו על תחושות ולא על האובדן, אלא רק על הכסף שקיבלנו. לספר קוראים 'עמק השדים' גם בגלל הדיונה העצומה שכך קראנו לה, אבל מבחינתי יש לשם גם הקשר עמוק יותר. אני מעוררת פה שדים מתרדמתם - גם אישיים שלי, גם של המשפחה וגם של כל ילדי ימית. האמת היא שאף פעם לא דיברנו על כך בינינו, הילדים. לא ידעתי מה הם מרגישים, אבל אחרי שהספר יצא קיבלתי תגובות מחברים בנוסח 'שחררת אצלנו חסימה שהייתה סגורה 35 שנה'. מאחר שהמציאות הזו של עזיבה מאונס של מקום אהוב חזרה מאז וגם כיום היא רלוונטית, אני מקבלת מאנשים שגרו במקומות  שפונו - אפילו מאנשים ששלמים עם המחיר תמורת שלום - תגובות מאוד מחממות לב".

         

        כריכת הספר "עמק השדים"
          כריכת הספר "עמק השדים"

           

          את מרגישה שיש דמיון בין פינוי ימית ובין פינוי יישובים בימינו?

          "כל פינוי של אדם מביתו על פי החלטת ממשלה דומה בכאב שמתעורר בעקבות הניתוק מהבית, הקושי להסביר לילדים את החובה לעזוב ואת העובדה שהמדינה שנתנה לאנשים לגור במקום מסוים כחוק ומפנה אותם בשם חוקים אחרים. זה תקף לכל הפינויים של אזורי התיישבות שהיו לנו. הנסיבות החוקיות המשפטיות של עמונה וימית שונות לדעתי, אבל הכאב הוא תמיד אותו כאב".

           

           
          הצג:
          אזהרה:
          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד