האונקולוגים נתנו להם חודשים ספורים לחיות, והם עדיין בחיים

סוזאנה מרקוס, מריוס בויום ושירלי אקר, שחלו בסרטן אלים, הם שלוש דוגמאות חיות ל"חולים יוצאי דופן", שהרפואה המערבית לא יודעת להסביר את החלמתם

סוזאנה מרקוס. "כל אחד צריך לקחת אחריות על הבריאות שלו. הרופא יכול לומר מה דעתו, אבל הוא לא אלוהים" (צילום: איתמר רותם)
סוזאנה מרקוס. "כל אחד צריך לקחת אחריות על הבריאות שלו. הרופא יכול לומר מה דעתו, אבל הוא לא אלוהים" (צילום: איתמר רותם)

כשסוזאנה מרקוס התבשרה לפני 18 שנה שהגוש שהתגלה בשד שלה הוא סרטן בדרגה 3 ושיהיה עליה לעבור, מלבד ניתוח להסרתו ולהסרת הבלוטות הנגועות, גם כימותרפיה אגרסיבית, הקרנות והשתלת מח עצם - היא ביקשה פסק זמן לחשוב. כך הגיעה להתייעצות עם פרופ' משה פרנקל, רופא משפחה, פרופסור חבר קליני באוניברסיטת טקסס וכיום מנהל היחידה לרפואה משלימה במכון האונקולוגי של בית החולים מאיר בכפר־סבא.

 

חבבו את "לאשה" בפייסבוק

חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG  

 

מרקוס ביקשה מפרופ' פרנקל לחשב, על בסיס עיון בספרות הרפואית, את סיכוייה להחלים בעזרת טיפולים קונבנציונליים שהוצעו לה. האומדן שלו היה 32 אחוזי הישרדות. ואז ביקשה מרקוס לדעת מה הם סיכויי ההחלמה שלה ללא טיפולים. התשובה האוטומטית של פרופ' פרנקל הייתה: "אפס", אבל הוא הבטיח לחזור ולהעמיק בספרות כדי לבדוק. להפתעתו גילה כי סיכוייה של מרקוס להחלים ללא טיפולים כלל עומדים על 26 אחוז. מכאן שהטיפולים הקונבנציונליים הקשים היו מעניקים לה שישה אחוזים נוספים בלבד להישאר בחיים.

 

היא הודיעה לאונקולוג שלה בתל־השומר שהיא תסתפק בניתוח. הוא נתן לה שישה חודשים לחיות. 18 שנים אחרי כן היא מחייכת אליי מלאת חיוניות בביתה בזכרון־יעקב.

 

המקרה של מרקוס ושכמותה היוו השראה לפרופ' פרנקל לחקור את "החולים יוצאי הדופן" - חולים סופניים, שהרופאים לא נותנים להם יותר מ־15% סיכויי הישרדות בחמש השנים שלאחר גילוי המחלה - ובניגוד לכל התחזיות, מחלימים.

 

תוצאות המחקר מנסחות שתי מסקנות גורפות: האחת - מדובר בחולים פרו־אקטיביים, שניהלו את המחלה שלהם, שבחרו את הפרוטוקול הרפואי ואף שינו אותו, בחרו את הרופא המטפל, כולל מטפלים ברפואה הלא קונבנציונלית. מסקנתו השנייה, שפורסמה במאמר בשנה החולפת, לאחר מחקר שביצע עם פרופ' דורון חרמוני ז"ל, הייתה שלתקשורת בין החולה לרופא יש השפעה על סיכויי השרידות של החולה. כל החולים ששרדו טופלו על ידי רופא שסמכו עליו וחשו שהוא הציל את חייהם.

 

18 שנים אחרי שמרקוס אובחנה כחולת סרטן היא הייתה גרושה ואם לשלושה, שהצעיר מביניהם היה חייל. הייתה לה קליניקה משגשגת לרפואה אלטרנטיבית בתל־אביב, והיא העבירה סדנאות לקבוצות במדיטציה והתפתחות אישית.

 

ארבע שנים לפני כן היא הרגישה גוש בשד והגיעה לכירורג. הביופסיה הראתה שמדובר בציסטה והיא הלכה לדרכה, אבל כבר אז הרגישה שמשהו לא בסדר. "עברתי גירושים קשים והיה לי משבר משפחתי קשה: הוריי מתו בתוך שמונה חודשים ונקלעתי לסכסוך עם אחי, שהגיע לבית המשפט. אלה חלק מהזרעים שהיו בתוך האדמה של החיים שלי. זה גרם למערכת החיסונית שלי להיחלש והגוף שלי לא הצליח להעיף את תאי הסרטן מהגוף. כשהגוש חזר ישר עשיתי ממוגרפיה והאבחנה לא איחרה לבוא.

 

"הרופא אמר 'אני אקח כמה שאפשר מהשד'. אמרתי לו: 'מה זאת אומרת אתה לוקח?' הוא ענה: 'למה את עושה עניין? יש לך את השני'"

"הלכתי לכירורג שאמר לי: 'אני אקח כמה שאפשר מהשד'. אמרתי לו: 'מה זאת אומרת אתה לוקח?' הוא ענה: 'למה את עושה עניין? יש לך את השני'. אמרתי לו: 'בוא נעשה דיל: אני אקח ביצה אחת שלך ואתה אל תעשה עניין'. הרי אנחנו לא הולכים לגבר שיש לו סרטן בפרוסטטה ואומרים לו, קודם כל נסרס אותך".

 

מרקוס יצאה מהרופא, לקחה כמה ימים לבכות ואז אמרה לעצמה: תבחרי דרך שאת מאמינה בה, ותלכי בה באלף אחוז. כאמור, היא החליטה להסיר את הגידול בניתוח, להימנע מכימותרפיה או הקרנות וכן מהשתלת מח עצם שתכננו עבורה הרופאים. "כולם היו בפאניקה ורצו שאחליט מהר. אמרתי להם שאני לא על רכבת ואני לוקחת את הזמן להחליט. הלכתי למחלקה האונקולוגית כדי לראות חולים שקיבלו כימותרפיה. הייתי משוכנעת שיותר מדי כימיקלים יהרגו אותי, וגם לא האמנתי בטיפול - ואם לא מאמינים במשהו, הוא לא עובד".

 

צריך הרבה אומץ כדי להגיע להחלטה כזו.

"כל אחד צריך לקחת אחריות על הבריאות שלו. הרופא יכול לומר מה דעתו, אבל הוא לא אלוהים. האנשים הקרובים אליך הם ה־Team־A, התומכים שלך, אבל הם לא יכולים להחליט בשבילך. לחולים אקטיביים יש יותר סיכוי מסיבה אחת: הנפש יודעת לאן היא הולכת, הנפש של מישהו אחר לא יכולה להחליט בשבילך".

 

ומה הדרך שבחרת בה?

"להוריד רעלים מהמחשבות ומהגוף ולנקות את עצמי מנטלית. סיננתי מהחיים שלי אנשים שגרמו לי סטרס ובניתי לעצמי תוכנית משש בבוקר עד שש בערב: קמתי בבוקר, שתיתי עשב חיטה, הלכתי על ההר, עשיתי חוקן עם עשב חיטה, אכלתי לפי עקרונות הרואו פוד (מזון לא מבושל מהצומח), עשיתי תרגילי נשימה, שתיתי תה מיוחד מארצות־הברית וצרכתי צמחי מרפא שרקח מאסטר סיני. הייתי ממוקדת כמו אומה תורמן ב'להרוג את ביל'. החלטתי גם להפסיק להילחם באחי, למען בריאותי. הוא נפטר לפני שלושה חודשים ואני עדיין חיה.

 

"סרטן הוא מחלה רדיקלית. אם מחליטים לא לעשות כימותרפיה, צריך לעשות משהו רדיקלי אחר. עשיתי תהליך נפשי עם עצמי שאפשר לי לשחרר את העצב והכעס ששמרתי בפנים. בתום שנה סיימתי את תוכנית הריפוי שלי ויצאתי למסע החלמה של חמש שנים בעולם, כי חשבתי שאם אמות, לפחות אחווה קודם חוויות נהדרות. אבל הטיפול בעצמי נמשך עד היום: סרטן הוא לא שפעת ותמיד צריך לעמוד על המשמר".

 

כיום מרקוס היא פסיכותרפיסטית הוליסטית, מורה, מנטורית ומרפאה רוחנית. בעקבות החלמתה היא הוציאה את ספרה "6 חודשים לחיות, 10 שנים אחרי", מסע ריפוי ומדריך לחיים טובים. את ההקדמה לספר כתב המתאגרף האגדי מוחמד עלי, שהפך לחברה הטוב לאחר שפגש אותה במסעה.

 

שש שנים אחרי

ביום שישי, 12 בנובמבר 2010, השלים מריוס בויום עם המוות. זה היה זמן קצר אחרי שהרדיולוג בבית החולים בילינסון פענח את בדיקת ה־MRI בכתפו והודיע לו שמה שהרופאים אבחנו כ"כתף קפואה", הוא למעשה גידול סרטני אלים של שבעה ס"מ מסוג אנגיו־סרקומה, שאכל חלק מהזרוע שלו ואחראי לכאבי התופת שהוא סובל מהם.

 

"הסתובבתי במרפסת בבית והבנתי שבתוך כמה שעות או ימים אני הולך למות, כי כשסעדתי את אבא של אשתי זכרתי שהמורפיום הגיע בסוף, ואני כבר הייתי על מורפיום, שלא עזר לי. די השלמתי עם המוות והרגשתי שהספקתי הרבה: הייתי בן 39, גאה בשירות הצבאי שלי - אני רס"ן במילואים; גאה מאוד בקריירה שלי - הגעתי לתפקיד רציני בחברת 'מגדל' כמנהל מחלקה למימון תאגידי; גרנו בגני־תקווה, בבית פרטי גדול, עם שלושה ילדים: הקטן, שגב, היה בן שנה וחצי, סהר בת ארבע וגור בן שבע וחצי. ראיתי את המשפחה הנהדרת שיצרתי, בדקתי מה נשאר לאשתי בת שבע ולילדים, וראיתי שהכל בסדר, ובאמת - מה זה משנה כמה אתה חי - 40 או 80 שנה?"

 

מריוס בויום. "בפעם השנייה אמרתי לאונקולוג שלי שאני לא עושה שוב כימותרפיה, רק ניתוח" (צילום: אביגיל עוזי)
    מריוס בויום. "בפעם השנייה אמרתי לאונקולוג שלי שאני לא עושה שוב כימותרפיה, רק ניתוח"(צילום: אביגיל עוזי)

     

    באמת היו לך חיים נפלאים עד אז?

    "בדיעבד היו כמה דברים לא טובים. בעבודה היה משבר, עשיתי דיאטה לא בריאה (רק קפה וגלידות) ובעיקר, התייחסתי באופן אגרסיבי לסביבה, והסביבה הייתה אגרסיבית מאוד כלפיי: כל הזמן חתכו אותי בכבישים ורציתי לרדת מהארץ בגלל איך שנוהגים פה. הייתי עצבני, קיללתי וצעקתי".

     

    שש שנים אחרי, אומר לי ד"ר רוני וייצן, מנהל השירות לסרקומה וגידולי שלד במכון האונקולוגי בבית החולים שיבא, כי בויום, בניגוד לציפיות, הוא אדם בריא, אף שבמחלה מהסוג שלו תוחלת החיים המצופה היא שנה.

     

    ההבראה שלו לא קרתה ביום אחד. בויום, כמו מרבית החולים יוצאי הדופן, שהרפואה המערבית לא יודעת להסביר את החלמתם, עבר ניתוחים קשים, שהותירו אותו ללא כתף ואצבע, אבל בעיקר, עבר תהליך מנטלי ותודעתי עמוק. היום הוא מטפל באחרים, ללא תשלום, בשיטה שמבוססת על אינטואיציה.

     

    באותו לילה בין שישי לשבת, שבו כבר השלים עם המוות שלו, קרה משהו: "הסתובבתי בבית בגלל הכאבים וראיתי את הילדים, ופתאום קלטתי שלמרות שכל מה שאני עושה בחיים שלי זה בשבילם, הם לא יזכרו אותי. גם אם הם יראו תמונות או סרטונים, הם לא באמת יזכרו. ובאותו לילה קיבלתי החלטה שאני נשאר פה".

    "הלכנו לים ודיברנו במשך יומיים על מה יקרה אחרי שאמות. לשנו את המוות והרגשנו שאנחנו יכולים לו"

     

    ומה עשית?

    "יריתי לכל הכיוונים, אמרתי כן לכל מה שהציעו לי: עשיתי כימותרפיה, אבל היו אצלי גם אנשים שהדליקו קטורת, שתיתי שייקים ירוקים, הלכתי למישהו שהיה מוציא את הדם שלי ומכניס אותו חזרה, קראתי כל ספר אפשרי שהמילה 'סרטן' הייתה בכותרת שלו".

     

    אחרי הכימו ומתנה קטנה של זיהום בדם וטונות אנטיביוטיקה, הוטס בויום במצב סיעודי למרכז הסרטן הנחשב ממוריאל סלואן קטרינג בניו־יורק. בניתוח הוציאו יחד עם הכתף גידול בגודל 11.5 ס"מ ושמו במקומו פלטינה זמנית. לאחר שחזר ארצה מהניתוח החל בויום לחוש כאבים בצד שמאל, וגילה כי אחת מאצבעות ידו השמאלית אכולה לגמרי. "אמרו לי שאין טעם לעשות ביופסיה, אלא ישר להוריד את האצבע.

     

    באותו יום עשיתי 'תשליך' בים בעירום ('אמרתי לך שעשיתי כל מיני דברים הזויים', הוא מגחך) ופגשתי את יאיר כהן, מלווה רוחני להבראה באמצעות שילוב בין שיחות, תנועה, מדיטציה ותזונה. הוא אמין מאוד וכריזמטי והחדיר בי את האמונה שהגוף יכול לרפא את עצמו.

     

    "בפעם הראשונה באתי אליו עם אשתי ודי מהר זה הפך לטיפול זוגי. באותה תקופה אשתי רקדה סלסה ומאוד קינאתי לה. בהשראת הטיפול החלטתי להתחיל לרקוד סלסה. לקחתי מורה פרטי שאמר שאפשר להוביל ביד אחת. מעולם לא רקדתי, ולהתחיל לרקוד בגיל 40, עם יד אחת, כשאחרים יודעים עליך הכל וכשאשתך משתעממת מלרקוד איתך וחוזרת משולהבת מריקוד צמוד עם אחר - זה קשה מאוד. אבל אני מאוד שמח שעשיתי את התהליך הזה. זה היה להיכנס בבולשיט של עצמי כדי לצאת משם בריא.

     

    "אמרתי לאונקולוג שלי שאני לא עושה שוב כימותרפיה, אלא רק ניתוח להסרת האצבע. כעבור שלושה חודשים הכאבים חזרו ונמצאו תאים סרטניים בדם. אבל הטיפול אצל יאיר כל כך חיזק אותי שראיתי בהם אפקט של החיים הקודמים.

     

    "לקחתי מחברת וכתבתי תוכנית חומש. בת שבע ואני הלכנו לים ודיברנו במשך יומיים על מה יקרה אחרי שאמות. לשנו את המוות והרגשנו שאנחנו יכולים לו. החלטנו לעזוב את עולם הרפואה, גם האלטרנטיבית. ההחלטה הייתה שאני מפסיק להתעסק עם הסרטן. סרטן, כבודך במקומך מונח, שנה התעסקתי איתך, כפרה עליך, עכשיו אני מנסה להפסיק לנסות להבריא.

     

    "מה שיצא מהתוכנית הזו הוא שבפועל פיקסתי את עצמי במערכות היחסים שלי, וכל אחת מהן הפכתי לזהב. זו הדרך להגיע לחיים בריאים. כי בסופו של דבר אני רוצה אושר. אושר שווה בריאות. הדרך להיות מאושר היא לאהוב. אהבה היא דבר כזה שממיס הכל כמו מים. אני מקפיד על דבר אחד בלבד - הקשבה לקול הפנימי שלי. שיפרתי את מערכות היחסים שלי עם כל דבר, ובעיקר עם ילדיי, הוריי ובת זוגי".

     

    ולמרות הכל נפרדת מאשתך.

    "נכון, אנחנו גרים בשני בתים נפרדים, אבל אנחנו ביחסים מעולים. אני אוהב אותה, מעריך אותה ומפרגן לה. היום אני פוליאמורי, לא רואה את עצמי נכנס למחויבות לעולם, אז מבחינתי היא בת הזוג שלי לעד".

     

    שירלי אקר. "אני קוראת לזה ה'שירלי way'. רק כשאתה לא בתוך המסגרת, אתה נשאר בחיים" (צילום: אביגיל עוזי)
      שירלי אקר. "אני קוראת לזה ה'שירלי way'. רק כשאתה לא בתוך המסגרת, אתה נשאר בחיים"(צילום: אביגיל עוזי)

       

      31 שנים אחרי

      שירלי אקר (56) חיה עם הסרטן שלה יותר שנים מאשר בלעדיו. לראשונה "פגשה" בו בגיל 25, לאחר שאובחנה כחולת הודג'קינס. עד גיל 30, חזר הגידול פעמיים והיא הייתה למושתלת מח העצם העצמית הראשונה בתל־השומר. את מחלות הסרטן שהגיעו אחריו, פעמיים ברצף, ושהיו אגרסיביות וקטלניות הרבה יותר, היא פגשה כעבור 20 שנה - ויכלה גם להם.

       

      "כשהרופאים נתנו לי את הטיפול בצעירותי, לא הייתי בתוכניות שלהם לטווח ארוך. הם לא חשבו על תופעות הלוואי כי לא חשבו שאחיה כל כך הרבה זמן. קיבלתי הקרנות מהאוזניים עד הטבור. הסרטן המאוחר - סרטן עור מסוג מרקל, הוא בפירוש תופעת לוואי לטווח ארוך של הקרינה שקיבלתי".

       

      כשאני שואלת מה זה מרקל, היא לא יודעת לענות וגם לא מעניין אותה. "אף פעם לא קראתי ספרות, אני לא בנאדם של אינטרנט, קיבלתי טלפון מודרני רק לפני חודש, כי רצו שאצא מהמאה ה־19 היישר לעידן המאה ה־21, ומאז יש לי שיבוש".

       

      הצליל של הטלפון - צלצולי פעמונים עדינים - משתלב היטב בדירה הנעימה שלה בתל־אביב. בחלל המגורים יש שני כיסאות (לאורחים) ומזרן שמשמש אותה לישיבה. היא נולדה לתוך היוגה. אביה לימד אותה יוגה ומאז היא מתרגלת יוגה כל חייה ומתפרנסת ממנה. מייסד האיינגאר יוגה, שפיתח את היוגה הטיפולית, היה המורה האישי שלה, ובמשך 27 שנים היא נסעה למרכז שלו בפונה שבהודו, עד פטירתו בגיל 96 לפני כשלוש שנים.

       

      "אני הסקאנר של עצמי", אומרת אקר ומספרת איך גילתה את הסרטן לראשונה. "הרגשתי שמשהו מפריע לי בעמידת כתפיים (נר) ובתרגילי הנשימה. הרופאים הסתכלו עליי בתמיהה, הפנו אותי לצילום ריאות, שיצא נקי, ושלחו אותי הביתה. הם בטח חשבו לעצמם: 'היא לא יודעת לעשות עמידת כתפיים, מאוד מרגש'. חצי שנה אחרי הגיעו הסימפטומים של המחלה, ואובחנתי בהודג'קינס באופן רשמי".

       

      איך את מסבירה את זה?

      "יוגה זה להיות שותף למהות הגאונית שהיא הגוף שאנחנו חיים בתוכו. כשאתה מתרגל יוגה כחלק מהחיים, אתה קולט את השינויים כשהם עדיין בהתהוות. רופאים צריכים לדבר בסימפטומים, אחרת הם לא יודעים מה לעשות. אחרי שהופיעו הסימפטומים שלחו אותי לניתוחים וטיפולים ועשיתי כמעט הכל, אבל המשכתי ביוגה. אם לא היה לי ידע ביוגה, כנראה לא הייתי יושבת מולך עכשיו".

       

      ובכל זאת פנית לרפואה הקונבנציונלית.

      "אני מעדיפה לקרוא לזה רפואה מערבית. אסור לזרוק שום ידע של שום תחום לפח, כי כולם יחד יוצרים מציאות שקוראים לה בריאות, חיים. כל אחד מביא את הידע שלו כמו סלט - אחד אוהב עם שמן זית, אחר עם פטרוזיליה".

