אופנה
ערוצים

למה כל רשת בינ"ל שעושה עלייה מתקבלת פה כניצחון לאומי?

מבחינת פופולאריות בעולם, ישראל היא לא בדיוק מלכת הכיתה, אלא יותר החנון עם הנזלת שאף אחד לא רוצה לשבת לידו בהפסקה, ומותגים גורמים לנו להרגיש שייכים

ארז עמירן פורסם: 02.04.17 09:23
יש אנשים שעלייתה לארץ של רשת COS עושה להם ריגושים מהסוג השמור לחדר המיטות (צילום: Gettyimages)
יש אנשים שעלייתה לארץ של רשת COS עושה להם ריגושים מהסוג השמור לחדר המיטות (צילום: Gettyimages)
כל רשת שתוקעת פה יתד היא הזמנה למסיבה (צילום: Gettyimages)
כל רשת שתוקעת פה יתד היא הזמנה למסיבה (צילום: Gettyimages)

מתברר שיש אנשים שעלייתה לארץ של רשת COS, האחות הסנובית של H&M, והאזרחית החדשה בקניון האופנה של גינדי, עושה להם ריגושים מהסוג השמור לחדר המיטות. בכלל, נדמה שכל רשת ממותגת שעושה עלייה מסומנת על ידינו הישראלים כניצחון לאומי, שלא לומר, נס חנוכה במהדורה מודרנית. מבחינתנו, מדובר בהוכחה לאהבת ישראל, ובימים בהם אנחנו אהודים בעולם בערך כמו חנין זועבי במסיבת יום ההולדת של בנט, סימנים של אהבה זה בדיוק מה שאנחנו צריכים. אז בשנייה שרשת אופנה ידועה נוחתת על ראשנו, אנחנו פותחים פה אל השמיים כאילו מדובר בנקטר אלים, למרות שלרוב מתברר שזה פשוט מישהו שעומד שם למעלה ומשתין לנו על הראש.

 

העובדה שאנחנו מרהטים את הבית שלנו בשבדית ומתלבשים בספרדית מקרבת אותנו לנורמליות הנכספת. מנגו
העובדה שאנחנו מרהטים את הבית שלנו בשבדית ומתלבשים בספרדית מקרבת אותנו לנורמליות הנכספת. מנגו

 

נתוני הפתיחה שלנו בעייתיים, איך לומר. אנחנו אומה עם נימוסים מפוקפקים, יש לנו יותר מדי עיצורים גרוניים בשפה, אנחנו כותבים הפוך מרוב האנושות, וכל זה עוד לפני שהתחלנו לדבר על הפוליטיקה של המזרח התיכון, הכיבוש, ההתנחלויות וכל השיט הזה. אין מה לעשות – מבחינת פופולאריות גלובלית, ישראל היא לא בדיוק מלכת הכיתה, אלא יותר החנון המחוצ'קן שמחטט באף ואף אחד לא רוצה לשבת לידו בהפסקה. רשתות האופנה הבינלאומיות מאפשרות לנו, לרגע או שניים, להרגיש כמו כולם. העובדה שאנחנו מרהטים את הבית שלנו בשבדית ומתלבשים בספרדית מקרבת אותנו לנורמליות הנכספת. זו גם הסיבה שאנחנו מאפשרים לכל מותג שחרת על דגלו את הטרנדיות והתפירה הלא מוקפדת לנהוג בנו כבריון השכונתי.

 

הוכחה נחרצת לאהבת ישראל בעולם. COS
הוכחה נחרצת לאהבת ישראל בעולם. COS

 

רשתות האופנה הבינלאומיות מאפשרות לנו, לרגע או שניים, להרגיש כמו כולם. זארה (צילום: צביקה טישלר)
רשתות האופנה הבינלאומיות מאפשרות לנו, לרגע או שניים, להרגיש כמו כולם. זארה(צילום: צביקה טישלר)

 

כל רשת שתוקעת פה יתד היא הזמנה למסיבה, וכמי שנוהגים לבלות את ערבי שישי מכורבלים בחתול מול הטלוויזיה, קשה לנו לוותר על ההצעה. אז אנחנו הולכים וקונים כל מה שילד סיני בן שמונה יכול לייצר, ותאגיד דרקוני מסוגל למכור באלפי חתיכות. משאירים את תחושת האשמה וייסורי המצפון על קולב החיסול בחנות. זה לא רק תג המחיר הנמוך יחסית - זו תחושת השייכות. אנחנו מחפשים אהבה במקומות שבהם היא איננה, ובהינתן ההזדמנות אנחנו פשוט מתמסרים למי שמאפשר לנו להרגיש רצויים ונחשקים. מוכרים את טעמנו האישי ואת הזכות לביטוי עצמי תמורת אישור קיימות תוצרת חוץ, ופתק החלפה תוך שבועיים, עם הקבלה המקורית בלבד.

 

כנראה שיצא לנו בעולם שם של אומה שאוהבת למלא שקיות בבגדים. קולקציית הסטודיו של H&M (צילום: הנס מוריץ)
כנראה שיצא לנו בעולם שם של אומה שאוהבת למלא שקיות בבגדים. קולקציית הסטודיו של H&M(צילום: הנס מוריץ)

 

שלא יובן אחרת, אני האחרון שייצא נגד אופנה מהירה ומוזלת. איש רשתות אני, ותומך נלהב בדמוקרטיה של הלבוש המאורגנת בשורות לפי גודל וצבע. אבל אני לרגע לא טועה לחשוב שמדובר באופנה אמיתית, כזו שיש לה ערך מעבר לכיסוי התחת במדים האחידים של צבא הגלובליזציה. כנראה שיצא לנו בעולם שם של אומה שאוהבת למלא שקיות בבגדים. אנחנו האנשים שממירים משכורת חודש ביום קניות בזארה, וחוזרים למחרת לבקש עוד. אחרת, קשה להבין את הבהילות בה עוד ועוד רשתות ענק בינלאומיות מפזרות את מרכולתן בין שלל הקניונים שאנחנו מגדלים בארצנו כחיות מחמד.

 

עשו עלייה, וברחו בחזרה לאנגליה. ברברי (צילום: Gettyimages)
עשו עלייה, וברחו בחזרה לאנגליה. ברברי(צילום: Gettyimages)

 

ומה בדבר בתי אופנה ומותגי על? ובכן, הם פחות ממהרים להגיע לכאן. מלבד המובלעות הנובורישיות בכיכר המדינה, והאוסף הסמי-ערסי של פקטורי-54, אין כאן ייצוג של מותגים גבוהים. בעיקר אם הוא נבחן מול השפע של היצע הרשתות. אפשר לומר זאת בקול: השמות הגדולים פשוט לא סופרים אותנו, וגם לא השמות הבינוניים. אולי אנחנו באמת לא צריכים אותם. אולי מדובר במותרות מיותרים, כשממילא האירועים שאנחנו מוזמנים אליהם מתכתבים יותר עם גלבייה מנחמת מאשר עם שמלה או חליפה מחויטת.

 

השמות הגדולים פשוט לא סופרים אותנו. סלין (צילום: Gettyimages)
השמות הגדולים פשוט לא סופרים אותנו. סלין(צילום: Gettyimages)

 

בפרובינציה כמו בפרובינציה, כל פריט שמגיע עם תרגום מובנה לשקלים ומבטא זר, הוא המקבילה הטקסטילית לסלפי עם ג'סטין ביבר. הנה, נגענו בזוהר. כי הג'ינס הוא לא רק סקיני, הוא גם אבק כוכבים, ודרכון מוחתם, ותאום שצועד ברחוב במנהטן ונראה ממש כמונו. פתרונות לבוש שנראים אותו דבר מכל צד של האוקיינוס לא באמת הופכים אותנו לבשר מבשרו של העולם המתוקן, אבל הם לפחות מאפשרים לנו להיראות ככאלה. ולא סתם להיראות, אלא גם בזול - ובזול זה מחיר מצוין לשלם על תחושת "אנחנו העולם".

 

 
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מעצב אופנה, מרצה בשנקר, מאייר, אבא (של גאיה ושירה), מאמין שאופנה היא תרבות שאפשר (ורצוי) לדבר עליה, ולא רק ללבוש, ולא שוכח לרגע שמתחת לבגדים כולנו עירומים