שלוש מסקנות עולות מהקריאה ב"ערות – נשים מדברות מיניות", שכתבה העיתונאית והיוצרת תמר מור סלע. הראשונה והכמעט מתבקשת: מעטות הן הנשים שיש להן לונה פארק במיטה. בכל פעם שאנחנו מסתכלות על נשים אחרות, אנחנו בטוחות שיש להן סקס נהדר ושרק אנחנו נאבקות על כל אורגזמה, אבל מתברר שהדילמות, העכבות והמעצורים משותפים לכולן, מי יותר ומי פחות.
המסקנה השנייה: אין קשר בין מיניות בריאה ובין גיל. תשאלו את עליזה ידעי בת ה־65 מבני־ברק, אם לארבעה וסבתא לעשרה, שמספרת איך דווקא אחרי שילדיה בגרו ונישאו היא גילתה מחדש את המין עם בעלה: "היום כשהילדים כבר לא בבית וזה רק אני והוא, הוא משכיב אותי גם בסלון וזה כיף לא נורמלי". או את שולמית, שבגיל 83 עדיין מענגת את עצמה. "לפעמים אחרי מקלחת, אם מתחשק לי, אני פורשת לי מגבת על המיטה ונהנית כמו פעם", היא מגלה בספר.
ומסקנה שלישית: המונוגמיה הורגת את התשוקה. את זה, למרבה הצער, אפשר לראות בכמה מונולוגים בספר, ובעיקר בזה של נטע בת ה־46, נשואה ואם לארבעה, שאומרת: "אני מרגישה שהחיים אצלנו בבית נעים לפי מדד ההיענות: שכבתי או לא שכבתי, עשיתי שקט או לא עשיתי שקט, ושאם אנחנו רוצות להיפגש או לנסוע ביחד לסוף שבוע, כולנו צריכות לשכב על הגב עשר דקות, להתמסר בנחמדות כדי לקבל שחרור בחיוך, ואז מסבירים לך שזה מה שאת צריכה לעשות כדי שהגבר שלך יהיה שמח ולא יבגוד בך".
"זה בדיוק הפיצול בין חוה ולילית, בין אשמה לתשוקה ועונג", מסבירה מור סלע, המביאה בספר 23 מונולוגים של נשים אמיתיות וגלויות לב, חלקן גם גלויות שם – למשל העיתונאית דנה ספקטור, השדרנית לימור דהאן, המשוררת נעם פרתום והשחקנית אסתי זקהיים.המונולוגים הם מעין סיפורי מסע אישיים, פנימיים ועמוקים אל העולם המיני של כל אחת מהמשתתפות, והם חושפים את המבנה החברתי המרחיק נשים מעצמן ומשתיק את מיניותן.
מור סלע נותנת בספרה במה לנשים מכל הסוגים: נשואות, גרושות וחד הוריות, קרייריסטיות ועקרות בית, לסביות וסטרייטיות, דתיות וחילוניות. כל סיפור מרגש ומטלטל יותר מקודמו. רק סיפור אחד חסר: זה של מור סלע עצמה. היא מעדיפה להישאר מאחורי הקלעים, כדי "לקלף במילים את שכבות הדיכוי והבושה מעל המיניות הנשית, כמה שזה נשמע יומרני".
למה אין בספר מונולוג שלך?
"כי הרגשתי שהנשים בספר דיברו אותי בצורה מאוד מדויקת. הקול שלי נמצא שם. משהו בנוכחות שלי אִפשר את המונולוגים האלה כפי שהם יצאו בסופו של דבר. ממש נכנסתי לתוך העור והנשמה שלהן, והפכתי להיות הן למשך תקופה מסוימת. זו עבודה מאוד סימביוטית, שדורשת כוחות מאוד גדולים ממני ומהנשים האלה".
למה בעצם?
"כי זה נושא שהוא טאבו עדיין, כמה שאנחנו חיים בחברה שבה הכל מותר. היחס למיניות של נשים הוא עדיין מאוד מדכא. לגבר יש יותר לגיטימציה להיות מיני, לזיין, לכבוש, לחדור. השפה בעולם הזה היא גברית. אין שפה שמדברת מיניות של נשים, על מה שטוב לאישה. המשתתפות בספר עושות שירות מאוד גדול לכל הנשים באשר הן. הן לוקחות חלק בדבר מאוד גדול, יותר גדול ממני ומהן גם יחד".
סיפור שיעיף אותי
"ערות" הוא ספרה השני של מור סלע (אם לא סופרים את ספר הילדים "אחת ושתיים" מ־2004), והוא מתפרסם שבע שנים אחרי "להיות אמא", שנכתב באותו פורמט ממש – 23 מונולוגים על אמהות – אחרי שהפכה להיות אמא בעצמה.
מור סלע, 46, נולדה וגדלה בנצרת־עלית, בת שנייה מתוך ארבעה. על מיניות לא דיברו בבית, והפעם הראשונה שבה העזה להזכיר את הנושא היה בגיל 18, כשביקשה מאמא שלה גלולות. "היא קבעה לי תור לרופא נשים ולא אמרה כלום. לא היה דיבור פתוח וזה לא היה עניין יוצא דופן – אצל כולם זה היה ככה. לפחות היא לא שפטה אותי".
בצבא שירתה בלהקת חיל החינוך. כשהשתחררה החלה לעבוד כשדרנית, עורכת ומגישה בגל"צ. היא נשואה זה 16 שנה לערן סלע (56), חבר הנהלת שופרסל, ויש להם שלושה ילדים: יונתן (15) והתאומות טליה ועלמה (10). "ערן הוא עוגן בחיים שלי, בזכותו מתאפשר לי לעשות את מה שאני עושה ולהתמסר לכך", היא אומרת. "יש לי הרבה חופש בתוך היחסים שלנו – לא חופש מיני, אבל חופש כללי שמאפשר לכל אחד מאיתנו להתפתח".
איך נולד הספר?
"ידעתי שאני רוצה לכתוב עוד ספר שקשור לעולמן של נשים, ולא ידעתי מה. קמתי בוקר אחד, והנושא בחר בי. הייתי בת 42, זה גיל שבו המון נשים בוחנות מחדש את החיים שלהן, ובכלל זה את המיניות שלהן. הן אומרות לעצמן: 'עד עכשיו ילדתי, גידלתי, טיפלתי, כיבסתי, בישלתי, לקחתי, החזרתי', ויש מעט נשים שמתווכחות עם זה. ואחרי כל זה הן שואלות את עצמן אם טוב להן. בגדול רציתי להבין מה מניע את המיניות הנשית ומה עוצר בעדה, מה מדליק אותה ומה מכבה אותה".
למה דווקא מיניות?
"כי מיניות היא כוח אדיר. תחשבי שכל העולם האנושי קיים מהכוח הזה שנוצר בין שני אנשים. יש דמוניזציה למיניות הנשית, ונשים במהלך השנים שילמו מחיר כבד על כך. מצד שני, נשים נדרשו להיות סקסיות. כמה כתבות יש על איך תעלימי את הקמטים, איך תורידי חמישה קילו? ומה זה אם לא פלישה לגוף של האישה כדי שיהפוך להיות משהו מסוים בשירות מישהו מסוים? כל הדברים האלה מפריעים לנשים להתחבר באופן אמיתי לגוף שלהן ולתבוע בחזרה את הבעלות עליו".
איך נבחרו הנשים שראיינת?
"את חלקן הכרתי קודם ופניתי אליהן באופן אישי, חלקן פנו אליי אחרי ששמעו שאני מחפשת. סך הכל ראיינתי 30 נשים. שתיים נמלכו בדעתן ברגע האחרון, ולגבי השאר הרגשתי שאני לא מצליחה לתפוס את הסיפור שלהן עד הסוף. הייתי חייבת שכל סיפור יעיף אותי ויחפור לי בקרביים כדי להיכנס לספר, ואם זה לא עשה לי בום מבפנים, זה לא נכנס".
איך הצלחת לקבל מהנשים האלה מונולוגים חושפניים כל כך?
"לא חתרתי לחושפנות, חתרתי לפתיחות כנה ועמוקה, ולא עשיתי שום מניפולציה כדי להביא אותן לשם, פשוט ישבתי והקשבתי להן. משהו באינטימיות שיכולתי לייצר מולן, בהקשבה המוחלטת וחסרת השיפוט שלי, אפשר לי להגיע אליהן".
גם ב"להיות אמא" יש 23 מונולוגים. המספר הזה מסמל עבורך משהו?
"זה לגמרי מקרי, אבל השבוע הבנתי שאין מקריות. מישהי כתבה לי בפייסבוק שכל ביצית מתחילה את דרכה בעולם עם 46 כרומוזומים. לפני הביוץ היא משליכה מעליה 23 כרומוזומים, וכשהיא פוגשת את הזרע היא מקבלת ממנו 23 כרומוזומים ונוצר היריון תקין. זה הדהים אותי".
נטע אומרת בספר: "במלחמה הפנימית שלי בין המיניות לאמהות, האמהות ניצחה". אי־אפשר להיות אמא מינית?
"כמעט שלא. הרבה נשים מתנתקות מהמיניות שלהן ברגע שהן הופכות להיות אמהות, וגם אני הרגשתי כך. הרגשתי שברגע שהפכתי להיות אמא, כל עניין אחר שהיה לי התבטל".
יותר ממשתתפת אחת בספר אומרת במפורש שבמיטה היא רוצה לשחרר, לתת לגבר שלה להוביל את הריקוד. זה נורא לא פמיניסטי, ועם זאת מאוד אנושי.
"וזה בסדר, כל עוד האישה בוחרת לשים את עצמה במקום הזה, אם זה מה שמדליק ומחרמן אותה. לאסתי זקהיים יש משפט בהקשר הזה: 'אני רוצה שהבנות שלי ידעו לזהות אם מישהו פולש אליהן, משפיל אותן או מחפצן אותן בניגוד לרצונן, אבל עוד יותר אני רוצה שייהנו ממין וייהנו מהגוף שלהן, ושייהנו גם מחפצון כי לפעמים זה כיף, אם את היא זו שבוחרת".
למה קראת לספר "ערות"?
"חברתי עלמה כהן־ורדי, עורכת בהוצאת כנרת, הציעה לי את השם. פתאום הכל התחבר, כי 'ערות' זה גם ערות למתרחש, וגם ערוות, וגם עוררות מינית, וגם ארוטיקה, וגם, כמובן, ה'ערות' המפורסם מהווטסאפ".
מה למדת מהמסע הזה על עצמך?
"הבנתי שיש כל כך הרבה אמיתות, ויכול להיות שחלק מהאמיתות שחייתי בהן כבר לא מתאימות לי יותר".
אחרי שלוש שנות עבודה על הספר, יש משהו שהפתיע אותך?
"הפתיע אותי האומץ של הנשים האלה לספר את הסיפור שלהן. ועוד משהו: במסע הזה גיליתי שיש מלא נשים בעולם שלא חוו אורגזמה מעולם".
את היית יכולה להשתתף בספר כזה?
"אני משתתפת בו בדרך אחרת. אני קיימת בכל אחד מהסיפורים".
