לוח וגיר והמורה לריתמיקה: נוסטלגיה בעקבות "גשם גשם"
גם אני נשביתי בקסמיה של ג'יהאן ג'אבר, שמלמדת עברית בעזרת דרבוקה, ויצאתי בהשראתה למסע בין שירי ילדים מימי "הכבש השישה-עשר" ועד היום
בטח גם אתם נתקלתם בלהיט "גשם גשם מטפטף", ששובר בשבועות האחרונים את הרשת. גם אני, כמו מאות האלפים האחרים שצפו בסרטון, נשביתי בקסמיה של המורה ג'יהאן ג'אבר מטייבה, שמלמדת את הילדים עברית בעזרת דרבוקה:
אחרי שעה של צחוק ותהיות אם לא מדובר למעשה בקונספירציה של "ארץ נהדרת", נזכרתי בשיעורי הריתמיקה בבית הספר הוברמן בפתח תקווה שבו למדתי, ובעדינה, המורה שלנו למוזיקה, שהייתה תופעה בפני עצמה. עדינה הייתה בגובה 1.20 מ', הייתה לה אורגנית של קסיו, וכשהיא ניגנה בכיתה, ראינו חצי ראש מבצבץ מאחורי המקלדת. עם נתוני פתיחה כאלה, היה לה קשה מאוד להשתלט על הכיתה שלנו, ובכל זאת אני זוכר את השירים היפים שהיא לימדה: "הילדה הכי יפה בגן", "רציתי שתדע", "אדון שוקו". אין ספק שזכינו לגדול על שירים קסומים. הדור שלנו הוא בר מזל: השקיעו בנו.
בכל יום שני, אחרי שיעור הריתמיקה עם עדינה, הייתי חוזר הביתה נרגש ומחכה שיהיה כבר שש בערב ותתחיל תוכנית הטלוויזיה שחיכיתי לה כל השבוע – "הופה היי". כשהייתי לבד בבית, הייתי מתגנב ולוקח את הגיטרה של אחותי (עוד הרבה לפני שידעתי לנגן), תולה אותה על הגב, צועק "הופה היי" לקהל הדמיוני שעומד מולי, וחולם שאני יגאל בשן (כמה שנים מאוחר יותר, כשניסיתי את הטריק הזה בהופעה אמיתית, הרמתי את הידיים בהתלהבות, הרצועה השתחררה והגיטרה התרסקה בעוצמה על הבמה, אז אל תנסו את זה). כשהתחלתי לנגן ברצינות, גם המנטורים המוזיקליים שלי התחלפו: מול המראה חלמתי שאני אריק קלפטון, דיוויד בואי או לפחות בונו, וככה שלישיית הופה היי, יחד עם כל שירי הילדים שאהבתי לשיר בשיעורים של עדינה, נדחקו לפינה חשוכה בזיכרון.
כמו כל סינגר-סונגרייטר, רציתי להיות עמוק, לכתוב שירים "בוגרים", שירים עם משמעות. הרי לאונרד כהן ובוב דילן לא הוציאו אלבומים עם שירי ילדים. מי יעדיף את הכבשה שושנה על פינק פלויד? איזה אמן שמכבד את עצמו יעשה דבר כזה? אז מתברר שיש הרבה כאלה, במיוחד בארצנו הקטנטונת.
בישראל של המאה הקודמת, כל אמן שכיבד את עצמו שמר על קשר הדוק עם קהל הזאטוטים, ומיטב הזמרים הוציאו אלבומים שלמים במיוחד לילדים: אריק איינשטיין ("כמו גדולים"), חוה אלברשטיין ("אישה באבטיח"), מתי כספי ("בובה מתי") ועוד רבים וטובים. ואיפה הם היום? אז מתברר שגם היום מסתובבים בינינו לא מעט אלבומים ומופעים מקוריים לילדים, שמגיעים מכיוונים לא צפויים.
על המופע של פורטיס לילדים כבר שמעתם?
ומה עם "פלא" של עלמה זהר?
ו"שירים לעמליה" (עם עלמה זק ואלון נוימן)?
כשהתחלתי לחקור את הנושא, גיליתי הרבה מופעים שווים לילדים שממש בא לי לראות למרות שאני לא ילד, אז החלטתי לקחת את האחיינים המתוקים שלי, איתי (בן שמונה) ונדב (בן שש), ליום כיף עם הדוד לירון. הזמנתי לנו כרטיסים למופע "ילדי בית העץ" - פרויקט מוזיקלי מלא גרוב של האחים רן ויאיא כהן-אהרונוב (הדג נחש) - במועדון ברל'ה שבלהבות חביבה, ובדרך לשם הקלטנו גרסה מיוחדת משלנו ללהיט "גשם גשם מטפטף" (ראו למעלה).
כשהגענו למועדון, במקום בירה וצ'ייסר חיכו לנו מלא ילדים והורים נרגשים. על הבמה הוצבו מיקרופונים מקושטים בפרחים, ומאחוריהם עץ גדול עם שלט: "ילדי בית העץ". הושבתי את נדב על כיסא בר גבוה, והזמנו צ'יפס. כשהמופע התחיל, נדב התלהב מהרעיון שהוא יכול לנשנש בזמן ההופעה. כשההרכב עלה לבמה, שמחתי לראות שהחברים שלי שמנגנים שם החליפו את הסטיילינג הקבוע – ג'ינס וטי-שירט שחורה - בחולצות צבעוניות. הם מתחילים לנגן עם המון גרוב, וכשהם שרים על "הכלבה לוקה", על "מלך הכיתה" או על "קוואמי מאפריקה", הילדים וההורים שרים ורוקדים יחד איתם, והאנרגיות בשמיים. ממש מופע רוק.
באמצע ההופעה שאל אותי נדב: "למה קוראים להם 'ילדי בית העץ'?"
"כי יש מאחוריהם עץ", עניתי.
"אם הם 'ילדי בית העץ', צריך להיות להם ציור של עץ על החולצה", הציע נדב.
כשהגיע ההדרן, הוא קפץ בהתרגשות: "ילד של אבא" הוא השיר האהוב עליו (ועל עוד הרבה ילדים והורים בקהל). איתי, לעומתו, פחות התחבר למופע, ורוב הזמן היה עסוק בפלאפון. כשיצאנו, הלכנו לאכול עם סבא וסבתא, ובזמן הארוחה נדב המשיך לשאול אותי המון שאלות על השירים והסיפורים שהיו בהופעה.
המסקנה שלי מיום הכיף עם דוד לירון היא שכדי לכתוב ולהופיע לילדים, אנחנו לא חייבים ללבוש אוזניים של עכבר ולעשות קולות מטופשים. אפשר פשוט לשיר בגובה העיניים, על כל מה שבא, כי מאחורי הפוזה הרצינית שלנו, עמוק בפנים כולנו עדיין ילדים.
ובעניין הפינק פלויד, אני יכול להעיד שכמו שאני זוכר בעל פה את "החומה", אני זוכר כל מילה מ"הכבש השישה-עשר". זה לא באמת משנה אם הם למבוגרים או לילדים - לשירים יש כוח אדיר: הם יכולים להיות מהפכניים, להצית שריפות ולשנות את העולם, והם יכולים להיות הפסקול שדרכו אנחנו מגלים אותו לראשונה.
ועכשיו, תסלחו לי, אני הולך לכתוב סקיצות למופע החדש שלי, "יום כיף עם הדוד לירון".
_________________________________________________________
גם היא כתבה שירים נפלאים לילדים. הקליקו על התמונה:
