בערב שבת, שנת 1957. מריאן מילר הייתה עולה חדשה מהונגריה שכמה שנים קודם לכן ניצלה מזוועות השואה, והמורים בתיכון הדתי שלה בחולון פרשו עליה את חסותם. כשמחנך כיתתה הזמין אותה לסעודה בחיק משפחתו היא ישבה מבוישת ליד לשולחן, ואז אשתו של המחנך הגישה לה את המנה הראשונה: גפילטע פיש. מילר, שמאז ומעולם לא סבלה דגים, לא ידעה מה לעשות. האם לנגוס בדג ולהסתכן בכך שתקיא את נשמתה, או לומר את האמת ולפגוע ברגשות המארחים? היא אזרה אומץ ואמרה במהירות: "גברת זיידמן, אני לא אוהבת דגים", והסתכלה בחשש על המארחת. "אז מה הבעיה?" השיבה המארחת בקלילות. "נביא לך שתי ביצים קשות".
מאז, הרעיון שאפשר לפתור בעיות בעזרת "שתי ביצים קשות", הפך אצל מילר למטאפורה לחיים. "הרבה פעמים אנחנו מסבכים דברים", מסבירה מילר, שמעידה על עצמה כ"מכונה מדברת", "אנחנו עושים סיפור מבעיה קטנה, כשהצד השני בכלל לא רואה את זה כמונו. אני מרחמת על אנשים שנוטים לקחת הכל ברצינות. הם לא מבינים שאנחנו זמניים פה. שכל רגע צריך לחבק כי אף רגע לא חוזר. האנשים החכמים והמאושרים הם אלה שיודעים לקחת הכל בהומור".
האג'נדה הזו של מילר באה היטב לידי ביטוי בספר שכתבה ב־2010, "השמש שבלב", ובו אוסף סיפורים קצרים על חייה ומשפחתה. לאורך השנים דאגה להנחיל את התורה לארבעת ילדיה מאז שהיו קטנים, ולדבריה גם היום, כשהם בוגרים, הם ממשיכים לבקש את הכוונתה. "הרבה אנשים שמזדקנים, מתבגרים גם בחשיבה", היא מצהירה. "אבל אני לא התבגרתי במאומה. בראש נשארתי צעירה, אבל התווספה לי חוכמת חיים. הילדים שלי מתייעצים איתי כי אני בראש שלהם, אבל עם הרבה יותר חוכמה".
המלאך שלי
מילר נולדה בבודפשט כמריאן נובל. בעוד שהיא והוריה הצליחו לשרוד בשואה, מזלם של יתר בני המשפחה לא שפר עליהם. עם תחילת מלחמת העולם השנייה, נערים יהודים ברחו מהכפרים שבהונגריה לכיוון בודפשט, שנחשבה בשנים הראשונות מוגנת יחסית. סבה של מילר מצד אביה, שהיה אף הוא אדם מבוסס, החליט להקים בית יתומים עבור כל אותם נערים חסרי בית. לתפקיד אם הבית מינה את בתו, דודה של מריאן, שהתאלמנה בגיל צעיר וגידלה לבדה את בנה היחיד גאבור ארדש. כשהנאצים הגיעו לבודפשט, חלק מאותם נערים הצליחו לברוח והפכו לפרטיזנים. כאות תודה למציליהם, הם בנו קיר בתוך חנות והחביאו בו את סבא וסבתא של מילר יחד עם דודתה ובן דודה, שהיה אז בן 12.
במשך חצי שנה חיו הארבעה במסתור, ארבעה קירות צפופים ללא חלון. ב־31 בדצמבר 1944 הרגיש הילד גאבור שאינו יכול עוד להישאר בתוך המאורה ושהוא חייב לצאת ולנשום אוויר. הוא סירב להקשיב לתחינותיהם של בני משפחתו ופרץ החוצה, כשאמו הדואגת יוצאת בעקבותיו. השניים נתפסו מיד על ידי הנאצים, נלקחו לעבר נהר הדנובה ונורו שם למוות.
במהלך הזמן שהסתתר בחנות, כתב גאבור שירים רבים. סבו וסבתו אספו את כל הפתקים שעליהם כתב את שיריו, ועם תום המלחמה קיבצו אותם לספר שירים בהונגרית. כשעלו הסבים לישראל ב־1957, יחד עם הוריה של מילר, הם ביקשו להפוך את שיריו של נכדם המוכשר לספר בעברית. למרבה הצער הם נפטרו כעבור שנתיים בלי שהצליחו להגשים את משאלתם.
"לפני 15 שנה, אחרי ששני הוריי כבר נפטרו, הבחנתי בספר השירים בהונגרית של גביקה", מספרת מילר. "ראיתי איך הוא הצהיב והבנתי שעוד מעט כבר לא יישאר ממנו כלום. הרגשתי שכל האחריות נפלה עליי. שאני זו שצריכה לדאוג שהשירים יתורגמו לעברית ולהוציא את הספר הזה לאור".
מילר פנתה למכר שלה, דני נוימן, פסיכולוג ממוצא הונגרי ומשורר חובב, שיעזור לה בתרגום השירים. בהמשך פנו השניים ליד ושם וביקשו להוציא אותו לאור וכעבור חמש שנים, בסיוע תרומה של משפחה הונגרית, יצא הספר בעברית. מילר חשה מאוכזבת, משום שלתחושתה הספר לא זכה לתהודה הציבורית שהוא ראוי לה. לשמחתה, הכל השתנה לפני שנה וחצי, כשהגיע אליה המוזיקאי טל סונדק שאותו היא מכנה "מלאך".
סונדק, שייצג את ישראל באירוויזיון 2001, איבד לפני שנתיים את אחותו האהובה לאחר שחלתה בסרטן. האחות נפטרה בדיוק ביום השואה, והוא החליט להנציח את זכרה בפרויקט מיוחד. כשפנה ליד ושם וביקש טקסטים שנכתבו על ידי ילדים בתקופת השואה, המליצו לו על שישה ספרים, בהם ספרו של גאבור שמצא חן בעיניו במיוחד. סונדק הודיע ליד ושם שברצונו להוציא אלבום עם שירי הילד, ושאל אם ישנם קרובי משפחה שצריך לדון עמם על זכויות יוצרים. כך הגיע סונדק למריאן מילר.
יותר משנה עבד סונדק על האלבום, שנושא את השם "בכל זאת אינני נפרד", על שם אחד משיריו המצמררים והמרגשים של גאבור. את השירים באלבום עיבדה קורין אלאל ולפני חודשיים הוא הושק לחנויות במארז שכולל גם את ספר השירים בהוצאה מחודשת. לאחרונה אף הוחלט במשרד החינוך שהפרויקט ייכנס לתוכנית הלימודים ושהספר יילמד בבתי הספר. עבור מילר מדובר בתחושת סיפוק אדירה.
צפו בקליפ "בכל זאת אינני נפרד"
"במשך שנים אני נוהגת להרצות בפני תלמידים על השואה בהתנדבות", היא אומרת. "תמיד הרגשתי שזו שליחות. למרות שהייתי תינוקת ואני לא ממש זוכרת את המאורעות, אני עוד יכולה להגיד בגוף ראשון שהייתי שם. למרבה הצער, עוד מעט גם הדור שלי ייעלם, ולכן כל כך חשוב להמשיך להנציח את מה שקרה".
עם סיום מלחמת העולם השנייה, אחרי שהוריה של מילר התאחדו מחדש, נולד אחיה הצעיר גברי. ההורים נשבעו שלמרות מה שעברו, הם יגדלו את ילדיהם בשמחה ובאופטימיות. "הם לא רצו שנהפוך לקורבנות", היא מסבירה.
האמרגנית הראשונה של אדיר
כשסיימה תיכון הוריה לקחו הלוואות ושלחו אותה ללונדון ללמוד אנגלית, כדי שתוכל לעבוד בהוראה, וכששבה לישראל עבדה כמורה לאנגלית. במהלך שהותה שם פגשה את יואל מילר, סטודנט להנדסת מטוסים, וכשהייתה בת 24 השניים התחתנו. מיד לאחר מכן עברו להתגורר בארצות־הברית בעקבות עבודתו של יואל, שם נולדה בתם הבכורה ניקול. בהמשך חזרו לארץ והביאו לעולם את יוני, אדיר וקרין. אבל למרות שלמילר יש ארבעה ילדים, היא תמיד אומרת שיש לה חמישה. "הילד החמישי הוא הכישרון של אדיר", היא מכריזה.
עד כדי כך?
"הבחנתי בכישרון המופלא של אדיר כבר כשהיה בן שלוש. קניתי לו אקדח מים בשני שקלים, וכשהגענו הביתה האקדח לא עבד. אדיר נורא התאכזב ואמר: 'הם רימו אותנו'. אמרתי לו: 'טוב, זה עלה רק שני שקלים, מה אפשר לצפות'. אבל אדיר לא השתכנע והתעקש שנחזור לחנות ונבקש אחד חדש. כשהגענו המוכרת אמרה לו: 'חמודי, אני מצטערת, אנחנו לא מחליפים'. חזרנו הביתה, אדיר צייר על פניו שומה, כזו שהייתה למוכרת, והתחיל לחקות אותה באותו מבטא בדיוק. אחרי זה ראיתי שכל אדם שהוא פוגש הוא יודע לחקות והפכתי לאמרגנית הראשונה שלו. הייתי קוראת לו לסלון, מבקשת ממנו לעשות את החיקוי של זה או של זו, ומשלמת לו בממתקים".
ממי ירש אדיר את חוש ההומור?
"או, ברור שממני, אין לי ספק בזה בכלל. אדיר תמיד אומר: 'אמא, גם בגיל 90 את תצחקי כל הזמן. את פשוט לא תדעי מזה'".
ועדיין, היא לא מפסיקה לספר עד כמה אדיר רגיש ורחב לב. "ההתנהגות שלו מביאה אותי לבכי", היא אומרת. "הייתה לי כורסה שכבר התיישנה ולא הייתה נוחה. אמרתי לו שבדקתי כורסאות באמריקן קומפורט והתיישבתי על אחת שהייתה מדהימה במיוחד. קראתי לה 'הקדילק'. למחרת צלצלו אצלי בדלת. אמרו לי: 'הכורסה שלך הגיעה'. אמרתי: 'לא הזמנתי שום כורסה', אמרו לי: 'הבן שלך הזמין'. הוא קנה לי גם רובוט שואב כי לא רצה שאטאטא ודאג להתקין מזגנים בכל הבית. הוא אמר: 'אמא, את כל היום מבשלת, לא הגיוני שיהיה לך מזגן רק בחדר השינה'".
"אדיר, אתה התשובה שלי להיטלר"
אדיר מילר היה מאוד קשור לאמה של אמו, ויולטה נובל. לפני 19 שנה, כשהייתה סבתו כבר על ערש דווי, היא לא רצתה לאכול. מילר, שידע שהמאכל האהוב עליה הוא תותים, הגיש לה גביע של תותים בקצפת ואמר לה: "סבתי, בואי נעשה הסכם. על כל כפית שתאכלי, אני אספר לך בדיחה". הסבתא נעתרה, בעיקר כדי לשמח את נכדה האהוב, ובשלב מסוים אמרה לו: "אדיר, אתה התשובה שלי להיטלר".
"זה אחד הזיכרונות האחרונים שלי ממנה", אומר מילר. "המשפט הזה הדהד בראשי שנים לאחר מותה. הוזמנתי על ידי שגרירות ישראל בהונגריה לפסטיבל קולנוע הונגרי עם הסרט 'פעם הייתי' של אבי נשר. כשנעמדתי על הבמה מול קהל הונגרי שמחא לי כפיים על תפקידי בסרט שבו גילמתי ניצול שואה, חשבתי כמה כואב לי שהיא לא פה כדי לראות את סגירת המעגל ההזויה הזו".
.
שני הוריך ניצולי שואה. היה קשה לגדול בבית כזה?
"ההורים שלי הם מודל קלאסי לשתי צורות התמודדות שונות עם השואה. אמא שלי מספרת את אותם סיפורים שוב ושוב לכל מי שרק רוצה לשמוע. אבא שלי, כמו ניצולים רבים, פחות מספר ופחות משתף. יש סיפור מעניין בנוגע לאבא שלי. כבר בתור ילד אימצתי את החתימה שלו. יום אחד נפגשתי עם הגרפולוג אילון בן יוסף והוא אמר לי: 'תכתוב לי משהו ותחתום לי'. כתבתי לו כמה מילים וחתמתי. הוא אמר: 'זה נורא מוזר. בכתב שלך אתה איש מאוד פתוח ושמח, ובחתימה שלך אתה איש סגור ומופנם'. הסברתי לו שהחתימה למעשה היא של אבא שלי, שהוא ניצול שואה".
איך הרגשת כשנודע לך שטל סונדק מתכנן פרויקט עם השירים של בן דודה של אמך?
"בערב ההשקה לדיסק אמא שלי אמרה שהיא מרגישה שהגיעו אליה מלאכים משמיים. זו בדיוק גם התחושה שלי. מי היה מאמין ששירים שנכתבו על פתקים דהויים בחדר מחבוא בהונגריה, יהפכו 70 שנה אחרי זה לחומר לימודי לילדים בישראל? באחד השירים שלו גביקה כותב: 'הן אם ידפדפו הבאים אחריי בין דפיי,/ מן השורות תפזז נשמתי./ חי אני בשיריי,/ ובזה העפר נשמתי לא תנוח לעד./ עת צעירים בדפי ספרי יביטו – בכל זאת אינני נפרד...' אני באמת משוכנע שהכל הגיע מלמעלה".
- הראיון המלא עם מריאן מילר מתפרסם בגיליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים
