אחרי כמה דקות מתברר שמדובר בעבודה שהמורה נתנה כבר לפני כמה שבועות וזה לא שהיא נשכחה או נעלמה אי שם במעמקי היומן, פשוט תמיד היה משהו מעניין יותר לעשות קודם. אז נכנסת לפעולה הנטייה הטבעית שלנו לכעוס ולהגיד "אני לא מבינה למה חיכית עד לרגע האחרון" או "מטלות צריך להתחיל ברגע שמקבלים אותן" ועוד שלל משפטים מחנכים ואולי גם מטיפי מוסר.
רגע! שניה לפני שאתם כועסים, חשוב שנדע שלפעמים הדחיינות היא חיובית ויכולה לתרום לתוצאה יצירתית ואיכותית יותר.
דחיינות חיובית
הפסיכולוג הארגוני אדם גרנט אומר, בסרטון הנהדר "ההרגלים המפתיעים של חושבים מקוריים", כי "דחיינות היא מידה רעה ליעילות, אבל היא יכולה להיות מעולה ליצירתיות". ואכן, המילה דחיינות מזוהה אצלנו בדרך כלל כמשהו שלילי ביותר שכדאי לנו לשנות, אם לא אצלנו אז לפחות אצל הילדים שלנו.
אולם, לעתים הדחיינות יכולה להיות חיובית ומָפרה ולסייע לנו להגיע לתוצאה טובה יותר. כאשר הילד שלנו מקבל משימה, כמו למשל, להכין מודל של מערכת הנשימה, הוא יכול להתיישב באותו יום ולהכין את המודל, מתוך הידע והרעיונות שיש לו באותו רגע. אבל, אם הוא ייקח כמה ימים, שבמהלכם האתגר יישב אצלו בראש ובאופן חצי מודע הוא יחשוב עליו, יעלה רעיונות לבניית המודל, יבחן חומרים שבהם ניתן להשתמש, יתכנן את הדרך שבה המודל יוצג וכן הלאה – סביר שייצא לו תוצר יצירתי, מעניין ואיכותי יותר.
דחיינות עוזרת לנו "לבשל" את החומר בראש. אבל, כדאי שנעזר בכמה שיטות כדי להפוך את ילדינו ל"דחיינים יעילים".
כלל חשוב בדחיינות: דד ליין
"אני מבקש שתעזוב עכשיו את המחשב ותיגש להכין את שיעורי הבית". המשפט המעצבן הזה שלי אף פעם לא זכה לתשובה כמו: "או, טוב שהזכרת לי, אבא. אני כבר ניגש להכין את שיעורי הבית". מוזר, אבל זה לא עבד.
לאחר זמן מה החלפתי את המשפט הנ"ל בשאלה הבאה: "חמוד, בעוד כמה זמן אתה קם להכין שיעורי בית?" להפתעתי המשפט הזה זכה לתשובה כגון: "אוף, אין לי כוח... בעוד 10 דקות" או מקסימום "בעוד 20 דקות".
הגדלתי לעשות ואמרתי לילדיי שאני מפעיל את השעון המעורר וכשהוא יצלצל הם מתבקשים לגשת לבד ומבלי שאומר דבר ולהכין את שיעורי הבית. כך למעשה התחלנו להפעיל את מנגנון הדחיינות החיובית ובעודם יושבים מול המסכים המוח שלהם כבר מתכונן לשיעורי הבית, נזכר במה שהיה בשיעור וכו'.
בסרטון נחמד של הבלוגר טים אורבן, שנקרא "בתוך מוחו של דחיין מומחה", מספר אורבן שהדחיינות לא יכולה להיות חיובית אם אין לה תאריך ביצוע, קרי, דד ליין. ללא הדד ליין, מספר אורבן, "מפלצת הבהלה" לא מתעוררת והאדם יכול למצוא את עצמו דוחה את המשימה בלי קץ.
בדוגמה שלנו על משימת בניית מערכת הנשימה, אם יש לילד מספר שבועות לביצוע המשימה, הרי שחשוב ביותר לקבוע (הוא לעצמו או אנחנו ביחד איתו) את התאריך בו המשימה תתבצע. כאשר קובעים כזה תאריך יעד, חשוב לקחת בחשבון שייתכן ויהיו שינויים בלתי צפויים בלוח הזמנים, אז כדאי לתכנן מספיק זמן לבצע את המשימה, גם אם נתחיל אחרי תאריך היעד שקבענו.
כלל חשוב נוסף: ניצול תקופת ההשהיה
מומלץ לנצל את "תקופת ההשהיה" הזו כדי לשוחח עם הילדים פעם או פעמיים על העבודה: כבר חשבת על המודל; מאילו חומרים תרצה להכין אותו; האם יש לנו את החומרים האלו בבית או שצריך לקנות? וכן הלאה. חשיבה שכזו תאפשר את התנועה אליה אנחנו שואפים בתת מודע וכך רעיונות להתמודדות עם האתגר ינבטו כאילו מאליהם.
איזה פחד!
האמת היא שדחיינות מפחידה אותנו. מה יקרה אם הילד לא יכין את העבודה בזמן; מה יקרה אם מרוב דחיות לא יישאר זמן והמשימה תתבצע בצורה לא רצינית מספיק?
מה יקרה? נלמד מהכישלון ונפיק לקחים לפעם הבאה. נבחן את לוחות הזמנים ואת המועדים בהם הילד התחיל לעבוד על המשימה, נבדוק מה עשינו בתקופת ההשהיה ונבחן האם הצלחנו להשאיר את המשימה בחשיבה לא מודעת אבל מקדמת או שהזנחנו אותה לגמרי.
אז מה עושים כדי להפוך את הדחיינות לחיובית?
1. לא מתחילים מיד. נושמים עמוק ומשאירים מקום לחשיבה.
2. קובעים תאריך יעד (דד ליין) בו המשימה תסתיים.
3. קובעים לו"ז ברור בו תתבצע העבודה על המשימה.
4. מעלים את הנושא מדי פעם מהלא מודע למודע על ידי שאלת שאלות.
5. נותנים למשימה להתבשל לאורך זמן ורק אז מתחילים לעבוד עליה.
6. מנתחים את תהליך הלמידה והביצוע ומסיקים מסקנות מההצלחה או הכישלון.
לסיכום, אין מה לפחד מדחיינות. כל עוד אנחנו מקפידים לנצל אותה כדי לבשל את החומר בראש, במודע או שלא במודע וכל עוד אנחנו מכפיפים אותה לדד ליין ברור – היא יכולה להפוך את התוצר לאיכותי ומעמיק יותר. בהצלחה!
- אייל ברנר, איש חינוך ומומחה למיומנויות למידה, ממקימי חברת "פסיפס", מחבר הספר "מר מחר" וממחברי הספר "סודות הלמידה".
