אנחנו משתמשים בו מדי יום – לכתיבה, הדפסה, ציור ואפילו אוריגמי – ולא חושבים פעמיים לפני שמקמטים דף ומעיפים אותו לפח. התערוכה החדשה "מצבי קיצון", שתוצג במוזיאון ארץ ישראל עד סוף יולי (כולל חול המועד פסח), מבקשת לפרוץ את גבולות החומר מעבר לשימוש הרגיל שלו כמצע, לחגוג אותו ולהפתיע בתוצאות שאפשר להפיק ממנו.
את התערוכה אצרה בדיוק וברגישות ענת גטניו, ומוצגות בה 65 עבודות של אמנים, מעצבי מוצר, מעצבי טקסטיל, אדריכלים, מעצבים גרפיים, אומני נייר וצורפים.
חללי התערוכה מרווחים, ובכל אחד מהם עבודות מרתקות. בחרנו להרחיב על כמה מהן:
ענבל הופמן, Paper Chase
כשסרטי האנימציה הראשונים נוצרו, אי שם בסוף המאה ה-19, הם נחוו כפלא של ממש. את התחושה הזאת שחזרה ענבל הופמן בעבודתה: היא יצרה גלגל שמחולק למעין מדפונים, ועליהם סצנות שמורכבות מדימויים משתנים המפוסלים בנייר. הגלגל מסתובב ומשחזר את עקרון הזואיטרופ (אחד מכלי האנימציה הראשונים, בו גלגל מסתובב יצר אשליה של תנועה, באמצעות תנועה מהירה של תמונות סטטיות).
הופמן, מעצבת גרפית ומאיירת במקצועה, כמעט וממציאה מחדש את הז׳אנר, כשהיא מחליפה את התמונות הדו ממדיות בפסלים זעירים ותלת ממדיים, והופכת את הביטוי "אנימציה בתלת ממד", שכה מוכר לנו היום, למשהו חדש וישן בו זמנית. הבזקי תאורה שמלווים את סיבוב הגלגל משלימים את אשליית התנועה, והתוצאה המתקבלת היא צפייה שמלאה בקסם, נוסטלגיה וחיוך.
הראל בן נון ותומר אשכנזי, ״תוהו ובוהו״
הבסיס למיצב האינטראקטיבי הוא פסל מרשים שמורכב כולו ממודולים של משולשים שווי צלעות, שנחתכו מקרטון דופלקס. הפסל מדמה נטיף וזקיף שכמעט ונוגעים זה בזה, וכאילו צמחו מעצמם בתוך הגלריה. על הפסל מוקרנים דימויים הנמצאים בתנועה מתמדת, אפקט שמושך את העין ומזמין להשתהות ולהתבונן.
אולם החוויה האמיתית מתחילה באמת רק כאשר הצופה מרכיב את האוזניות שמותקנות לצד הפסל. התמונות המוקרנות משתנות במהירות מנוף רגוע של שמיים כחולים, לסערה עם הבזקי אור בקצוות הנטיפים, שמציפה אותם ומייצרת כאוס שנראה כעומד להחריב את הפלא ה"גיאולוגי" הזה. הסאונד מלווה את הדרמה והעושר הוויזואלי, מעצים אותה ומעלה את מפלס הרגש. היוצרים ניסו ליצור מטאפורה להתבוננות פנימית, שדרכה ניתן להגיע לסדר ולרוגע בתוך כאוס. כמו בחיים, כך גם במיצב – לאט לאט הסערה שוככת, והלב שב לפעום בקצב רגיל.
אירה רזניק וטליא ינובר, ״אספקט הצל״
זוהי העבודה השמחה ביותר בתערוכה: דמיינו לכם צייר, שבמקום לערבב גוונים בפלטת הצבעים שלו, מערבב קרני אור צבעוניים. המעצבות טליא ינובר ואירה רזניק עושות בדיוק את זה. מסגרת מלבנית שמלאה בקוביות נייר נתלתה בחלל, והוארה מאחור בשלוש אלומות אור בצבעי יסוד של אדום, ירוק וכחול. מי שעובר בין אלומות האור לבין הקוביות מייצר צללים, ואלה מתורגמים בעזרת תכונות הנייר הלבן והפשוט של הקוביות לאור בגוונים זוהרים ומפתיעים. רק הצופים שעומדים לפני המסגרת נהנים מחילופי הגוונים, ואילו אלה שנמצאים מאחוריה למעשה מתפעלים את המיצב בנוכחותם ותנועותיהם. החוכמה הפשוטה של העבודה, שחפה מכל התערבות טכנולוגית, מפתיעה ומדגימה ניצול מבריק של חוקי הפיזיקה.
