את פרויקט הגמר שלה בקורס להלבשת בתים, בחרה אלה אגמון, 42, להקדיש לביתה שלה – דירה שכורה בת 150 מטרים רבועים ברעננה. המהפך שחוללה בה משקף לא רק את דרכה המקצועית, אלא גם את סיפורה האישי. אגמון היא מעצבת טקסטיל בוגרת שנקר, נשואה לאלון ואם לשלושה (בת 15 ובני 11 ו-4). היא עברה לא מעט טלטלות ותחנות בחייה: בילדותה, כבת אמצעית לאב תעשיין ולאם יוצאת קיבוץ אפיקים, התגוררה המשפחה בשיכון הצנחנים ברמת גן. אביה, שחלם להקים מפעל שימורים בימית שבסיני, נאלץ להסתפק, אחרי פינוי ימית, במגרש חלופי בנתיבות.
ב-1981 עברה המשפחה להתגורר בבית טרומי קטן שרכשה בשדרות. "התאקלמנו טוב ואמא פרחה", מספרת אגמון, "היא החלה לעסוק בציור ובאמנות, והתחברה עם אנשים. הדלתות היו פתוחות והיה חום שלא הכרנו מרמת גן".
את לימודיה השלימה הבת, בעידודה של האם, בתיכון שער הנגב, שם התחברה עם בני הקיבוצים שבסביבה. עם גיוסה, אחרי 11 שנים בצפון הנגב, חזרה המשפחה, בעקבות עסקי האב, למרכז – לרעננה. מיד לאחר השחרור החלה אגמון ללמוד במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, ובסיום לימודיה נישאה ועברה עם בן זוגה לקיבוץ שלו. לאט לאט היא החלה להשתלב בעולם הטקסטיל, עבדה, בין השאר, בעיצוב חלונות ראווה בכיתן, ובתם הבכורה נולדה.
הוריה נפרדו, וכעבור כמה שנים אמה נפטרה. אגמון עברה להתגורר עם משפחתה הצעירה בבית האם ברעננה. בינתיים נולד הילד השני, ותוך כדי כך, בעידודו ותמיכתו של אביה, היא הקימה עסק עצמאי לטקסטיל בשם LALKE, שם החיבה שסבתה נתנה לה, שבו עיצבה וייצרה כלי מיטה לתינוקות. נאמנה לחזונו של אביה, היא ייצרה הכל בארץ, מה שהפך עם הזמן לבלתי אפשרי מבחינה כלכלית. לאחר לידת הילד השלישי היא נאלצה לסגור את העסק. בינתיים גם אביה נפטר, ומשפחה אגמון עברה לדירה שכורה. כשהציגה את תמונותיה לחבריה לקורס, סיפרה להם שלא אהבה את הדירה, שהייתה קודרת וחסרת השראה בעיניה.
לפני כשנתיים חשה שהנה נפתח דף חדש בחייה. "הרגשתי את ההתפרצות של כל מה שאגרתי כל השנים", היא מספרת. של המטען התרבותי שאמה הביאה מהקיבוץ והחוש האסתטי שיישמה בכל הבתים שבהם התגוררו; התרבות שספגה הבת בעיירת הפיתוח ובבית הספר הקיבוצי; הלימודים בשנקר; והאופי היזמי של אביה.
בפרויקט הגמר שלה החליטה לבטא את כל אלה בדירה המשפחתית. "למרות שמדובר בדירה שכורה עם נתוני פתיחה לא מרשימים", היא אומרת, "ותקציב מוגבל של 20 אלף שקלים, ידעתי שאני צריכה לעשות משהו אישי, שאוכל להביע בו את עצמי עד הסוף". כל המשפחה נרתמה למשימה.
אגמון התמקדה בחלל הציבורי - מבואה, סלון ופינת אוכל - ועל אף שמדובר במרחב אחד, היא טיפלה בפינות נפרדות, שכל אחת מהן מורכבת מהרבה פריטים שונים, שחוט רעיוני וקו עיצובי ברור מחבר ביניהן.
בדירה היו רהיטים משפחתיים עם סיפור והיסטוריה, ופריטים אישיים בעלי ערך סנטימנטלי. החידוש, מבחינתה של אגמון, היה בניפוי, בשיפוץ וריענון של פריטים יקרים ללבה, ובבחירת צבעים חדשה. "היה לי חשוב", היא מסבירה, "שישתמרו הטעם האישי שלי והאוספים, הנדוניה שקיבלתי מאמא". בחלל המחודש זה מורגש בכל פינה. את הצבעוניות שמאפיינת את הקורס שעברה לקחה אגמון למקום אישי.
פינות חמד עם חוט מקשר
הקירות נצבעו בלבן, ולחלונות התווספו וילונות בהירים, מתקרה עד רצפה. במבואה ניצבת כוננית גדולה משנות ה-50, ירושה מבית סבתא, המשמשת גם לתצוגה של פריטים דקורטיביים קטנים. שתי מגירות של הכוננית הוצאו ממנה, והושמשו מחדש על הקיר ממול כמדפים לאוסף מטריושקות ולעבודות מלאכה של אגמון. לידן נתלו ידיות צבעוניות, שהודפסו בתלת ממד ומשמשות כמתלים.
בין הסלון לפינת האוכל מפרידה פינה עם ארונית עץ מבית אמה, שנצבעה מחדש בצהוב. על הארונית עומדת מנורה שאגמון שדרגה, ומעליה, על הקיר, אוסף בובות יפניות שמסגרה כתמונה. בובות Kimmi Junior חוזרות וצצות גם על גבי צלחות חרסינה, שהפכו לפריט ייחודי תחת ידיה של אגמון.
את שולחן האוכל והכיסאות הכבדים שסביבו היא קיוותה להחליף, אבל בן זוגה התעקש. לכן החליטה להוציא גם מהם את המיטב: היא ריפדה בעצמה את הכיסאות, פרשה מתחת לשולחן שטיח קליל, ומפה שמעדנת אותו מעליו. יחד עם מנורה צהובה שנתלתה מעל, שינתה פינת האוכל את מראיה המיושן.
במרכז הסלון, על שטיח קילים גדול, שתי כורסאות ששופצו ורופדו מחדש. כעת הן מסודרות ליד שולחן וינטג' אובלי, שנרכש בשוק הפשפשים. על הקיר המרכזי שמעל הספה מוסגרו ונתלו ציורים של אמה, וציור של האמן ליאו רוט מאפיקים, הקיבוץ של אמה. "התהליך היה הדרגתי", מספרת אגמון. תוך כדי הפרויקט היא נזכרה בתיקיית הציורים הישנה של אמה - תיק פוליגל שנשכח בצד - והבינה שזו האמנות שהיא רוצה לתלות אצלה בבית. הציורים היוו אבן דרך בתהליך, והצבעוניות שלהם השפיעה על שאר הבחירות של הבת.
בקצה הסלון מתחבר אוסף נוסף של פריטים לפינה נעימה: עציץ גדול; מנורה עם אהיל רקום על רגל מוזהבת; עבודת מקרמה עם עציצי סוקולנטים התלויה מהתקרה; ושני מדפים צהובים על הקיר, שמשמשים לתצוגה.
ליד קיר אחר פינת חמד נוספת: שידה קטנה שנמצאה ברחוב, שופצה ונצבעה בתכלת; לצדה שרפרף שרופד מחדש, ומעליו מראה מפוסלת (מ"ביתילי") ומנורת קיר בסגנון רומנטי. לכל פינה כזו הוסיפה אגרטל עם פרחים. "מאז השדרוג", היא מסכמת, "הפרחים נכנסו לכאן באופן קבוע". גם זה מנהג שירשה מאמה: "היא למדה שזירת פרחים, ואלו היו נוכחים אצלה תמיד במטבח, בפינת האוכל ובסלון".
