שולחן משפחתי

קרב סכינים: האם ייאוש ארוחות הערב המשפחתיות נעשה יותר נוח?

מחקרים מוכיחים כי ארוחת הערב היא הארוחה המתישה ביום. אהובית רבי גולן מנסה לשרוד את התופת, בזמן שהילדים עושים ממנה קציצות

אהובית רבי גולן

|

04.04.17 | 08:54

השלב שלרוב שובר אותי הוא שלב ארוחת הערב. אהובית רבי גולן (צילום: תומריקו)
השלב שלרוב שובר אותי הוא שלב ארוחת הערב. אהובית רבי גולן (צילום: תומריקו)

בשיתוף אסם

 

השעה שלוש וחצי בצהריים. שוב תורי להניח את כוס הקפה, לנטוש את המשרד הנעים ולהיכנס לגיהינום הפקקים כדי להוציא את הילדים מהגן. בדיוק כמו אתמול. ושלשום. וביום שלפני כן. גם החצי השני מוציא אותם לפעמים. אחת לשבועיים בערך. פייר, נכון? חצי־חצי. ככה זה כשאת חיה בחברה שוויונית – לשניכם יש משרה מלאה, אבל את צריכה לדחוס את שלך על פני פחות שעות. נו מילא, באש ובמים אמרנו, לא?! הנה, הוא באמת מגיע כשהילדים במים. של המקלחת.

 

אחרי שכל האש ממלחמות אחר הצהריים כבר שככה. הוא, מבחינתו, טוען שכל הסיפור הזה של להעביר אחר צהריים שלם עם הילדים אמור להיות קליל ולא מבין למה אני מתלוננת כל כך הרבה תוך כדי. "כולה שלוש שעות לבלות עם הילדים שלך. בשר מבשרך. כמה קשה זה כבר יכול להיות?". ולפעמים, כשממש בא לו לראות את הווריד במצח שלי מתפוצץ, הוא מוסיף: "אני הייתי מת לעשות את זה במקומך! תסתכלי עליהם, הם כאלה מתוקים!".

 

מרוב שזה לא קשה, בכל פעם שתורו מגיע, הוא דואג לשריין את ההורים שלו מבעוד מועד. הורה אחד מוציא אותם מהגנים, השני מכין ארוחת ערב, והוא שוכב על הספה, אוכל את הפומלית שאמא שלו קילפה לו (כולל המעטפת הלבנה הדקה, שלא יהיה לו מר, חלילה).

 

לפעמים אני חושבת כמה חבל שארוחת הערב תקועה דווקא בערב. לו רק היה אפשר לשבץ אותה בשעה נוחה יותר ביום, הכל היה נראה אחרת. הרי בנקודה הזו אני כבר כל כך עייפה וחסרת סבלנות, שאני עושה את כל הטעויות האפשריות
לכאורה, הוא צודק. זו באמת לא אמורה להיות מטלה נורא מסובכת: להוציא את הילדים בארבע וחצי מהגן, לבלות איתם קצת, להכין משהו קטן לאכול, מקלחות, סיפור ולמיטה. לכאורה. בהנחה שעברנו את השעתיים הראשונות בלי פציעות של אף אחד מהנוכחים (היי, לא מובן מאליו!), השלב שלרוב שובר אותי הוא שלב ארוחת הערב.

 

מה שנראה בקטלוג של איקאה כל כך נקי, נעים ופוטוגני, נראה אצלי כמו פיגוע בדוכן עגבניות. לפעמים אני חושבת כמה חבל שארוחת הערב תקועה דווקא בערב. לו רק היה אפשר לשבץ אותה בשעה נוחה יותר ביום, הכל היה נראה אחרת. הרי בנקודה הזו אני כבר כל כך עייפה וחסרת סבלנות, שאני עושה את כל הטעויות האפשריות.

 

הטלוויזיה, למשל. ברור לי שזה ביג NO NO להשאיר אותה דולקת בזמן האוכל. אבל מה לעשות שזה גורם להם לבהות במבט חלול בין ביס לביס ואני מרוויחה כמה שניות נדירות של שקט? לפעמים הם יוצאים מההיפנוזה וממשיכים לאכול (את הראש שלי, פחות את האוכל), וזה השלב שבו אני עוברת לטעות מספר שתיים: האכלה פסיבית.