חואני מוקמל, ״שחור-לבן״
במבט ראשון נראה כי הקערות הפיוטיות של מעצבת הטקסטיל חואני מוקמל עשויות פתיתים עדינים וקלילים, שמשב רוח חולף עלול לפזרם. הכלים עשויים נייר שעבר תהליכים רבים, בהם תפירה במכונת תפירה, הרטבה, קריעה והקשחה בתבניות של המשטחים הרכים, דמויי התחרה, שאותם היא מפיקה. השבריריות החזותית עומדת בניגוד מוחלט לחוזקו של החומר שמתקבל בסופו של תהליך היצור, והניגוד בין השניים מחזק את תחושת הפליאה.
לוקה אור, ״הדפס קול״
נכון שתמיד חשקתם בפוסטר שיוכל גם להשמיע לכם צלילים? המעצב לוקה אור, שמגלה עניין מיוחד בטכנולוגיות עבר (כמו רדיו), יצר חיבור בין נייר לבין טכנולוגיית שמע, כשהוא בודק את איכויות הסאונד שלו, והופך אותו לרמקול. על גבי חמישה דימויים שונים הודפסו ספירלות בחומרים מוליכים, שמשמשות כמעגלים חשמליים המחוברים למקור סאונד. כשמקרבים אל המעגל החשמלי את המגנט שתלוי מולו, בוקעים מהנייר צלילים המתאימים לדימוי, וכך נוצר קסם לואו טקי, בו מה שנראה ומה שנשמע הופכים לאחד שלם.
סימה לוין, ״זיכרון לבן״
אי אפשר להישאר אדישים ליצירתה של סימה לוין. נוף רחב מימדים של עצים ביער, שכאילו נלקח מתוך אגדות, מחולק לשלושה חלקים ומואר מאחור באור לבן וזוהר. רק לאחר קריאת תיאור העבודה, נוחתת ההבנה המטלטלת, כי הנוף הוא תצלום של יער הכרמל השרוף, שצולם מיד לאחר שריפת הענק בשנת 2010. מבט מקרוב מגלה שאין כאן ציור, אלא חירור סיזיפי של נייר פבריאנו, במחטים בעובי משתנה. הנייר לא משמש כאן כמצע לתמונה, אלא מנוצל בשל התכונות החומריות שלו בטכניקת יצירה ייחודית. הסתירה הפנימית בין התוכן הקשה לבין היופי, שעליו אין עוררין, מציפה את המתבונן ולא מרפה.
לידה שרת מסד, ״שטיח פרסי״
בעבודה שנולדה בשאיפתה של האמנית, לחזור ולבדוק באמצעות חפצים מבית ילדותה את זהותה התרבותית, שטיח פרסי מלא הוד והדר עבר טרנספורמציה לעבודת תבליט, העשויה מסקינטייפ נייר צבוע בצבעים בהירים ועדינים. הניגודיות בין הצבעוניות העזה וחומרי הגלם היקרים של השטיח המקורי, לבין דלות החומר וצבעיו של השטיח החדש, מייצרת פער שמושך להתקרב ולחקור את עבודת היד העמלנית של היוצרת. מתוך החלפתה של עבודת אריגה מסורתית בעמלנות מסוג אחר נולדה יצירה רעננה, ממש כמו הגוונים הפסטליים בהם היא מבוצעת.
רותם ריטוב, ''דידת המונרך 2#''
כשנעמדים מול עבודת הקיר של רותם ריטוב אפשר לטעות ולחשוב שבאנו לתצוגה של אוספי פרפרים במוזיאון לטבע. מאחורי הצבעוניות העליזה ופיתוחי הכנפיים המגוונים, מתגלית מהות שונה לחלוטין – הפרפרים הם למעשה ייצוגים של כל הכלים הצבאיים ששימשו במלחמות ישראל, מטנקים ועד לצוללות. כל פריט מוקדש לכלי מלחמה ספציפי, כששיכפול הצורה וחיתוכה מנייר בהיפוך מראה, מייצרים את הנראות המתעתעת. על מנת לחזק את האשליה, הכלים קוטלגו כזנים שחיים במרחב הגיאוגרפי הישראלי, וכתובים בלטינית, כיאה למוזיאון לטבע. העבודה באה להדגיש את הדיסוננס בין יופי לאלימות, ועושה את זה בתחכום אלגנטי.
