רחוב החשמונאים. אנשים במיטב בגדיהם נכנסים אל המתחם שמאכלס בתוכו את שבוע האופנה. גדר ארוכה חוצצת בין היומיומי לבין הזוהר. צלם פפראצי והבוסית שלו עומדים בכניסה והיא אומרת לו מי זה מי. הוא מצלם. האנשים חולפים על פניהם ונכנסים. חלקם – הלא מצולמים, אך בעיני עצמם ראויים לכך – מביימים שיחת טלפון כדי להשהות את כניסתם, ובכך להעיר את תשומת לבם של העוסקים בדבר. זה מצליח. לפרקים.
שטיח אדום שולח את רגליו ומקבל את פני הנכנסים. זהו מחזה המכיל בתוכו את הליהוג הרגיל, הפשטני והסימבולי במצבים בהם הישראליות מנסה לאזן עצמה בין חיצוניות (קיימת) לבין פנימיות (רצויה). זוהי נגזרת שיח שקיימת בכל תחום בישראל - רוק ישראלי ("לאכול צ'יפס מול הזמר"), אופרה ("זה היה ברור שמישהו לא יכבה את הטלפון שלו"), אמנות ("אחי, הצלחתי להכניס פחית קולה לתערוכה של אנדי וורהול"). אני מציין את זה כי אין להתעכב על כך ויש לבטל אנפופים הקשורים בכך. זה מה שיש וזהו.
השומרים מכוונים את הקהל. מדרגות נעות, ומשם אל אולם תצוגת האופנה. אני נכנס אל אחורי הקלעים. אני מצויד בצמיד כניסה מיוחד (לאחר כמה שעות אעביר אותו למישהי שאני מכיר והיא תלך לתצוגות הערב). הדברים מחכים לי מאחורי הקלעים. אחורי הקלעים הוא אפילוג ופרולוג תצוגות האופנה. בתוכו, הדוגמניות (להלן "הדברים") מעבירות את הזמן עם הטלפונים שלהם; מיד יעברו אל שורות האיפור ויתחדשו בעור פנים המתאים לאותו יום. לדברים יש רגלי קיסמים וגו זקוף. ידית עצם החזה של הדברים בולטת במקצת.
עשר בבוקר, וזהו היום הראשון של אירוע האופנה. התצוגה היא של המעצב ויקטור (ויוי) בלאיש. אפשר לזהות ירידת מתח קלה לאחר ערב הפתיחה – "גאלה" – אם כי אסור להיכנס לשאננות. מדי פעם מילת שיטור כזו או אחרת שומרת על הדברים להיות מבושמים במידה. הדברים מתיישבים לפי מעמדם בשולחנות עגולים. באותו בוקר, אפשר לזהות ארבעה מעמדות: פנים סלאבים מחו"ל, ללא שם, שמתאימים לאותה תצוגה ספציפית; נערות בית ספר ישראליות שמדגמנות בין מבחני בגרות; פנים מוכרים המהלכים על קו התפר שבין אזכור בספרי הרכילות לבין קבלת חותמת עתידית (שובר קניה המנוסח במילה "דיווה"); ומיתולוגיות האוחזות בברכיהן אי אלו מסלולים, כשההילה הקרויה "מוזה" מעל ראשן.
הדברים, כולם, יתלבשו עוד מעט בבגדיו של מעצב אחד, למטרה אחת, בהליכה אחת, במקום אחד, במסלול אחד. אבל עדיין, לפי מעמד.
אחורי הקלעים כוללים: שולחן ארוך ועליו בקבוקי מים גדולים, שני מיחמים של מים רותחים, קפה, תה, חלב (סויה ורגיל), שני משפכים גדולים (תפוזים ולימונדה), שולחן שעליו עוגות שיש, עוגיות גרנולה ואוזני המן, יוגורט ולחמים, עמדת דיג'יי, עמדת צילום מוארת (רק אם רוקדים בתוכה האורות נדלקים).
אזור האיפור, אליו הדברים מטפטפים, כולל בתוכו את המאסטר שמאפר רק את הנבחרות, ואת עוזריו שמאפרים את כל השאר. על המראות שמעוטרות במנורות תלויים דפים עם רשימת האשטגים שיש לעשות בהם שימוש. הדברים ישובים עדיין בבגדים הרגילים שלהם, ומיד יכנסו אל מתחם ההלבשה. זו לא היתה שנה טובה לעבות הקרסוליים. יש שיאמרו שכל שנה זה כך, אבל נדמה שמכפלות המכנסיים שהלכו והתקצרו בשנה זו, סתמו את הגולל בנושא זה. כל הדברים, כולם, לבושים עכשיו באופן זהה מאחורי הקלעים. אני מנסה לדמות דיבור ותנועות נשיות כדי להיכנס למתחם ההלבשה שמעבר לווילון, אך ללא הועיל.
אני נשאר בחוץ. התצוגה מתחילה. מסך פלזמה מראה את מה שקורה על המסלול; הדברים הולכים עליו, יפים, זקופים בתוך בדים פריכים. נערות שרק לפני רגע היו תלמידות הופכות אלות יופי. המוזיקה שבוקעת מופנית אל יושבי הקהל, ואני נשאר עם הבס שנזרק לאחור, אל אחורי הקלעים.
התצוגה מסתיימת, הדברים מתחבקים ומתנשקים עם מעצב האופנה. המסלול מתרוקן ועכשיו זה הזמן של אחדות מיושבות הקהל לעלות על המסלול ו"לדגמן" לתמונה לעוקבים. זה כמובן יזכה אותן בעוד לייקים וכו', אך יש לקחת את הדבר הזה ברצינות ואין לזלזל בו: המסלול המואר הוא האפשרות של אותן חובבות אופנה שגופן ופניהן לא נתן להן, להגשים חלום ילדות, לעלות ולהתהלך, ולו לרגע אחד. זוהי התצוגה האמיתית. אני יוצא משם. בעיני רוחי אני יודע לזהות מי אומר את זה "תצוגה", ומי "צוּגה". בשדרות הר ציון זה כבר מתאייד לי.
- אודי שרבני. כותב. ספרו האחרון, "יש לך בשביל מה", יצא ב-2016 בהוצאת "ספריית פועלים-הקיבוץ המאוחד" ונכלל ברשימה הארוכה של פרס ספיר.