קמפוס כפר הנוער החקלאי "מקוה ישראל" ממוקם על התפר שבין חולון לתל אביב, אחת מהריאות הירוקות היפות במטרופולין. לומדים בו כ-1,200 תלמידים מישראל ומהעולם, בשלושה בתי ספר ושתי פנימיות. למרות כל זאת, הוא בבחינת מקום "סודי", מוכר רק לתלמידים, לשכנים מחולון או ליודעי דבר.
מעטים יוכלו לנחש שהגדר ההיקפית הגבוהה של הקמפוס מסתירה מאחוריה אלפי דונמים של שטחים חקלאיים, הכוללים, בין היתר, מקבץ מבנים היסטוריים מהיפים בארץ, שנבנו בימי ראשית ההתיישבות היהודית במאה ה-19, וגן בוטני שהיה ראשון מסוגו.
למרבה הצער, לבית הספר אין תוכנית מתאר, ולגמרי לא ברור איך הוא ישרוד את העידן הפוסט-חקלאי. אך שני מבנים היסטוריים - מבנה בית הכנסת ומבנה "בית המתמחים" - ששופצו באחרונה אחרי שנים של הזנחה, הם בבחינת צעד ראשון להתאמת הגרעין ההיסטורי של הכפר לימינו. יחד עם זאת, חשיפתם מציגה שתי גישות שונות לחלוטין של שימור אדריכלי.
היסטוריה: הצעד הראשון לחינוך חקלאי בארץ
מקוה ישראל הוקם ב-1870 על ידי קרל נטר, שליח ארגון כל ישראל חברים (כי"ח), שנוסד במאה ה-19 בצרפת על מנת לסייע ליהודים בארצות שונות (ופועל עד היום). נטר השיג את האדמה והקים את בית הספר, ועשה בכך את הצעד הראשון לחינוך חקלאי בארץ. בבית הספר הכשירו נוער לעבודת אדמה, ושם צמחו גרעיני ההתיישבות החקלאית לקיבוצים בעמק יזרעאל. בגן הבוטני אוקלמו עצי האקליפטוס, הפיקוס והאבוקדו הראשונים בארץ.
כיום, כשחולון נושקת מדרום, תל אביב ממערב ואזור ממזרח, וסביב בית הספר הכל בנוי וסלול, קצת קשה לדמיין שעד 1948 בית הספר ישב על צומת הדרכים ההיסטוריות (יפו-עזה, רמלה-ירושלים), והיה מוקף ביישובים ערבים עוינים ובביצות. משום כך הוא נבנה כבית אחוזה אירופי מסוגר, על ראש גבעת כורכר. השער הראשי ההיסטורי של בית הספר היה מכיוון כביש 44 דהיום, ונפתח לשדרת דקלים שאת מראיה מכירים כל מי שחולפים בכביש. היא הובילה לגן קטן עם בריכת נוי ומזרקה. לצדם נבנה בית הכנסת, שנתפס כמבנה הכי חשוב במתחם.
בית הכנסת: שופץ בלי להסתיר קמטים וצלקות
בית הכנסת הוקם בשנות ה-90 של המאה ה-19 כמבנה בן שתי קומות, עשוי לבני כורכר ללא שימוש בבטון. בקומת הקרקע שלו אולם תפילה גדול ובקומה העליונה כיתות לימוד. תקרת קומת הקרקע (שהיא גם רצפת הקומה הראשונה) היתה עשויה מעץ, והגג חופה ברעפים.
הכניסה לבית הכנסת היא מכיוון צפון, ואל הקומה העליונה הוביל גרם מדרגות כפול, בחזיתו הדרומית של המבנה. בחצר המשק, שהיתה ממוקמת מצד דרום, היתה גם באר גדולה שסיפקה מים לתלמידי ומורי בית הספר, שחיו במבנים סביב החצר.
מומחית השימור ענת ברלוביץ', בוגרת לימודי תואר שני בשימור במרכז הבינלאומי לשימור בלובן, בלגיה, מסבירה שהכנת תיק התיעוד למבנה נמשכה שלוש שנים. ארכיון מקוה ישראל נעלם, ובידי ברלוביץ' ושותפותיה – המתעדות איריס יוסיף-אור ורחל כפיר-נחומי - לא היו התוכניות המקוריות של המבנה, והן נאלצו ללקט מידע ממסמכים וצילומים בארכיונים בארץ ובחו"ל.
ההתייחסות של אנשי בית הספר החקלאי למבנים היתה ועודנה תכליתית, ולכן ניתן לומר שעיקר הנזק למבנה נעשה במשך השנים בעבודות שיפוץ שונות. כך למשל, בתחילת שנות ה-70, חוזקה תקרת העץ כך שהגביהה באופן משמעותי את הקומה העליונה, וגרמה לקיצור החלונות והגבהת המרפסת. הריסת מבנה הבאר וריצוף החצר הדרומית גרמו לרטיבות קפילרית (העולה מהקרקע). הקומה העליונה ננטשה, אבל בית הכנסת היה בשימוש, ולדברי ברלוביץ' דווקא מפני שהיה בו "חותם המשכיות", הוא נשמר בצורה סבירה.
תקציב מוגבל של 2.5 מיליוני שקלים בסך הכל, הביא לכך שברלוביץ' ניתבה את השיפוץ לכיוון של תיקון ותחזוקה. היא החליפה את חלונות האלומיניום החדשים יחסית בקומה העליונה במשקופי עץ ושיפצה את משקופי העץ הישנים בקומת הקרקע. טיח החזיתות חודש, בתקרה ובקירות נעשה איטום, ציורי התקרה חודשו, ורצפת אריחי הטרצו נוקתה ושופצה. הכרכובים טופלו, ומגדלון השמירה שבראש הגג נוקה מתוספות שכיסו אותו.
ברלוביץ' מספרת שמומחה השימור שעבד גם בשרונה, אבנר גלעד, די התפלא על כך שלא נעשה כאן שימור יותר רדיקלי. אולם, לדבריה, "המטרה היתה לשמר את המבנה בלי להסתיר את הקמטים והצלקות". ברלוביץ' מתנגדת ל"פחלוץ", ומאמינה שחשוב ונחוץ שהמבנה לא יעמיד פנים, אלא ישדר אותנטיות, שסימני הזמן יהיו גלויים בו.
בית המתמחים: פנים המבנה עבר שינוי רדיקלי
גם "בית המתמחים" הוא מבנה דו-קומתי מסוף המאה ה-19. חלקו התחתון בנוי מאבן, וחלקו העליון מעץ. קומת הקרקע שלו שימשה לגידול בעלי חיים ואחסון, והקומה העליונה שימשה למגורי מתמחים, שהגיעו ללימודים והכשרה בבית הספר.
שיפוץ המבנה תוכנן על ידי משרד האדריכלים ויתקון-ציונוב (אדריכל אחראי: דן מרקוס), והוא מבטא גישה שונה לחלוטין לסוגיית השימור. את פרויקט השיפוץ יזם ארגון כי"ח-אליאנס, שלפני כשנתיים העביר את משרדיו למבנה שעמד במשך שנים נטוש, ומכאן פועלים חבריו לקידום "חינוך יהודי חברתי, מצויינות חינוכית ורווחה וחוסן חברתי".
בשונה מבית הכנסת, שהיה שייך לחלק הייצוגי של מקוה ישראל, בית המתמחים נבנה מראש כבניין משני, בעורף החקלאי של המתחם. המבנה עבר במשך השנים שינויים לרוב, שכללו הריסת קירות פנימיים, תוספת חדרים חיצוניים, שינוי מהלך המדרגות הראשי ופתיחת חלונות ודלתות בחזיתות.
אדריכלי השיפוץ טיפלו בבניין בתשומת לב רבה ודאגו להסרת התוספות החדשות, לחיזוק הבניין ולהחלפת הגג, החלונות והדלתות, תוך הקפדה על שיחזור הפרטים המקוריים.
בשונה מהחוץ, פנים המבנה עבר שינוי רדיקלי ועוצב בסגנון מודרני: רצפת קומת הקרקע יצוקה בטון עם חלוקות גדולות יחסית, הקירות מטויחים ומסוידים לבן, חלוקת חללי המשנה נעשתה באמצעות מחיצות זכוכית, בתקרה הותקנו גופי תאורה מינימליסטיים והריהוט חדש. התוספת הבולטת ביותר היא גרם מדרגות ברזל ומעלית זכוכית, שממוקמים באזור פתוח במרכז החלל, ומובילים מקומת הקרקע לקומה הראשונה.
הוויכוח: איך מתאימים לעתיד?
"שיפוץ בית המתמחים", מסביר אדריכל ליאור ויתקון, "הוא שילוב של שתי גישות תכנון – הראשונה היא שימור המבנה הפיזי, והשנייה - האופן בו מפיחים במבנה חיים חדשים, כלומר שימוש עדכני ורלוונטי של פרוגרמה שמשרתת צורכי עתיד. לנגד עינינו", הוא מוסיף, "עמד העיקרון שנגישות, שימוש ציבורי רחב והתאמה של מבנה היסטורי לדרישות ההווה (והעתיד) מאתגרים את התכנון ואת התאמתו לתנאי השימור".
לדבריו, כל המבנים במקוה ישראל, כמו תפקוד המתחם כולו, עברו שינויים רבים לאורך ההיסטוריה, עקב שלטון משתנה, מצב בטחוני, טכנולוגיות בנייה, אידיאולוגיה והשפעות חיצוניות. לכן, כדבריו, "התשובה לשאלה לאיזו תקופה משמרים את המבנה ולאיזה תפקיד היסטורי, צריכה להלום את הראייה העתידית והתפקודית של המתחם כולו".
תמר טוכלר, מנהלת מחוז תל אביב במועצה לשימור אתרים, מעריכה מאוד את משרד האדריכלים ויתקון-ציונוב, אך סבורה ששיפוץ "בית המתמחים" הוא דוגמה לא טובה לשימור. "בבית המתמחים כל התהליך היה עקום", היא אומרת. "כי"ח התחילו לקדם שיפוץ של המבנה בלי שום תיק תיעוד, תיק התיעוד שנעשה היה לא מעמיק מספיק, והעיצוב הוא סופר-מודרני, בלי שום קשר לבניין". טוכלר מכירה בעובדה שאין להשוות בין בית הכנסת לבית המתמחים מבחינת חשיבות המבנה, אולם בעיניה, המתחם ההיסטורי של מקוה ישראל, כמכלול, היה צריך לשמש דוגמה לאיך מקדמים שימור איכותי.
עפרה יחיאלי, שהיתה מעורבת בקידום תוכנית אב למקוה ישראל, במסגרת תפקידה כאחראית פרויקטים בקרן רש"י, טוענת כי הגישה הגורסת שיש לשקם אתר או מבנה לפי רוח של תקופה מסוימת, מנציחה חד ממדיות ומוחקת רבדים רבים. כדוגמאות היא מביאה את מתחם העסקים בשרונה ואת מתחם התחנה, כמקומות שבהם המבנים פוחלצו. השימור יצר, לדבריה, נתק מהסביבה, ובמקומות האלה הציבור מצביע ברגליים. "כדי שייצאו דברים מעניינים ולא שבלוניים", אומרת יחיאלי, "צריך שהדיון על השימור יהיה פתוח ויאפשר דיאלוג עם המציאות".
המדיניות: בית הספר לא פתוח לשימושים אחרים
אתר מקוה ישראל מוגדר "שטח גלילי", כלומר, כזה שאינו שייך לשום רשות מוניציפלית. מבחינה תכנונית, אחראית עליו ומנהלת אותו אדריכלית נעמי אנג'ל, ראש לשכת התכנון של מחוז תל אביב במשרד הפנים. אנג'ל מסבירה שאחרי הרבה התלבטויות וויכוחים הכריעה הגישה שהחלק הוותיק של מקוה ישראל הוא בלתי נפרד ממערך המרחבים החינוכיים של בית הספר. במילים אחרות, על אף המצוקה הכלכלית והנטל העצום שכרוך בשימור ובתחזוקת המבנים וערכי הנוף (הגן הבוטני, שדרת הדקלים וחורשות העצים), הוחלט שלא לפתוח את בית הספר לשימושים תיירותיים או מסחריים. ביחס לשימור, היא מודה שאין כרגע תפיסה ברורה: "חסרה אמירה של חזון אחד שמכוון לשמירה על הפשטות, ולא להליכה לכיוון של התחנפות, או התיפייפות".
-----------------------------------------------------------------
למה שרונה נכשלה? לחצו על התמונה לכתבה המלאה:
