הפגישה שלנו עם תהילה, שנולדה בפולין: "תמיד תזכרו שאתם יהודים"

הקשישה הראשונה לא היתה בבית. "היא נפטרה", אמרה האישה שענתה לטלפון וכך חבילת המזון הגדולה לתפארת שהיתה מונחת במושב האחורי של הרכב שינתה יעדה לקשישה אחרת.

הקשישה השניה לא פתחה את הדלת. היא צעקה משהו מתוך הדירה, אבל לא פתחה. צלצלנו, דפקנו, צלצלנו ושוב דפקנו, קראנו בשמה בקול הכי רך שיכולנו לשוות לעצמנו, אפילו אחזתי בזר הפרחים שהיה מיועד לה אל מול האישונית כדי שתבין שפנינו לשלום. הדלת נותרה חתומה. אחרי רבע שעה של התלבטות, שכנה נחמדה נחלצה לעזרתנו. "הפיליפינית שלה כנראה יצאה והיא לבד, מפחדת לפתוח. היא בטח תיכף תחזור, תשאירי את זה פה, אל תדאגי, אף אחד לא יגע בזה". הלכנו. השלישית הכניסה אותנו אל דירתה.

קמטי פניה ברכה ושלום

ערב פסח 2017. כמו בכל שנה, אנחנו מתנדבים להעביר ארגזים עמוסי מזון לניצולי שואה מיעוטי יכולת, במסגרת הפרויקט המקסים של קבוצת שורשים. השנה כאבי הגב של אחי הכריעו אותו והשביעיסט הבטיח שנסתדר. זרמתי.

את תהילה, הקשישה השלישית, הפתענו. היא נוספה לרשימה במקום אותה קשישה ראשונה שלא זכתה להגיע לחג ונשרה משרשרת המזון. כשהודעתי לתהילה שאנחנו מגיעים, היא נשמעה מופתעת הרבה יותר מהאנשים שעונים לטלפונים של אראלה ממפעל הפיס.

תהילה גרה ברחוב יפהפה ומבוקש בתל אביב. שום דבר שמעיד על הדלות שמאחורי הדלת. הגענו ביום הריסוס. הכניסה לבנין נראתה כמו בית קברות למקקים. הם היו מוטלים בהמוניהם על הגב אחרי מתקפה כימית. באופן מצמרר הדימוי הראשון שעלה בראשי יום אחרי, היו התמונות המזעזעות מהטבח בסוריה.

השביעיסט מפלס את דרכנו בגבורה רבה בין הגופות, בועט במקק שמדדה לכיוונו בכוחות אחרונים, משימה מאתגרת במיוחד, משום שהארגז כבד אימים. דירתה בקומה הראשונה, תודה לאל. אנחנו מהנדסים את דרכנו במעלה המדרגות. "הפרחים נפלו", אני אומרת. "אני ארים", הוא עונה. כשרואים את היעד הדרך הופכת לנסבלת יותר.

בדיוק כמו הדמות הספרותית של ש"י עגנון גם תהילה הזו עונה לתיאורו הפיוטי "חיננית היתה וענוותנית היתה. אור עיניה חסד ורחמים וקמטי פניה ברכה ושלום". מחכה לנו בפתח ביתה, משעינה את גופה העייף על הליכון המתגלגל על כדורי טניס, שפופה מעט ועיניה הטובות מתרוצצות בהתרגשות "מה זה? מאיפה זה?"

"מהעמותה", אני אומרת. היא מבקשת שאחזור על דבריי, הפעם בקול רם, מבלי להתנצל על סימני הגיל שפגעו בשמיעתה.

"מהעמותה, את רוצה שאפתח?" היא מהנהנת והשביעיסט ממהר לבצע.
"ואוו, ואוו, כמה דברים", היא מתפעלת בקול. "איזה יופי. כל זה בשבילי?"
"כן", אני מחייכת. "רוצה שנעזור לך לשים במקרר?" היא מסרבת בתוקף.

"מה אני יכולה לתת לכם לשתות? רוצים קפה, מים?" ביקשתי מים. "הנה, יש שם", היא מצביעה על כוס פלסטיק המונחת על יד הגז. "הרתחתי מקודם. הם כבר התקררו".

"אולי בכל זאת אעזור לך? יש כאן עוף, שלא יפשיר", אני מתעקשת, חוששת שהמשימה תהיה קשה לה, אבל תהילה בשלה, כאילו מבקשת לא לחשוף את הסודות שמאחורי דלת המקרר. הנחתי. התיישבתי ליד שולחן המטבח הקטן, מכוסה מפת פלסטיק פרחונית. היא ממשיכה לעמוד, להשעין את גופה העייף על ההליכון ולנעוץ מבט נפעם בתכולת הקופסא, כשלפתע אמרה במין פאתוס כבוש, מדגישה כל הברה: "תמיד תזכרו שאתם יהודים".

"לכו, אתם בטח מאוד עסוקים"

היא נולדה בפולין, גרה לבד, לא יוצאת ולא, אין לה עזרה. היא מסתדרת, קוראת ספרים. הרבה. ברגע זה ממש מונח על הספה ספר במצב של המתנה. היה זה השביעיסט שהצליח לחדור אל לבה כשסיפר לה שעכשיו הוא סיים לקרוא את ספרו של אלי ויזל "הלילה". הו, אז היא פערה את עיניה והובילה אותנו אחר כבוד אל ארון ספרים בסלון ובו, מאחורי דלתות זכוכית, ניצבים ספרים. כולם בנושא השואה.

"אם לקרוא ספר, זה את הספר הזה", פסקה ומשכה באיטיות אופינית לגילה את 'אירופה אירופה' של משה פרל. "סיפור מאוד קשה", אמרה ושאבה אותנו אל העלילה כאילו היה זה סיפורה שלה. "תזכור", היא שיננה באוזני השביעיסט שהקשיב מרותק. "'אירופה, אירופה'. הייתי נותנת לכם אותו אם הייתי יודעת שתחזירו לי" ולראשונה היתה נימת התנצלות בקולה.

"לכו לכו, אתם בטח מאוד עסוקים", האיצה בנו בחביבות, לא מבקשת רחמים, לא חמלה ולא ביקורי נימוסין. בדרכנו החוצה אני מנסה לאתר תמונות שיסגירו סימן למשפחה וכמה שמחתי כשהבחנתי באחת של תינוק חמוד ממוסגרת מעל הטלוויזיה. "הנכד שלך?" אני שואלת.
"לא, זה נכד של חברה", אמרה.
"ואיפה את בערב החג?" התעקשתי.
"יש לי כמה הזמנות. עוד לא החלטתי", נפנפה. "לכו לכו".

ליד הדלת עצרתי לרגע ושאלתי בזהירות, "אני יכולה לתת לך חיבוק?"
"ודאי", אמרה ונענתה לזרועותי העוטפות. "תודה. תודה רבה לכם שבאתם, תודה", עיניה הלחות נצצו.

היא השתהתה לרגע, מביטה בנו מתרחקים וסגרה את הדלת. בטח חזרה אל הספרים, נשאבת לעלילות חיים לא אנושיות מפוזרות בין דפים, אל תמונות נכדים של אנשים אחרים. אולי כי ככה יותר פשוט, שהרי "מרובים ענייניו של אדם ואלמלי באנו לספר, אין הפה מספיק" (תהילה, ש"י עגנון).