``עוקבת`` הבלוג של טל צור

    האיראנית שחולמת על דונאטס
    ואופה יצירות שלא טעמה מעולם

    בצילומים של הדי גהאראט אין פרט שמסגיר את מוצאה, והם נראים כאילו בוימו בארמון של לואי ה-15. ''אני מנסה לחיות את החיים שהייתי רוצה'', היא כותבת ל-Xnet מטהראן

    טל צורפורסם: 27.02.17 06:52
    Xnet מארח חשבונות אינסטגרם נבחרים. והפעם: h.rebel

    כמי שחונכה לפי גישת העיצוב התעשייתי המודרני – כזו המקדשת את השימושיות, חפה מקישוטיות ומעודדת סדר ופשטות – פלטת הצבעים והחומרים שלי נגזרה בעיקר מעץ, מתכת גולמית או פליז, וכשהתפרעתי הייתי מוסיפה נגיעה של לבן. כשנגלה אלי עולם הטקסטיל לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. את השנה האחרונה ביליתי ביצירת חוטי סריגה, באין סוף שילובים של גוונים, ובכל פעם שחשבתי שמצאנו את ההרכב היפה ביותר, הגיע אחד חדש ותפס את המקום הראשון בלבי.

     

    כך הרגשתי גם כשגיליתי את העמוד של Hedi Gharrat, שגדוש בצילומים שמזכירים לי תמונות תלת ממדיות, כאלה שצריך למקד את המבט כדי לקלוט אותן. הדי מצרפת יחד פרטים וצבעים כמעט נגד כל החוקים של עיצוב טוב, ואצלה הם פשוט עובדים.

     

    בהתכתבות מטהראן, עיר מגוריה, היא מספרת שכרגע אחד מתחביביה הוא האפייה, שבה היא משקיעה הרבה מזמנה. את המתכונים היא לומדת מצפייה ביו-טיוב, מקריאה באינטרנט ובעיקר מניסוי וטעייה. היא בסך הכל בת 20, וחולמת שפעם תהיה לה מאפייה.

     

    תוצאות ניסוייה הקולינריים מככבות בחשבון האינסטגרם שלה, שאין בו שום פרט שמסגיר את מוצאה. גם המטעמים לא קשורים למקום ולתרבות שמהם באה: היא בוחרת למחוק את הגבולות וההקשרים של סוגי המאפים השונים: "המקרונים יכולים לעמוד לצד הדונאטס, העיקר שיהיה יפה וטעים". אם חושבים על זה, זוהי דוגמה נהדרת לגלובליזציה עכשווית.

     

    A post shared by Hedi Gh (@h.rebel) on

     

    כששאלתי על החיים בטהראן ענתה בכנות שהם לא פשוטים, ושאין לה אפשרות לטעום הרבה ממה שהייתה רוצה. פעמים רבות היא אופה עוגות שמעולם לא ראתה או טעמה בעצמה, מה שהופך את העשייה שלה למרתקת בעיני: דמיינו שאתם בוחרים ליצור "על עיוור", ומנחשים טעמים רק לפי מתכון ותמונה.  

     

    A post shared by Hedi Gh (@h.rebel) on

     

    למרות מחסור במצרכים רבים שדרושים לה, היא כותבת, בכל זאת היא מצליחה לאלתר: "אנחנו מנסים שלא לשקוע לתוך מה שאין, ולחיות את החיים שהיינו רוצים עם מה שיש, כי זה מה שחשוב, לא?"

     

    את הפיד פתחה לפני כמה שנים, והתחילה בצילומים שונים מחייה. התגובות מיקדו את החשבון באפייה מסוגננת שמוצגת בקומפוזיציות עשירות – שני דברים שהיא אוהבת במיוחד.

     

    השפע שמתפרץ מהתמונות קורא תיגר על אופנות המינימליזם והניקיון העיצובי. יש שאומרים שדווקא עכשיו, בתקופה שבה מקדשים צמצום וייעול, אנחנו חוזרים ומחפשים את הנדיבות הישנה הזו. הדי לוקחת אותי היישר למאה ה-18, אל חברתה של מאדאם דה פומפדור, בבית הקיץ של לואי ה-15 בנורמנדי. 

     

    A post shared by Hedi Gh (@h.rebel) on

     

    בצילומיה המעוצבים היא מצליחה להפוך חפצים לטקסטורות, ומנטרלת אותם מהזהות שלהם כפרט. הם עובדים טוב ביחד: גם אם ניתן להצביע על אלמנט אחד שנותן נגיעה של צבע ומתיקות בקומפוזיציות שהיא בונה, העוצמה מתקבלת בזכות הקבוצה כולה. 

     

    A post shared by Hedi Gh (@h.rebel) on

     

    אחד הדברים שמעוררים התפעלות בעמוד שלה הוא השליטה שלה בצבע. היא מייצרת גרדיאנט, מנעד גוונים שמשתנים בהדרגה, ולצדו מוסיפה גוונים עזים. זה אולי נראה פשוט, אבל זה אחד הדברים המסובכים בעיצוב. השפע אצל הדי לא מעיק, להיפך – הוא משחרר. דווקא חוסר האיפוק, שלפעמים נראה ממש כמו חוסר טאקט, הופך למזמין. 

     

    A post shared by Hedi Gh (@h.rebel) on

     

    כשגוללים אחורה בחשבון שלה, רואים שעם הזמן היא התמקדה. המוטיבים חוזרים על עצמם: הפמוט המוזהב, הספלים, הספר הפתוח, עוגת הטורט הגבוהה, הדונאטס והקאפקייקס. טביעת האצבע הופכת ברורה, והפריימים נראים כמו ציור של טבע דומם, רק שהפעם הוא לא ממש דומם.  

     

    A post shared by Hedi Gh (@h.rebel) on

     

    מחוץ לעולם האינסטגרם יש להדי בלוג שנקרא Never Stop Dreaming. אני לא יכולה שלא לחשוב על החשיבות שיש לנוכחות הרשתית שלה, שקוראת לשכוח מהחדשות ולהאמין באדם. הייתי שמחה לפגוש אותה ולעבוד איתה, ועד שזה יקרה – גם אני לא אפסיק לחלום. 

     

    A post shared by Hedi Gh (@h.rebel) on

    -------------------------------------------------------------------------------------------------

    עוד חשבון אינסטגרם ששווה הצצה שייך לז'וזה לורנסו מליסבון. לחצו על התמונה:

     

    הצלם הפורטוגזי שמביים צעצועים. לחצו על התמונה לכתבה המלאה (צילום: José Lourenço)
    הצלם הפורטוגזי שמביים צעצועים. לחצו על התמונה לכתבה המלאה (צילום: José Lourenço)

     

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לא מזמן סיפרה לי חברה על שיחה שהייתה לה עם מדריכת החוג של בתה בת החמש. המדריכה הודיעה שהילדה אינה יכולה להמשיך ולבוא לחוג, כי היא לא משתתפת. כששמעה על כך אמרה לה ילדתה שהיא מאוד נהנית להתבונן בקבוצה, ושאלה: אם אני מקשיבה זה לא נחשב להשתתף?
    אני מזדהה. בעולם הרשתות החברתיות גם אני בעיקר מתבוננת. צורכת כמעט מבלי לשתף, מתעדכנת, אוספת השראות, לומדת. האינסטגרם מספק לי הנאה מיידית. במבט חטוף אני מציצה לעולם שהפך בשבילי, כמעצבת, להרבה יותר מעבודה. אני נסחפת אחרי מי שלוקחים אותי איתם לטיול, ובוחרים עבורי סדנאות, מסעדות, שווקים ונופים כאילו הם מכירים אותי שנים. את אלה, שהפיד שלהם מגרה אותי, אביא לכאן.
    ***
    אני מעצבת תעשייתית, בוגרת המכון הטכנולוגי חולון והחוג לאוצרות ומוזאולוגיה של אוניברסיטת תל אביב.
    מרצה במחלקה לעיצוב תעשייתי בחולון, מייסדת ומעצבת iota – מותג שמבקש לחולל תנועה המאפשרת לאנשים מסביב לעולם ללמוד סריגה, ועל ידי כך לייצר להם תעסוקה ואפשרות להרוויח שכר הוגן.
    העיצוב מבטא את המיומנות הנרכשת, ברהיטים מבוססי טקסטיל למשל, וגם הוא נעשה באופן עצמאי וייחודי למותג. הקו המנחה הוא יצירת שפה חדשה ושבירת התפיסה של מה שאפשר לעשות בעזרת מלאכת היד המסורתית.