את היום ההוא, לפני שלוש שנים, שבו נכנסה לבדיקת ממוגרפיה שגרתית, כשבעלה מחכה לה בחוץ, פרופ' משנה עינת שלום־פז לא תשכח לעולם. הם קבעו לחגוג לאחר הבדיקה את מינויה למנהלת היחידה החוץ גופית במרכז הרפואי הלל יפה. כשיצאה מחדר הבדיקה בפנים נפולות, שניהם כבר הבינו שיצטרכו לדחות את החגיגות.
זמן קצר לפני כן היא חזרה עם משפחתה משליחות בקנדה, שם עבדה ביחידה לפריון בבית חולים במונטריאול במשך חמש שנים, לאחר שהוצע לה להתמודד על ניהול היחידה בהלל יפה. "בדרך כלל חוזרים משליחות כזאת אחרי שנה־שנתיים, אבל התאים לנו להישאר שם. כשהציעו לי לגשת למכרז, החלטנו לחזור כי זה הסתדר עם זה שהילדים גדלו ורצו להתגייס לצבא, ובעיקר בגלל שלא תכננו להיעדר מהארץ כל כך הרבה זמן", אומרת שלום־פז.
היא גרה במושב משמרת עם בעלה, זוהר, איש עסקים ויועץ עסקי, שאותו הכירה בגיל 16 במסגרת התנדבותם המשותפת במד"א, ועם ארבעת ילדיהם: דותן (21), חייל ביחידה מובחרת; יונתן (18), לפני גיוס; נויה (16) וגאיה (11). מחלתה התגלתה בבדיקת שד שגרתית, שאותה היא נוהגת לעשות מגיל 40. "בארץ מקובל לעשות ממוגרפיה מגיל 50, אבל אני סיגלתי כבר הרגלים של קנדה, למזלי, כי זה באמת היה גילוי מוקדם. אמנם כשאת נמצאת בתוך הסיפור קשה לראות את המזל שבזה, אבל היום, כשזה מאחוריי, אני יודעת שהיה לי מזל".
מה אמרו לך בבדיקה?
"בממוגרפיה אמרו לי שהכל בסדר, וכשרצו לעשות אולטרסאונד המכשיר לא עבד. אמרתי לבעלי: 'בוא נלך, הממוגרפיה בסדר, מה כבר יכול להיות', והוא אמר לי: 'כבר באת, למה לא לחכות?' בסוף סידרו את המכשיר, נכנסתי לבדיקה ודי מהר הבנתי שמשהו לא תקין. אני רופאה ואני מזהה מתי הבדיקה לא בסדר. לא ראיתי את זה בא, הרי תכננו ללכת לחגוג במסעדה".
אני מניחה שתיאבון כבר לא היה לך באותו ערב
"ברור שלא. הדבר היחיד שעניין אותי היה איך חוזרים
הביתה ומספרים לילדים. הייתי בהלם. זה מסוג הדברים שנופלים עלייך כרעם ביום בהיר ואת לא מוכנה לקבל את זה. חשבתי רק על זה שאין לי זמן, שאני צריכה לנהל יחידה. ולמרות שאני חוזרת ואומרת לעצמי שבעוד כמה שנים מחלת הסרטן תהיה כמו שפעת, אנחנו עוד לא שם וזה היה מאוד מדאיג".
אילו טיפולים עברת?
"את כל מה שיש לרפואה להציע: ניתוח, הקרנות וכימותרפיה, בגלל סוג הגידול, שהיה אלים במיוחד. היום עושים בדיקות גנטיות לגידול ולפי הגנים הלא תקניים שיש בתוך רקמת השד מחליטים איזה טיפול לתת. לאחר שעשיתי את הבדיקה הוחלט לתת לי את כל הטיפולים האפשריים, כולל טיפול תרופתי אנטי הורמונלי. למזלי, לא היה צורך בכריתת השד, אבל זה היה מספיק מורכב גם ככה".
הצלחת לעבוד תוך כדי?
"כן, יש לי קשר מיוחד עם המטופלות ולא יכולתי להיעלם פתאום. אמנם בזמן הכימותרפיה לא הגעתי, וגם כשהצלחתי להגיע לא הסתובבתי בבית החולים, כי המערכת החיסונית לא הייתה במיטבה ופחדתי להזדהם, אבל הייתי כאן ונתתי מענה לכל מה שצריך".
איך החזקת מעמד?
"היו ימים קשים ללא ספק. היו ימים שלא יכולתי להיות כבר עם הפאה, אבל הדבר האחרון שרציתי היה שהמטופלים ירחמו עליי. ברגעים שכבר לא יכולתי לסבול הייתי נכנסת למשרד שלי, מורידה את הפאה ונושמת כמה דקות, ואז שמה אותה בחזרה ויוצאת כאילו כלום. יש מטופלים שבכלל לא ידעו שאני חולה".
מה מצבך היום?
"זה לא נגמר עד שזה נגמר. ייקח לפחות חמש שנים עד שאומר לעצמי שאני אישה בריאה. כל חצי שנה אני הולכת לבדיקה וכל פעם מחדש יש לחץ של מה יגלו עכשיו. בינתיים אני 'נהנית' מתרופות אנטי הורמונליות, עם כל התופעות הלא קלות, כמו גלי חום וכיוצא בזה. אצטרך לקחת את התרופות האלה במשך עשר שנים, אבל אני מסתדרת, שלא יהיה יותר גרוע. כל דבר שקורה בגוף מעורר חשש שאולי משהו חדש מתפתח. בזכות הגילוי המוקדם והטיפול האינטנסיבי שקיבלתי אני בסדר".
שאיבת ביציות ללא הרדמה
היא גדלה בחולון, בת בכורה למשפחה של ארבעה ילדים, ומכיתה ה' כבר ידעה שתהיה רופאה. "לא ידעתי אז שזה כרוך בתורנויות מטורפות ושכר זעום, אין לנו אף רופא במשפחה שיכול היה להאיר את עיניי, אבל אני לא חושבת שזה היה משנה", היא צוחקת. "נמשכתי לתחום, לתחושת השליחות שכרוכה בזה. כנערה התנדבתי למד"א ובצבא שירַתי כחובשת".
אחרי הצבא למדה רפואה בטכניון והתכוונה להיות קרדיולוגית, אבל כשנכנסה בפעם הראשונה כסטודנטית למחלקה הגינקולוגית, נשבתה בקסמה והחליטה להישאר. "מי שנכנס בפעם הראשונה לחדר לידה, לא יכול שלא להתאהב", היא מסבירה. "זו רפואה טובה, שמחה, את רואה את החיים שנוצרים ואת מבינה שיש פה יד אלוהים, זה לא יכול לקרות ככה סתם".
פלא הבריאה.
"ממש, בכל לידה כמעט בכיתי מהתרגשות. אחרי כל המאמץ והלחץ, פתאום יוצאים חיים. זה בלתי נתפס, וזה משהו שמאוד משך אותי כרופאה".
אבל לא עצרת שם, עשית התמחות בפריון.
"כי כשאת רואה את הכמיהה לילד מצד אלה שלא יכולים
להשתתף בחגיגת הבריאה המופלאה הזו, מובן שאת מחליטה לעזור איפה שיותר קשה. לפני רבע שעה יצא מפה זוג מג'סר א־זרקא עם תאומים מדהימים ומתוקים שרק נולדו, וכל היחידה הגיעה לראות אותם ולהתרגש איתם, כי הם כבר חלק מהמשפחה".
יש הבדל בין טיפולי הפוריות בארץ לטיפולים בקנדה?
"הטיפולים בקנדה פרטיים ולכן הם לא אינסופיים כמו פה. בקנדה שאבנו ביציות בלי הרדמה, כי כשאת משלמת 10,000 דולר לטיפול פרטי, להוסיף עוד אלף דולר להרדמה זה מותרות".
אאוץ'.
"אפשר לעמוד בזה, וכשכל גרוש מחושב לטובת העניין, מוותרים על מה שמיותר. זה לא נורא כואב, הכאב הוא יותר רגשי. יש לנו פסיכולוגית ביחידה שעוזרת לזוגות כאלה שקשה להם רגשית, כי הם חשבו שילד עושים בבית, לאור נרות, לא בחדר הטיפולים, והגילוי שיש בעיה היה להם קשה מדי. הכי נורא זה שבכל חודש צריך לאגור כוחות מחדש ולהתחיל הכל מאפס. יש זוגות שהזוגיות שלהם מתפרקת מגילוי כזה".
אפשר לעזור לכולם?
"אני מאמינה שכל אישה או גבר שרוצים להיות הורים יהיו הורים, ולפעמים יש צורך בהתערבות רפואית. 15-10 אחוז מהילדים בארץ נולדים בעקבות התערבות רפואית. אז תהיה קבוצה שתצטרך תרומת זרע, תהיה קבוצה שתצטרך תרומת ביצית, אבל בסוף היום הם ילכו הביתה עם תינוק על הידיים. אגב, בשנים האחרונות אנחנו רואים ירידה בפוריות של הגבר".
מה הסיבה?
"יותר עישון, יותר ג'אנק פוד, השמנת יתר וטלפונים סלולריים בכיסים. הרבה מחקרים מראים את נזקי הקרינה של הטלפונים וההשפעה שלה על פוריות הגבר, ואנחנו צריכים לחנך את הדור הצעיר להימנע מזה".
כמה ילדים כבר הבאת לעולם במסגרת עבודתך ביחידה?
