"לראות ילד בן שלוש במצב מאוד קשה, מחובר למכונות, צוחק מבדיחה שלי, זה עולם ומלואו", מספרת אלינור שרעבי בת ה-16 מעירוני ט' בתל אביב. "פעם הייתי מפונקת. היום אני יודעת ליהנות ממה שיש וכל פעם כשאני נתקלת בקושי בחיי, אני יודעת שיש מצבים קשים יותר".
מה ששינה את תפיסת עולמה של אלינור המתבגרת הוא מיזם "ליצנות רפואית - הדרך להיות אדם טוב יותר" של המורה שרית חי פרידמן, בת 36, מגבעתיים, רכזת שכבה ומחנכת בעירוני ט', ליצנית רפואית ומנחה בפסיכודרמה.
איך זה התחיל?
"למדתי ליצנות רפואית בשנת 2007-2008, לימודים שהעבירו אותי מסע משמעותי עם עצמי והבטחתי לעצמי שיבוא יום ואעביר את המתנה הזו הלאה", מספרת חי פרידמן. "בשנת הלימודים 2010 חינכתי תלמידי חטיבת ביניים, בסוף שנת הלימודים הצעתי להם להתנדב איתי אצל ילדים בבית חולים. הגיעו חמש תלמידות באווירה פורימית והרבה שמחה. באותו יום קיבלתי טלפון מאחת האימהות בבית החולים, שאמרה לי במילים האלה: 'אני לא יודעת מה עשית, אבל קיבלתי את הילדה שלי בחזרה. חזר לה האור לעיניים' ובאותו רגע קיבלתי החלטה לפתוח חוג ולתת לתלמידים שלי מתנה לחיים. שיחת הטלפון הזו, בתוספת להתלהבות שראיתי על התלמידות שלי, גרם לי להחליט להרים את המיזם. בהמשך מנהלת בית הספר, הגברת אתי דהן, ביקשה שניפתח חוג לכיתות י' כחלק ממחויבות אישית וכך היה".
איך המיזם עובד?
"במסגרת היוזמה נערכים מפגשי הדרכה שבועיים בהם התלמידים מקבלים הדרכה בנושא ליצנות רפואית ואחת לחודש, הקבוצה יוצאת להתנדב במוסדות השונים: בתי חולים, בתי אבות, גני ילדים של החינוך המיוחד ועוד. במהלך המפגשים, התלמידים עוברים מסע הסתכלות פנימית. כל תלמיד בליווי של המורה, בונה את דמות הליצן שלו. במרבית המקרים התלמידים בונים את הליצן מתוך פרדקוס אישי. כלומר, התלמיד כותב על עצמו תכונות אופי מרכזיות שקיימות בו והליצן נולד מתוך היפוך התכונות הללו. תוך כדי תהליך התלמידים לומדים להכיר את עצמם טוב יותר ובעיקר נפתחים ומנהלים שיח רגשי ובוגר. כל תלמיד בוחר שם לדמות שלו, הליכה משלו, קול משלו ומתרגל אותם.
"כבר בדרך למקום ההתנדבות הם מתחילים להיכנס לדמות וזוכים לחיוכים מהעוברים והשבים. במהלך הפעילות התלמידים שומרים על ספונטניות ויצירתיות בשילוב קסמים, בדיחות והצגות שעבדנו עליהם מראש. הם יוצרים קשר עם ה"קהל" וגורמים לו לשתף פעולה, לצחוק ולחייך. יש גם סיטואציות לא פשוטות בהן התלמידים נחשפים לחולים שסובלים ומתקשים לשתף פעולה. בסיום הפעילות מורידים את הסממנים החיצוניים ומקפידים "לצאת מהתפקיד". אנחנו מתיישבים בפיצרייה סמוכה כדי לעבד את החוויה ביחד".
מה צריך בשביל להפעיל מיזם כזה?
"קודם כל, ליצן רפואי מוסמך, תקציב, רצון טוב והרבה אהבה".
איך הפעילות משפיעה על התלמידים המתנדבים?
