שאלה 1: מה עושים כשבתי מרבה לשטוף ידיים?
בתנו (4.5) היא ילדה חכמה ובוגרת (אחות בכורה לבן 3). מצד אחד, היא רצינית ולא נפתחת בקלות לאנשים ומצד שני היא רגישה, חברותית ונבונה.
היא דאגנית ואולי אפילו פחדנית. לאחרונה שמנו לב שהיא רצה הרבה מדי פעמים לשטוף ידיים, לאחר שאמרנו לה, למשל, שלא כדאי לה לחטט באף, לגעת בטוסיק או לצאת מהשירותים בלי לשטוף ידיים – כדי שלא תכאב לה הבטן. גם למשפטים, כמו "אל תלכי יחפה כדי שלא תהיי חולה" היא מגיבה בקיצוניות ואם בטעות דרכה על הרצפה זה מלחיץ אותה. אנחנו כמובן הורדנו לחץ ונמנעים מלהשתמש במשפטים שעלולים להפחיד אותה, אבל זה לא ממש עוזר בינתיים.
יש לציין שאנחנו לא קיצוניים בדרישות ההיגיינה שלנו – כלומר, זה לא נושא שאנחנו מדברים עליו יותר מדי בבית. איך אנחנו אמורים לגרום לה עכשיו להפסיק לפחד? היא שואלת עשרות פעמים ביום אם תכאב לה הבטן, כי נגעה במשהו ואם היא עלולה להיות חולה. יותר מכך, אנחנו רואים את המאבק שלה ברצון לשטוף ידיים – לעתים היא אפילו משלבת ידיים כדי לא לגעת בכל מיני דברים, כדי שלא תצטרך לשטוף אותן שוב. האם ההתנהגות הזו מעידה על בעיה רצינית שזקוקה לטיפול פסיכולוגי?
רולידר עונה:
כדאי לטפל בכל רוטינה בנפרד. בבוקר: ללוות אותה לפני צחצוח השיניים (או לפני כל פעולה שהיא נוטה לעשות באופן מוגזם), להדגים צחצוח רגוע של שתי דקות ואז לבקש ממנה לבצע אותו דבר ולחזק אותה בהתאם. אם היא מתעקשת להמשיך או מגזימה, להפסיק אותה ולבקש ממנה לחזור שנית ולעשות כפי שהדגמתם לה.
מרגע שנגמרה שגרת הניקיון של הבוקר, אל תאפשרו לה לחזור לחדר הרחצה. הסבירו: אנחנו שמחים שאת שומרת על היגיינה. הצחצוח הזה מספיק. אל תיכנסו לדיון ואל תיכנעו לרצונה להמשיך.
אחר הצהריים: ציינו שוב את הצד החיובי: "נפלא שאת יודעת שצריך לשטוף ידיים, אז בואי נעבור יחד על סדר היום. מתי שוטפים ידיים? אחרי משחק בחוץ, לפני האוכל וכו'. מתי לא שוטפים ידיים? אחרי משחק בלגו, למשל." בקשו ממנה לחזור על כך במילותיה והקפידו על כך שהיא נוהגת בהתאם: שוטפת ידיים רק בנקודות שהוחלט עליהן.
באופן כללי, עליכם להיות ברורים ולהפסיק בנחישות פעולות מוגזמות. את כותבת, "אנחנו לא רוצים להפחיד אותה", אבל מה מפחיד פה? התפקיד שלכם הוא ללמד אותה מה נכון ומה לא, על ידי הגדרת ציפיות. לכן, לא הייתי אומר "לא כדאי לחטט באף", אלא "לא מחטטים באף. תפסיקי." אל תגידו: "אל תלכי יחפה שלא תהיי חולה," אלא "תנעלי נעלי בית" – כחלק משגרת ההגעה הביתה.
בנוסף, היזהרו מתרגום החרדה שלה לתשומת לב, כי כך היא מפיקה רווח משני.
אם למרות כל זאת לא תחושו שיפור בהתנהגות המוקצנת שלה בתוך כמה חודשים, כדאי לפנות לסיוע מקצועי.
שאלה 2: האם בתי חברותית מדי?
הבת שלי בת 5. חכמה, אנרגטית וסופר-חברותית. היא תמיד מחפשת חברת ילדים, הרבה פעמים רוצה שאזמין חברות ושמחה למפגש עם עוד אנשים. האופי שלה קצת "נדחף" והיא יכולה להתלהב, לפגוש חברה או בת דודה, שמראות הרבה פחות התלהבות ועדיין לרוץ אחריהן ולחפש אחר חברתן.
קרה, למשל, שבת דודה שלה והיא קצת רבו והיא עדיין בכתה שהיא רוצה אותה. ניסיתי להגיד שהיא הייתה צריכה לעזוב את בת הדודה, ללכת לשחק במשהו אחר ולא לנסות ללכת אחריה בכוח, אבל אני לא בטוחה שהיא הבינה. נראה לי שהיא עושה מה שהיא רוצה ללא בושה, בלי משחקים. יש משהו שכדאי לעשות?
רולידר עונה:
קודם כל, טוב שהבת שלך חברותית ורוצה לשחק עם ילדים. מהתיאור שלך נשמע שיש לה קצת קושי לנהל נכון את המפגשים עם החברות. לגבי התיאור הספציפי של הריב עם בת הדודה – לא הייתי מתרגש מזה, זה טבעי, אבל היא צריכה ללמוד להתנהל במצבים כאלה בלי להפעיל כוח.
אני ממליץ שלפני מפגשים צפויים, תשבי עם הילדה ותעברו יחד על כללים של אינטראקציה נכונה, מתחשבת ואחראית, כזו שלא תגרום לילדים לא לרצות להיות לידה. למשל, לומר לה: "זה בסדר אם את מציעה משחק, אבל אם הילדה לא תרצה, עזבי אותה. אל תנסי לשדל אותה בכוח כי זה לא נעים לה, זה לא יעזור והיא לא תרצה להיפגש איתך שוב".
אם אתן בסיטואציה שבה יש עוד ילדים (גינה, מפגש משפחתי וכו') הכינו אותה לכך שלא נדחפים למשחק, אלא שואלים: "אני יכולה להצטרף?" אם התשובה שלילית, הולכים לשחק במשהו אחר. אפשר גם לתכנן את תחילת המפגש וגם לכוון אותו בתחילתו: לשאול מה אתן מתכננות לעשות, להציע פעילות וכו'.
כשמתקיימים מפגשים אצלך בבית, את יכולה לנצל את זה כמעבדת לימוד ועל אחת כמה וכמה כשמדובר במפגשים משפחתיים, כי אפשר להיעזר בהורי הילדים האחרים. צפי בבתך וכשהיא פועלת נכון גשי אליה, חבקי אותה והראי לה שאת שבעת רצון. אם היא נדחפת, קראי לה הצדה ובקשי ממנה להפסיק. כך או כך, אין טעם לנהל איתה שיחות אחרי המפגש. הרעיון הוא לדבר לפניו בצורה נינוחה ולהגדיר מראש את הציפיות.
- רוצים לשאול את פרופ' עמוס רולידר? שלחו שאלה למייל
.