"אנחנו לא סופרים, טפו, טפו, טפו. כל ילד הוא אחד, יחיד ומיוחד. הילד הראשון שעזרתי להביא לעולם היום בן 12".
מה הטיפול הכי שכיח אצלך ביחידה?
"הפריה חוץ גופית, אבל מאז שנחקק החוק המתיר תרומת ביציות בישראל, אנחנו עושים פה גם שאיבת ביציות לפונדקאות בארץ ובחו"ל".
למה צריך לשאוב בארץ כדי לבצע פונדקאות בחו"ל?
"כי יש אנשים שמאוד חשוב להם שהתורמת תהיה יהודייה, ורק בארץ הם יכולים לקבל תרומה כזו. אגב, על פי החוק נשים יהודיות יכולות לתרום ליהודיות ומוסלמיות – למוסלמיות".
אתם שומרים על קשר עם המשפחות?
"רק אם הן שומרות. הרוב חוזרים ממילא לעוד טיפולים, כי הם רוצים עוד ילדים. האווירה פה נורא חמה וביתית, אנחנו מלווים את הנשים שמגיעות אלינו מהיום הראשון, גם במישור הפיזי וגם במישור הנפשי. שמנו לנו למטרה לעשות ככל שניתן כדי להקל עליהן בתקופה המורכבת הזו".
אם היית פוגשת דג זהב, איזה חלום היית רוצה שהוא יגשים לך?
"בריאות ואפשרות להמשיך לעשות את מה שאני עושה, כי אין יום שאני לא מגיעה לעבודה עם חיוך, מלאה באושר".
עדי רובינשטיין־בוזגלו (39), גננת מחדרה, נשואה לחיים ואמא לעלמה (שלוש)
מה זמן לקח להביא את עלמה לעולם?
"יותר מחמש שנים. בהלל יפה הצלחנו בטיפול הראשון, אבל לפני כן הייתי במקומות אחרים. כל הזמן מספרים לנו שבמרכז יש את בתי החולים הכי טובים, ורציתי לעבור את הטיפולים במקום הכי טוב שיש, אז מובן שלא חשבתי על הלל יפה. עשיתי כמה מחזורים שלא הצליחו, ואז חברה שלי, שטופלה כאן, אמרה לי: 'למה לנסוע רחוק, יש לך יחידה נהדרת מתחת לאף'. הגעתי לכאן בדיוק כשפרופ' שלום־פז נכנסה לתפקידה, אני חושבת שאנחנו המטופלים הראשונים שלה, שהצליחו להיכנס להיריון בטיפול הראשון".
איך את מסבירה את זה?
"זה עדיין פלא בעיניי. אני מניחה שהתמיכה שקיבלתי פה מאוד עזרה וגם שינו לי את הטיפול. כל השנים קיבלתי הורמונים וזה לא עזר. פה ראו שאני לא מגיבה להורמונים, עברו לטיפול אחר, ובינגו".
קשה להיות גננת כשאת עצמך לא מצליחה להביא ילדים?
"זה מקשה, ללא ספק. נפלתי לתהום בכל פעם שגיליתי שהטיפול לא הצליח, אבל אין ברירה, צריך להתרומם ולנסות שוב. לא היה לי רגע אחד של ייאוש. הבאתי לגן את האהבה שלי לילדים, ובסוף הצלחתי וגם לי יש ילדה".
ידעת שפרופ' שלום־פז חולה בסרטן?
"היא שיתפה אותנו והיה מאוד קשה לשמוע. בהתחלה גם קצת חששנו מה יהיה, אבל היא הבטיחה להיות בקשר וללוות אותנו למרות המחלה, וידענו שאנחנו בידיים טובות".
כרמלה קנר (44), עובדת מדינה, אמא של יואב (שנה וחצי)
כמה זמן לקח להביא את יואב לעולם?
"בגיל 36 החלטתי להביא ילד, ובגיל 38 הבנתי שזה לא ילך באופן טבעי ועברתי לטיפולים. התחלתי בטיפולי הזרעה בבית חולים אחר, אבל הרגשתי שם שאני רק מספר של תעודת זהות, אז עברתי להלל יפה. מהרגע הראשון שהגעתי הבנתי שכאן עושים תינוקות והתמלאתי אופטימיות. זה קרה אחרי שישה טיפולים. באמצע גם הייתה הפלה, ולא היה לי מובן מאליו שפרופ' שלום־פז תבוא איתי לבצע את ההפלה. אחר כך קצת התייאשתי והיא עשתה לי שיחות שעודדו אותי לחזור".
ידעת שהיא חולה?
"שמעתי את זה תוך כדי הטיפולים. כשנכנסתי להיריון היא הייתה בחופשת מחלה, ובכל זאת התקשרה להגיד לי בשעה טובה. רק חיכיתי שהיא תחזור, לא רציתי ללדת בלעדיה. למזלי, כשהייתי בחודש שמיני היא חזרה, והיא זו שעשתה לי את הניתוח הקיסרי. היא הביאה את יואב לעולם בכל מובן".
מריה מחמיד (27), מנהלת חשבונות מאום אל־פחם, נשואה למוחמד ואמא של מריה ומוחמד, בני חודשיים
כמה זמן לקח להביא את מריה ומוחמד לעולם?
"אלה נישואים שניים שלי ושל בעלי. לשנינו לא נולדו ילדים בסיבוב הקודם. כמה חודשים אחרי החתונה, כשראיתי שאני לא נקלטת באופן טבעי, באנו ליחידה בהלל יפה. היו לי כמה סבבים של טיפולים שלא הצליחו ואז גילו שהחצוצרה שלי פגומה. עברתי ניתוח לכריתת חצוצרה ואחריו זה הלך מהר מאוד. נורא פחדתי מהניתוח, ופרופ' שלום־פז עודדה אותי מאוד, הבטיחה שאחרי הניתוח יהיה לי ילד והיא קיימה כפול. נולדו לי שניים. חודש לפני הלידה התאשפזתי במחלקה בשמירת היריון, והיא לא עזבה אותי לרגע ובאה לבקר אותי כל הזמן".
ידעת שהיא הייתה חולה?
"מה? היא הייתה חולה? לא ידענו ולא הרגשנו, בכל פעם שבאנו לטיפול היא קיבלה אותנו עם חיוך על הפנים".
שושי רובינשטיין (38), בעלת סטרט־אפ מבנימינה, נשואה לשמעון ואמא של ריף (בת חמישה חודשים)
כמה זמן לקח להביא את ריף לעולם?
"ניסינו שנה באופן טבעי, אבל בגלל הגיל שלי לא רצינו למשוך את זה יותר מדי והגעתי ליחידה בהלל יפה. בבדיקות התברר שהחצוצרות שלי סתומות, ומהר מאוד התגלגלנו לתהליך הפריה, אצלי לא היו הזרעות. הייתי צריכה לקבל הרבה סטרואידים לפני ההחדרה, כדי שהגוף לא ידחה את העובר כי התברר שיש לי מערכת חיסונית קטלנית".
היה שלב של ייאוש?
"ברור, כבר לא האמנתי שאכנס להיריון. עשיתי תשעה טיפולים במשך כמעט שלוש שנים, והיה לי קשה מבחינה פיזית ונפשית, אפס אנד דאונס כמו רכבת הרים. בכל פעם שהתייאשתי בעלי אמר לי: 'טוב, אז מפסיקים?' וזה גרם לי להבין שאין אפשרות אחרת. פעלתי כמו מכונה ובסופו של דבר זה הצליח. כל היחידה פה היא כמו משפחה אחת גדולה, וגם כשפרופ' שלום־פז חלתה ועברה בעצמה טיפולים, היא לא עזבה אותנו לרגע. ילדתי בהלל יפה, וכל היחידה להפריה חוץ גופית באה לבקר אותי במחלקה. עכשיו אני מתחילה שוב. חבל לחכות, כי הזמן לא עובד לטובתנו".
ליאור זר אביב (44), בעלת סטודיו לאמנות מפרדס חנה, אמא של שי־לי ועוד אחת בדרך (חודש שמיני)
מתי החלטת להיות אמא?
"התחלתי את הבדיקות מאוחר יחסית, חשבתי שאולי בכל זאת אמצא בן זוג, אבל בגיל 39 הבנתי שאין לי כבר זמן לחכות. קיבלתי תרומת זרע בבית החולים רמב"ם ועשו לי שם שלוש הזרעות שלא הצליחו. עברתי להלל יפה כדי לעבור הפריה חוץ גופית, ולמזלי נקלטתי כבר בטיפול הראשון. כשהייתי בחודש רביעי התקשרתי לרמב"ם וביקשתי שישמרו לי תרומה מאותו תורם, למקרה שארצה עוד ילד. אחרי הלידה החלטתי שאני לא רוצה ששי־לי תגדל לבד ולא חיכיתי הרבה. כשהיא הייתה בת עשרה חודשים התחלתי שוב, ואחרי שני טיפולים נקלטתי. פרופ' שלום־פז הייתה מדהימה, נתנה לי יחס אישי, כאילו שאני בת יחידה פה".
הרגשת שהיא הייתה חולה?
"חולה? וואו, אני המומה. לא ידעתי ולא הרגשתי, היא תפקדה מעולה, נראתה מעולה ותמיד היה לה מצב רוח טוב. היא עודדה אותי כל הזמן, בזמן שהיא בעצמה הייתה צריכה עידוד".