"יש בפרוייקט הזה הרבה שמחה ואהבה. דווקא בגיל הזה, שבו בני נוער כל כך הרבה פעמים הולכים לאיבוד, הנתינה והעוצמה שבה נותנת להם משמעות. הטוב הזה מדבק וגורם להם להתאהב באהבת החינם, לפתח רגישות לאחר ורגישות לעצמם".
מה גילית על התלמידים שלך?
"שהם כל כך כמהים לערך מוסף וכשאני שומעת משפטים שמתחילים 'הנוער של היום...' אני יכולה להגיד בביטחון מלא שאני נחשפתי לנוער שרוצה לעשות טוב ולתת מעצמו, יצירתי, נוער שמחפש משמעות, קשר ועומק. יותר מכך, אחד הקשיים המרכזיים של המיזם הוא בזה שיש הרבה תלמידים שמעוניינים להצטרף לפרוייקט וקיים קושי ואחריות רבה לצאת להתנדבות עם כמות גדולה של תלמידים".
ועל התפקיד שלך כמורה?
"לא גיליתי, אלא תמיד חשבתי שתפקיד המורה, המחנך, הוא חשוב, הכי חשוב ואיש חינוך שמביא את עצמו בדרך יצירתית ומשמעותית למערכת החינוך מרוויח קשר מכבד ועוצמתי עם תלמידיו וזה שווה את הכל".
רגע מרגש במיוחד
"יש הרבה. אחד מהם הוא סיפור של תלמידה שלי, ששנים קראו לה בשם גנאי שגרם לה לבכי וירידה בביטחון העצמי. כשהיא בנתה את דמות הליצן שלה היא החליטה בסופו של תהליך לקרוא לו בשם הזה, מה שעזר לה לחוש תחושת ניצחון ולהתגבר על החוויה הקשה. לצד זה יש את ההורים של הילדים המאושפזים שפונים לתלמידים המתנדבים ומודים להם על זה שהם גרמו לילד שלהם לחייך, אחרי כל כך הרבה זמן שזה לא קרה".
מה החלום?
"להפיץ את הטוב הזה לבתי ספר נוספים ואולי אפילו לפתוח בתיכון מגמת ליצנות רפואית".
החלומות של אלינור
ולסיום נחזור לתלמידה אלינור, כי גם לה יש חלומות לגבי הפרויקט: "החלום שלי הוא להקים קורס כזה ולצרף אליו נוער מכל הארץ".
עם וותק של חמש שנים מאז כיתה ז' שרעבי לא עוצרת את שטף הדיבור שלה מהרגע שאני מבקשת לדבר איתה על המיזם, שכבר מזמן שכחה שהוא התחיל כמחויבות אישית לבית הספר. מדי חודש, כולל בתקופת הקיץ, היא יוצאת עם חי פרידמן להתנדב במחלקת ילדים של בית חולים איכילוב. "אני הולכת איתה לבד ולומדת ממנה המון. היא ההשראה שלי", היא מפרגנת ומספרת איך היא מתמלאת שמחה מילד צוחק, חומלת על נערה בת גילה שבמקום לבלות עם חברות מבלה בין מוניטור וצינורות ומתרגשת מהורה שרודף אחריה במסדרון כדי להגיד תודה. וכבר קרה שמאחורי הקלעים, בתוך הבית הפרטי שלה, כשהיא חזרה לדמותה, היא בכתה.
איך קוראים לדמות שלך?
"אין לי דמות אחת. יש לי כמה דמויות שאני מחליפה. יש ליצנית, יש בובה, יש דמות שמחזיקה בובה שהוא החבר הכי טוב שלה. אני מגוונת כל הזמן גם באיפור ובבגדים. אני נהנית לראות איך ילדים צוחקים מהבדיחות שלנו, איך הם מחייכים ואני נהנית לחלק להם פרסים ומתנות. אני מאוד אוהבת את מה שאני עושה ואני אוהבת את מה שזה עושה לאחרים. אין לי ספק שאני אעשה את זה עוד הרבה שנים".
