זוכות פרס קרן רפפורט: שלוש נשים שהצליחו לשנות את העולם

נשים פורצות דרך ומחוללות שינוי בחברה הישראלית ראויות להכרה על עבודתן המסורה והתגברותן מעוררת הכבוד על מכשולים, תוך הקרבה אישית. קרן ברוך ורות רפפורט בשיתוף עם שבועון "לאשה", מעניקה מדי שנה שלושה פרסים לנשים שעשייתן במרחב הציבורי, החברתי, הקהילתי או הכלכלי בישראל הינה יוצאת דופן וראויה לציון. השנה התנהל דיון ער בוועדת השיפוט, שהתלבטה בין עשרות מועמדות ראויות. עם ועדת השופטות נמנו: רות רפפורט; עירית רפפורט; מרים נופך־מוזס, העורכת האחראית של "לאשה"; קרינה שטוטלנד, העורכת הראשית של "לאשה", השופטת בדימוס סביונה רוטלוי; נאוה ברק, נשיאת עלם; הוגט אלחדד, מנהלת קרן אדליס ותמר אברמוביץ', מנכ"לית פוליסי. לבסוף הסכימו השופטות על זוכות הפרס לשנת 2017:

עו"ד אירית רוזנבלום זכתה בפרס על עשייה נשית פורצת דרך ומחוללת שינוי רבת שנים. הפרס על סך 120 אלף שקל ניתן לה על הקמת תנועת "משפחה חדשה" ופעילותה לאפשר לכל אדם לבנות תא משפחתי.

רות קוליאן היא זוכת פרס רפפורט לעשייה נשית מעוררת שינוי בראשית הדרך. הפרס על סך 60 אלף שקל ניתן לה על פעילותה החברתית ועל הקמת מפלגת הנשים "ובזכותן – חרדיות עושות שינוי".

ליהודית יובל רקנאטי הוענק פרס רפפורט לאישה מעוררת השראה. הפרס על סך 18 אלף שקל ניתן לה על הקמת ארגון נט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי) ופעילותה החברתית והפילנתרופית ארוכת השנים.

מובילה את המהפיכה האזרחית במבנה המשפחה

עו"ד אירית רוזנבלום, מייסדת ארגון "משפחה חדשה". זוכת פרס רפפורט לעשייה רבת שנים(צילום: אביגיל עוזי)

את המאבק הבלתי מתפשר של עו"ד אירית רוזנבלום אפשר למצות במשפט אחד: "הקמת משפחה היא חירות ללא גבולות, זכות טבעית שחובה לאפשר ואסור למנוע".

מה את יותר: מהפכנית או משפטנית?

"אני מגדירה את עצמי אמנית משפט, עוסקת באמנות של יצירת החיים בכלים המשפטיים שלי. יצאתי למאבק מול כל העולם, בגורמים שמרניים ובממסד המאובן המקורנף שלא מסוגל לעמוד בקצב השינוי של אנשים שרוצים לאהוב ולא להיות לבד".

איך הכל התחיל?

"לפני 30 שנה, כשהבנתי את הצורך הבסיסי של כל אדם להקים תא משפחתי. זה היה אוונגרד. המהלך הזה כלל את כל הגורמים שלחברה לא נוח איתם; נישואי תערובת, הומואים, לסביות, אמהות חד־הוריות ועובדים זרים. הייתי עורכת דין לענייני משפחה בתחילת שנות

ה־30 לחיי, כשגיליתי שכל עוד אתה חלק מתא משפחתי של גבר ואישה יהודים נשואים על פי ההלכה, תקבל את כל השירותים. ברגע שאחד הפרמטרים נופל, אתה נשאר בחוץ ומופלה. כבר אז כמעט מחצית מהתאים המשפחתיים נמצאו מחוץ לקונסנזוס. המאבק להכרה בהם הפך לחלק ממני".

מהו ההישג המקצועי הכי גדול שלך?

"אין ספק שהקמת ארגון משפחה חדשה, תנועה חברתית שיוצרת ומובילה לשינוי. בארגון פעילים 60 מתנדבים ועשרה עורכי דין. רשמנו כפטנט את 'תעודת הזוגיות', שהממסד מכיר בה. יותר מ־50 אלף משפחות קיבלו מאיתנו את התעודה שמציעה פתרון אזרחי לנישואים בישראל, וביטוי משפטי לתוקף שבני זוג נתנו לעצמם".

ספרי על רגע אחד שבו הרגשתשהצלחת לנפץ קונבנציה.

"החזון שלי הוא שהעולם יבין שהחיים הם ערך עליון. ב־2001 הצעתי להקים בנק זרע לחיילים. בשנת 2002 ייצגתי את המשפחה הראשונה בעולם שאיבדה את בנה החייל וביקשה לעשות שימוש בזרעו. לאחר מאבק של 12 שנה נולדה ממנו ילדה. זו אחת מהיצירות המדהימות שלי. במקום שאישה תיטול זרע מאדם אנונימי שתרם לבנק הזרע, אני מחזירה את הגלגל

אחורנית. למשפחה שאיבדה את היקר מכל יש זרע עם כתובת ומורשת, תא משפחתי עוטף שאפשר להצטרף אליו. המתנגדים תוקפים אותי שאני מיילדת מצבה ושזה לא לטובת הילד. אבל אין קרוב למציאות יותר מזה. לאבד ילד שנשאר ממנו זרע זה לא טבעי, אבל טבעי להמשיך את השושלת".

אילו הישגים נוספים שלך חשוב לציין?

"אני הישראלית הראשונה שהוציאה גברים לביצוע הליך של פונדקאות בעולם, דבר שגרר נגדי ביקורת מצד פמיניסטיות. המסע נמשך עד היום, כי לצערי לא מצליחים להסדיר את העניין הזה לרווקים ויחידנים ובני זוג מאותו מין בארץ.

"בשנת 2005 הקמתי את בנק הצוואות הביולוגיות. יותר מ־5,000 איש הפקידו צוואות אישיות וציוו את החומר הגנטי שלהם, ביציות, זרעים או עוברים, ליורשיהם. ניהלתי מאבק של גבר שאשתו נפטרה, נשארו עוברים מופרים והוא הביא ילד מפונדקאית.

"המצאתי את הצוואה הדיגיטלית, תעודת הנצח – כרטיס מגנטי שבצ'יפ שלו מוצפנת צוואה כתובה ומצולמת שעומדת בקריטריונים של בית המשפט".

ומה הדבר הבא?

"אני עסוקה כל הזמן בחיפוש אחר אתגרים חדשים, כל היום אני בחרדה שזה ייגמר. הרעיונות הם סם הקיום שלי. כיום אני עם הפנים החוצה, למהלך גלובלי. התורה שלי תצא מציון, כי דווקא המקום הזה שמשופע בקונפליקטים ובהתנגדויות הוא המקום היצירתי ביותר עלי אדמות".

ייסדה מפלגת נשים חרדיות בישראל

רות קוליאן, מייסדת מפלגת "ובזכותן - חרדיות עושות שינוי". זוכת פרס רפפורט לעשייה בראשית הדרך(צילום: אביגיל עוזי)

כשרות קוליאן התמודדה לאגודת הסטודנטים בקמפוס החרדי, היא עדיין הייתה טירונית פוליטית. רב הקמפוס שאיתו התייעצה אישר לה להתמודד, אבל אסר עליה לפרסם את תמונתה. היא, מצדה, ביקשה שגם הגברים שרצו לתפקיד לא יפרסמו את תמונתם. אבל אז, ביום הבחירות, הקמפוס הוצף בשלטים עם תמונות המתמודדים. "זה כאילו הייתי שקופה. רק אותיות. לא אדם". כאן נרשם הכישלון הראשון שלה. בבחירות הבאות התמודדה מול כמה גברים שהתאחדו אסטרטגית סביב מועמד אחד כדי לחבל בסיכוייה להיבחר. "ביום הבחירות חברה שלי התקשרה אליי וסיפרה שמישהו פיזר על כל השולחנות פליירים מלאים בשקרים על חיי האישיים". ושוב היא לא נבחרה. אבל היא לא אחת שתתייאש.

מיהם המתנגדים העיקריים שלך?

"עסקנים וח"כים חרדים, שהאינטרס שלהם הוא לשמר את הכוח הפוליטי בידיהם. גם העיתונים החרדיים מתנגדים והציבור החרדי בכללותו. בבחירות לכנסת מפלגת 'ובזכותן' בראשותי הביאה 1,800 קולות. גברים שואלים אותי אם ארוץ בבחירות הבאות. אני

עונה שברור. הם שואלים: 'למה, כמה תביאי, 5,000 קולות?' אני עונה, 'כן. ובבחירות שאחרי אביא עשרת אלפים, ובתוך עשרה סבבי בחירות תיבחר ח"כית חרדית שתגיד "מתחייבת אני" בפני המליאה'. זה לא חלום – זאת מציאות שתתממש".