 

אני יודעת, מדובר בילדים גדולים (בן שלוש ובת ארבע וחצי) שאמורים לאכול באופן עצמוני, ובכל זאת, אני מוצאת את פעולת ההאכלה הרבה יותר, אמממ... יעילה. האוכל אשכרה מגיע מנקודה א' ל־ב' מהר, בשלמותו, בלי לפגוש בדרך שרוולים, רצפה, תקרה או חתולה תועה.

 

באותה רשימת לאווים מופיע גם חוק מספר שלוש: "את לא מלצרית, שבי יחד עם ילדייך לאכול". אז יש לי חדשות בשבילכם: הלוואי שהייתי מלצרית. מצבי הרבה יותר גרוע ממצבה של מלצרית. אני אפילו לא פיקולו. אני עבד. עבד נרצע לבוסים קרי לב וחסרי רחמים שאין להם שום רצון, וואט־סו־אבר, לראות אותי יושבת. לעולם.

 

עזבו, אל תטריחו את עצמכן לספר לי מה כן צריך לעשות. גם אני צפיתי ב"סופר נני" מתחבאת מתחת לשולחנות של אנשים ומצקצקת מתחת לשפם. אני יודעת, למשל, שמומלץ לשתף אותם בהכנות כדי לתרום לתחושת השייכות שלהם ובלה בלה בלה. ניסיתי את זה, ואיך לומר זאת בעדינות, זה לא צלח. היא בחרה את הצלחת של אלזה, הוא רצה את אותה צלחת בדיוק (שוקינג), ובתוך שניות פרצה אצלי במטבח אינתיפאדה של סכיני ילדים. מאז אותו ליל בדולח נוראי יש להם צו הרחקה מהמטבח עד להודעה חדשה.

 

 

מה שנראה בקטלוג של איקאה כל כך נקי, נעים ופוטוגני, נראה אצלי כמו פיגוע בדוכן עגבניות (צילום: תומריקו)
    מה שנראה בקטלוג של איקאה כל כך נקי, נעים ופוטוגני, נראה אצלי כמו פיגוע בדוכן עגבניות(צילום: תומריקו)

     

    מה שכן, לאחרונה שיפצנו את הבית והתחדשנו בפינת אוכל עגולה ופוטוגנית, מהסוג שעושה חשק לשבת סביבה, לצלם

    פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו אוכלים יחד ומדסקסים על היום שהיה. כשבא לנו להיות מושלמים בהגזמה, אנחנו אפילו שמים את הטלפונים הניידים בצד ומעמידים פנים שהם לא מעניינים אותנו בכלל

    ולהעלות לרשתות החברתיות כדי להוציא לאחרים את העיניים (אחרת מה הטעם?). במקביל, הבנזוג, שזיהה בחושיו החדים שאם משהו לא ישתנה במהרה הוא ימצא אותי עם טרולי ודרכון ליד הדלת, עושה מאמצי־על כדי להצטרף אלינו לארוחות הערב לפחות פעמיים בשבוע.

     

    אל תתפסו אותי במילה – כי אם מישהו ישאל אני אכחיש שאמרתי את זה – אבל יש מצב שהייאוש נעשה טיפ־טיפה יותר נוח. פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו אוכלים יחד ומדסקסים על היום שהיה. כשממש בא לנו להיות מושלמים בהגזמה, אנחנו אפילו שמים את הטלפונים הניידים בצד ומעמידים פנים שהם לא מעניינים אותנו בכלל. ו־וואלה, זה עובד.

     

    מסתבר שהילדים הרבה יותר רגועים כשאנחנו נמצאים בהרכב מלא, בלי הפרעות חיצוניות. הם אשכרה עסוקים בליהנות מהרגע ופחות בלמרר אחד לשני את החיים. אם לומר את האמת, לא רק על הילדים זה משפיע לטובה, גם עליי. לא רק שאני משתדרגת מתפקיד הפיקולו לתפקיד הסועדת (כשהוא בבית – הוא מבשל. זה החוק), אני אפילו מצליחה להחליף כמה משפטים עם האיש האמיץ שבחר לעמוד איתי מתחת לחופה. שנים שזה לא קרה. מסתבר שהוא עוסק בתוכנה. או חומרה. לא סגורה על זה. והם עובדים עכשיו על איזה צ'יפ. דווקא בחור נחמד, אני חייבת לציין. מעניין מה הוא עושה איתי.

     

    בשיתוף אסם

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד