כשמריצים את הזמן שנתיים וחצי קדימה, קשה להאמין שכותבת הפוסט היא אותה אישה שמתיישבת בבית הקפה שבו קבענו להיפגש אחרי שסיימה ריצה של 21.1 ק"מ ("איזה כיף היה, הרגשתי שאני בחיים"). חצי מרתון. ככה, כדי לפתוח את הבוקר. היא מתאמנת לקראת מרתון תל אביב שייערך בסוף החודש ובו היא מתכוונת לרוץ מרתון מלא, ובו זמנית מאמנת אחרים למקצי ה־5, 10 ו־21.1 ק"מ במסגרת קבוצות הריצה שפתחה לפני כחודשיים (גילוי נאות: ביניהם נמצאת גם כותבת שורות אלה).
יש לך גידול במוח
ווייסנברג בת ה־33 היא שילוב מרתק של סתירות שמתחברות יחד בטבעיות מעוררת השתאות: מצד אחד היא אמא לשני ילדים, בן 6.5 ובת 5, ומצד שני יש לה יותר מ־30 קעקועים ואלפי עוקבים בפייסבוק שגומעים כל מילה מהפוסטים הכנים והחשופים־עד־העצב שהיא מפרסמת (בחורף שעבר, למשל, היא יצרה שלא במתכוון את ההאשטג #הדברים_הקטנים_זה_אנחנו, שהוביל הרבה מאוד אנשים לכתוב פוסטים מרגשים על הדברים שלתחושתם מרכיבים אותם). היא לא נשמעת כמו מאמנת כושר טיפוסית שיורה מתכונים לשייק חלבון, אלא פשוט מאמינה באנשים וברצון שלהם להשתפר. וכאמור, היא נראית בריאה לחלוטין, חזקה מהממוצע, אבל יש לה גידול במוח.
היא נולדה וגדלה בבת ים, בת להורים ממוצא רוסי שכיוונו אותה למסלול של לימודים אקדמיים. היא רצתה ללמוד משחק אבל הלכה ללמוד ניהול מערכות בריאות ("הדבר הכי אפור שבנאדם יכול ללמוד"). בגיל 21 הכירה את מי שהפך שלוש שנים מאוחר יותר לבעלה, ובגיל 27 כבר הייתה אמא.
"עשינו את המסלול הרגיל - חתונה, קנינו בית, היריון", היא מספרת. "עבדתי כמנהלת אדמיניסטרטיבית בסטודיו 6B (מכינה ללימודי עיצוב - ח"ג), חזרתי אחרי חופשת הלידה והתחלתי תפקיד של ניהול פרויקטים ורכש. יצאתי לעוד חופשת לידה והתחלתי עוד תפקיד. לא אהבתי את חופשות הלידה, אני חושבת בדיעבד שהייתי בדיכאון אחרי לידה. הלידות קצת כיבו אותי. הייתי הראשונה ללדת מכל החברות שלי שרק עכשיו מתחילות ללדת ילדים. כשמעיין, הבת שלי, הייתה בת חצי שנה, בשנת 2012, גילו לי את הסרטן".
מה הרגשת?
"הייתי בעבודה והרגשתי איבוד תחושה ביד שמאל, מין כבדות כזאת שלא עוברת 20 דקות, חצי שעה, ואז זה עבר לצד שמאל של הפנים. זה היה מפחיד. הייתי באמצע ישיבת הנהלה. חשבתי שיש לי שבץ. יצאתי להסתכל על עצמי במראה, לוודא שהפנים שלי לא שמוטות. קראתי לחברה שלי שעבדה איתי ואמרתי לה שמשהו לא בסדר איתי ושנראה לי שאני צריכה ללכת למיון. ידעתי שמשהו לא בסדר. היא אמרה לי: 'אל תדאגי. זה קורה לי מלא, זה התקף חרדה', אבל לא היו לי התקפי חרדה וידעתי שמשהו לא תקין.
"אחרי עשרה ימים ישבתי עם ההורים שלי במחלקה, נכנסה לחדר איזו רופאה שבאה לקחת משהו מעגלת הציוד או משהו כזה, וזרקה לי באגביות: 'יש לך גידול בראש, את צריכה לעשות ביופסיה', ויצאה מהחדר. התחלתי לבכות".
להשתתף בהלוויה של עצמך
נדרשו עוד חודש וחצי של בדיקות, כולל ביופסיה, כדי להעניק לגידול שלה שם, אוליגודנדרוגליומה, גידול נדיר למדי שאינו נחשב לאלים ומאפיין לרוב אנשים צעירים. הנוירוכירורג בישר שהגידול אינו בר ניתוח כרגע ושיש לה 13־11 שנה עד שיידרש טיפול. וייסנברג הועברה לטיפול של מומחית מבית החולים הדסה וזו רשמה לה כדורים לטיפול באפילפסיה כדי לבלום את התופעות האפילפטיות שהגידול עלול לעורר.
"הייתי קלולס לגמרי", היא מספרת. "הכדור הראשון שקיבלתי גרם לי לנשירת שיער מטורפת, ופשוט לא חיברתי בין השניים. לא הבנתי איך זה יכול להיות, כי אני הרי לא עושה טיפולים. אמרתי את זה לרופאה, והיא הסתכלה עלי בהלם: 'לא קראת בעלון שמדובר בתופעת לוואי נדירה של הכדור? צריך להחליף לך אותו'. לקראת הביופסיה הלכתי לעשות צבע ופן - עד כדי כך לא הבנתי שהולכים לקדוח לי לתוך המוח. כשהטכנאי רצה לגלח לי ריבוע בשיער, התחלתי לבכות ולהתווכח איתו. פשוט הייתי מנותקת ולא באמת הפנמתי את מה שקורה. יש חלקים גדולים בתקופה הזאת שפשוט נמחקו לי. רק היום אני מבינה את עוצמות המשבר הנפשי שעברתי אז. הייתי במקום נוראי, חומר שעושים ממנו סרטים".
במקביל לאבחון הפרטי שלה, אביה של אחת החברות הכי טובות שלה נפטר מסרטן המעי הגס, מה שהשפיע על וייסנברג באופן מודע ולא מודע. "ביליתי חודש וחצי עם המשפחה בבית החולים, ובמקביל קרה לי איזה תהליך מוזר. התחלתי לעשות את כל מה שלא עשיתי עד אז - הייתי יוצאת בלילות עם חברה לרקוד עד הבוקר ארבעה או חמישה ערבים בשבוע, עשיתי קעקועים, התחלתי להעלות תמונות לפייסבוק. לא התייחסתי לסרטן בכלל. ביום שבו קיבלתי את התוצאות של הביופסיה קראתי את כל מה שיש על סוג הגידול הזה באתר של האגודה למלחמה בסרטן וזהו".
הגידול והשינויים שבאו איתו הובילו גם למשבר בנישואים שלה: "התנתקתי רגשית, יצאתי המון, רזיתי מאוד בגלל הכדורים והתחזקתי מאוד בגלל הריצה, והרגשתי יפה וחזקה מאי פעם. נעלמתי. לא הייתי פה. לא חשבתי על כלום, הרגשתי שאני מילף. זה השפיע גם על המצב בבית, עד שנוצר בינינו נתק שכבר לא היה אפשר לגשר עליו, ובדצמבר 2013 נפרדנו. פחות משנה אחר כך עברתי עם הילדים לגור בתל אביב".
נשמע שהגידול גבה מחיר לא פשוט.
"נכון. אבל אני גם אסירת תודה עליו. הגידול הזה הוא המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיים שלי. הוא הציל אותי. אני באמת חושבת שהוא הגיע כדי לעשות משהו, והמשהו הזה עדיין לא נגמר. כשהוא ייגמר, הוא יעזוב אותי בשקט. יש לי עוד דרך לעבור, אני מרגישה שאני עדיין לא לגמרי שם".
לאמן את החוסן הנפשי
אבחון הגידול היה גם זה שהוביל אותה כאמור להתחיל לרוץ. "הרגשתי שאני צריכה לעשות משהו למען הגוף. הריצה הייתה הבריחה שלי", היא מספרת. "הייתי במכירת בגדים והיה שם כרטיס ביקור של מאמן בשם אילן וונש, בעלה של המוכרת, ופשוט התקשרתי אליו. הייתי יוצאת לרקוד עד ארבע בבוקר וקמה בשש כדי לרוץ. לישון ממילא אף פעם לא הצלחתי. הריצה הייתה כמו הדבר הראשון שאני עושה בחיים שאני באמת רוצה - לא לעשות תואר, לא לקנות בית בנס ציונה, לא להתחתן בגיל 24. היא הייתה משהו שלי, רק שלי, והמאמן שלי הציל אותי. אני לא יודעת אם הוא יודע את זה, אבל הוא היה עוגן של פעמיים בשבוע. הייתי באה אליו במצב נפשי גרוע, בתקופה שבה לא יכולתי לצאת מהמיטה והגעתי למצבים קשים מאוד, והריצה הצילה אותי לגמרי. היא הייתה מנקה לי את הראש".
איך התחלת לאמן?
"לפני שנה, מעט יותר משנתיים אחרי שהתחלתי לרוץ, חברה שלי הדס ביקשה שאלמד אותה לרוץ. היא רצתה לרוץ שני ק"מ כמו בצבא. התחלתי לאמן אותה והיא עברה גם תהליך של הפיכה לעצמאית במקביל. אז היינו רצות, יושבות לקפה, ומדברות על העסק שלה. ו־וואלה, היא התחילה לרוץ. הייתה קמה בבוקר עם חיוך ויוצאת לעשות כושר. יחד איתה הבנתי שאני עוזרת לה לעשות משהו, שאני חלק מהתהליך הזה, וזה ריגש אותי בטירוף. לא ידעתי שאני יכולה להגיע לרמה כזאת, ולקח לי זמן לקלוט שזה מה שאני צריכה לעשות. הבוס שלי מסטודיו 6B, דניאל ספיר, שהוא עד היום המנטור שלי, לקח אותי תחת חסותו ועודד אותי להיות מאמנת. הוא אמר לי שאני צריכה ללכת ללמוד, אז הלכתי ללמוד".
היום היא מאמנת את קבוצת הריצה של מועדון הכושר הפונקציונלי BulletProof בתל אביב, ולפני כחודשיים הקימה את קבוצות הריצה הראשונות שלה, למתחילים ולמתקדמים, שרצות בפארק הירקון בתל אביב פעמיים בשבוע. "זה קרה בהחלטה של רגע. בן הזוג החדש שלי שהכרתי ב'מידברן' אמר לי: 'יש לך כבר הכשרה, תראי איזו מגניבה את, מי לא ירצה לרוץ איתך? פשוט לכי על זה'. אז הלכתי על זה".
איזה סוג של מאמנת את?
"המטרה שלי היא לגרום לאנשים לאהוב לרוץ. יש משהו בריצה שהוא ברמת המדיטציה. זה משהו שאת נמצאת בו רק עם עצמך. זה לא אימון פונקציונלי בקבוצה עם מאמן, אלא את לבד עם עצמך. זה יכול לכאוב ברגליים, אבל זה כואב בעיקר בראש. שרירים זה חארטה. אני מרגישה שאני מאמנת אנשים לחוסן נפשי, למשהו גדול יותר, וכיף שזה מגיע גם עם שיפור משמעותי בכושר. אנשים אומרים לי: 'אני לא יכול לרוץ דקה', ואז הם רצים חצי שעה. זה מדהים ואני מתה על זה. כל אחד יכול לעשות את זה, וזה תלוי מאמן. אני לא המאמנת הכי טובה, אין לי את ההישגים הכי טובים בריצה, הזמן שאני עושה בקילומטר לא מרהיב ביחס למאמנים אחרים, אבל אני מאמינה באנשים. באופן כללי אני גם חושבת שאם האימון יהיה מותאם למתאמן, הוא יצליח לעשות את זה. אנחנו לא בצבא, ובא לי שזה יהיה בכיף".
היא עצמה ממשיכה לרוץ, ואף על פי שהרופאים מזהירים אותה שזה לא מומלץ בגלל עליית הדופק, היא לא מתכוונת לוותר על זה. "הריצה מאזנת אותי. הפסקתי לרקוד ולצאת, אבל כשלא טוב לי ואני רצה, זה עושה לי שקט. זו יכולה להיות גם ריצה של עשר דקות. זה לא משנה. הרגליים עובדות והראש מתנקה, או לא, זה תלוי בו. אני גם מאמינה שהריצה עוזרת לגידול להישאר כמו שהוא, למרות שלדברי הרופאים היא לא אמורה להיות טובה לי, כי דופק גבוה פחות טוב לי, אבל אני יודעת שזה כן. לכן אני מתכוונת לרוץ במרתון תל אביב. אני מסרבת לחיות את החיים שלי מתוך מקום של חולי".
איפור ושיער: אילנה פיצ'חדזה ל"סולו" /// ע. צלם: אוהד קב /// בגדים: Vimmia /// נעליים: Brooks /// שעון: Polar /// משקפי שמש: Rudy Project