ובינתיים שמים לך רגליים.

"בבחירות לכנסת קיבלתי טלפון מאגודת הסטודנטים של אוניברסיטת חיפה, הזמינו אותי לדבר בפאנל פוליטי ואישרו לי לקחת מונית באלף שקל. כדי לחסוך להם, החלפתי שלושה אוטובוסים ורכבת והגעתי בזמן כדי לגלות שלא היה שם כלום. עבדו עליי. ניסו לשבור את רוחי".

ואיך מתמודדים עם רצף של כישלונות מפוארים?

"אני לא מכריעה קרב לפי מערכה, אדם נכשל רק כשהוא מפסיק לנסות. אנחנו בהתחלה והדרך ארוכה. אני יודעת שכל צעד שלא אעשה היום יהפוך לעשרה צעדים עבור הבנות שלי בעתיד".

היא הקימה מפלגה לנשים חרדיות, לאחר שהבינה שאף אחד אחר לא מייצג אותן. "אף אחד לא באמת סופר את הנשים החרדיות, כשבעצם מגיע להן פרס. הן אלה שמפרנסות, מחנכות, מגדלות, אבל נעשות עוולות כלפיהן".

תני דוגמאות.

"בארץ יש רק שני מקלטים לנשים מוכות מותאמים לנשים חרדיות. מישהו מצפה שאאמין שרק 60 נשים נמצאות במעגל האלימות בכל החברה החרדית שמונה מאות אלפים? ברור שהעניין לא מטופל. העיתונים החרדיים לא מאשרים לפרסם מקלטים לנשים מוכות, כי זה לא עובר את הוועדה הרוחנית. יש בעלי אינטרסים שנוח להם שהמצב הזה יימשך".

מה הצעד הבא שלך?

"קמפיין להעלאת המודעות לסרטן השד. פחות נשים חרדיות חולות במחלה, אך שיעורי התמותה במגזר גבוהים יחסית. אין מודעות לאבחון המחלה כי לא צנוע לומר את המילה שד. השיחה הכי עצובה התקבלה מאישה בת 42 ששאלה אותנו מה זה ממוגרפיה. אני רואה כל בעיה שנוגעת לנשים חרדיות כבעיה שלי".

מה תעשי בכספי הזכייה?

"מבחינתי זה לא פרס, זו עצמאות. נותנים לי הזדמנות לנצח את נקודת הפתיחה של החיים שלי. גדלתי בפנימיות, מילדות המשפחה שלי הייתה מוּכרת ברווחה, ובעקבות המצב הכלכלי שלי קיבלתי זכאות לדיור הציבורי. עם סכום הזכייה אני מתכננת לקנות את ביתי, להתחיל התמחות בעריכת דין ולהפוך לאישה עצמאית".

רותמת את עשירי הארץ לתרום

יהודית יובל רקנאטי, יו"ר ארגון נט"ל, ידעה כמה טרגדיות בחייה ומתוך הקושי נולד בה הצורך לסייע לפגועי נפש ולאוכלוסיות נזקקות בפריפריה

יהודית יובל רקנאטי, מייסדת ארגון נט"ל. זוכת פרס רפפורט לאישה מעוררת השראה(צילום: אביגיל עוזי)

הרעיון להקמת ארגון נט"ל נולד אצל ד"ר יוסי הדר, פסיכיאטר, הומניסט, מחזאי ומשורר, מספרת יהודית יובל רקנאטי. "ביולי 1998, שבועיים לאחר שהקמנו יחד את הארגון הוא נפטר באופן פתאומי מלוקמיה. עמדתי בפני צומת דרכים והחלטתי לא להרים ידיים. בתחילת הדרך פעלתי כאחוזת אמוק כדי להגשים את ייעוד הארגון. 19 שנה אחרי, המטרות והחזון מתפתחים וחוצים גבולות. נט"ל פועל במודל רב־מקצועי, מטפל, חוקר ומעורר מודעות לבעיה שנוגעת לכל מי שחי במדינה".

כמה אנשים טופלו עד כה במסגרת הארגון?

"230 אלף איש; ערבים, יהודים, דתיים וחילונים, חלקם בצורה נקודתית וחלקם באופן ממושך. אנחנו מעריכים ש־15 אחוז מהאנשים שנחשפו לאירועים טראומתיים סובלים מתסמיני פוסט־טראומה. כל אחד זכאי לעזרה ואיננו מבדילים בין אדם לאדם".

עם אילו אתגרים התמודדתם?

"תופעת הפוסט־טראומה ידועה מאז מלחמת העולם הראשונה, אך בארץ

התחילו להכיר בה רק לאחר מלחמת יום כיפור. לפני כן היא לא טופלה או דוברה וניסו לטשטשט אותה. אפילו בשנת 1998, עם הקמת המרכז לטיפול בטראומה, זה לא נחשב צעד לגיטימי. זכיתי באופן אישי לביקורת שאני מעודדת חולשה והתפנקות. אתגר נוסף היה לדעת לנווט את הקמת המרכז כגוף שאינו בא להתחרות בגורמים הממשלתיים, אלא לשתף איתם פעולה ולטפל בכל מי שרואה עצמו נפגע על רקע המצב הביטחוני".

מותו הפתאומי של ד"ר יוסי הדר היה אחד משורה של פרידות שנאלצת לעבור. "התמודדתי בחיי עם כמה קשיים ומשברים. אחרי השירות הצבאי התנדבתי לחיל הרפואה ובמלחמת יום הכיפורים הוצבתי כקצינה אחראית על יחידות ר"מ 2 בבתי החולים. המלחמה ותקופת הפיגועים בשנות ה־90 הטביעו בי את אותותיהן, העלו בי את המודעות לתופעה ואת הרצון לסייע לסובלים ממנה. "מות הוריי בזה אחר זה, כשהייתי בת 31, היה משבר נוסף. מצאתי את עצמי בלי האנשים הכי יקרים לי. בעקבות מותם בחרתי בתחום הטיפול. כשבעלי רולי (הגינקולוג, ד"ר ישראל יובל, ד"א) חלה בסרטן, הוא היה נחוש בדעתו להחלים. לאחר השתלת מח עצם הוא שב לחיי עבודה ומשפחה, אך כמה חודשים אחרי שחגגנו לו יום הולדת 60, מצבו הידרדר והוא נפטר.

"את השנה לאחר לכתו הקדשתי לשימור הזיכרון שלו וכתבתי ספר שיישאר כזיכרון לנכדים שלא הכירו אותו. זאת הייתה הפרידה שלי ממנו. לאחר שלוש שנים הופיע דוד, בן זוגי הנוכחי, והתחלנו בחיים חדשים. אנחנו נהנים יחד, יש הרבה עשייה משותפת שמושכת קדימה ונותנת טעם חדש לחיים".

גם בנותייך שותפות לפעילות שלך.

"שלושתן שותפות מלאות לפילנתרופיה המשפחתית שלנו, קרן גנדיר, שתומכת בצעירים בני 30-18 ובפעילות של ארגונים, קהילות, קיבוצים עירוניים ומרכזי צעירים בפריפריות חברתיות וגיאוגרפיות בישראל.

"לפני שמונה שנים הקמנו את קבוצת 'יכולים נותנים', המאגדת 20 יזמים חברתיים שהחליטו לפעול יחד ולעודד תרומה פרטית משמעותית ואפקטיבית. זה מסע מפרך. בארץ אין אהדה גדולה, בלשון המעטה, לאנשים עשירים שתורמים, הם זוכים לחשדנות וצרות עין. הציבור לא מאמין בנתינה ערכית ממניעים טהורים ועדיין לא הצלחנו להתגבר על המהמורה הזאת".

וזה מה שמניע אותך?

"זה אחד הדברים שמניעים אותי – להשפיע על אנשים שיכולים לתרום מיכולותיהם, זמנם וכספם לשיפור החברה. גדלתי במשפחה שעוסקת בפילנתרופיה. זו מורשת מסבי, שעלה לארץ מסלוניקי ב־1933 והקים עם ארבעת בניו את בנק דיסקונט. אחי ליאון ואני גדלנו בידיעה שהמשפחה היא מקור לתמיכה וכוח בארץ. הבנות הן הדור הרביעי לפילנתרופיה במשפחה".