       

      אקר איבדה את היכולת ללדת בגיל 30, בעקבות הטיפולים שעברה. "לפני הפעם השלישית שבה גילו שהסרטן חזר, נכנסתי להיריון ונאלצתי לעשות הפלה. לפני השתלת מח העצם העצמית, ביקשתי להקפיא ביציות. הסתכלו עליי כמו עב"מ, אמרו לי: 'אנחנו מדברים על להציל את החיים שלך ואת מדברת איתנו על היריון? אבל זה המוח שלי, אני חושבת קדימה".

       

      את כועסת עליהם?

      "אני הולכת על מה שיש. זה לא בעיה להתחיל להתבכיין שאין לי ילדים, אבל אני נמצאת במקום של: 'איזה יופי שאני חיה'. הכי קל להיתקע במה שאין או במה שאיבדת או בערימה של תופעות הלוואי שיש".

       

      למרות היוגה, חלית כל כך הרבה פעמים. לא שאלת את עצמך למה?

      "ממש לא, זה בולשיט. אין לי פריבילגיה לשאול את השאלות האלה ולשבת ולחפור. אם הייתי מתעסקת בזה, לא הייתי נשארת בחיים".

       

      תסבירי.

      "האמנות של החיים היא על מה את שמה את הפוקוס - על החולי או על אי־החולי. אם את מתמקדת בחולי, החגיגה בעיצומה. עם סרטן אתה צריך ללמוד לחיות. אבל כשהסרטן רואה שאתה לא עושה ממנו אישיו של החיים, הוא זז, הוא מבין שהוא טעה בכתובת".

       

      ב־2010 לימדה אקר פעמיים בשבוע איינגאר יוגה במחלקה הגינקואונקולוגית בבית החולים שיבא, במסגרת מחקר שאושר בוועדת הלסינקי, לבחינת האפקטיביות של יוגה איינגאר על חולי סרטן המקבלים טיפולים כימיים. היה זה מעט אחרי שאובחנה כחולה בסרטן האגרסיבי מרקל. "זו הייתה הפעם הראשונה שהרופאים ממש הבהילו אותי. עשיתי ניתוח וטיפולים, אבל סירבתי לקרינה. ואז אחרי שנה, הסרטן חזר שוב".

       

      גם הפעם היא סירבה להקרנות ונסעה להתייעצות במרכז הסרטן ממוריאל סלואן קטרינג בניו־יורק. את פניה קיבל מנהל מחלקת ראש־צוואר, שהיה ממוצא הודי. "לא יכולתי לחשוב על קבלת פנים טובה יותר. כשראיתי אותו ושמעתי את המבטא ההודי, נכנסתי לחיוך אינסופי, לא יכולתי לפנטז על משהו טוב יותר. הוא אמר לי, עכשיו את יורדת לקרינה, ושם קיבל אותי רופא חובש כיפה ודובר עברית. שניהם סידרו לי את המוח ושכנעו אותי לקבל את ההקרנות בתל־השומר בליווי צמוד שלהם".

       

      לְמה את מייחסת את היכולת שלך להתגבר על הסרטן שכל כך הרבה פעמים תקף אותך?

      "אני קוראת לזה ה'שירלי way'. רק כשאתה לא בתוך המסגרת אתה נשאר בחיים. בכל פעם שיש לי סרטן אני מתחילה ליצור משהו חדש. בטיפולים לפני חמש שנים בתל־השומר התחלתי לצלם. לא היה לי כוח לקום מהכיסא. הבאתי מצלמה והזום אין והזום אאוט הפכו לרגליים שלי. לאחר מכן התחלתי לצייר. בגלל עבר הסרטנים שלי, אני צריכה משהו שיעשה לי את הריגוש, כדי שיהיה כדאי לי להישאר. מה שמשנה זה שאני חיה ונושמת וסופגת את היופי של העולם, ובכל פעם מביאה משהו שישמר את ההתפעמות הזו".

       

      ומה אומרים הרופאים?

      פרופ' משה פרנקל לא טיפל בסוזאנה מרקוס, אך כאמור המקרה שלה הוביל אותו לכתוב ב־2013 מאמר בכתב העת The Oncologist בשם "סרבני טיפול" (Refusing treatmemt). במאמר מצטט פרופ' פרנקל את הדיאלוג שניהל עם מרקוס, לאחר שמצא כי הטיפולים הקונבנציונלים שמוצעים לה יעלו את סיכויי השרידות שלה מ־26 ל־32 אחוז בחמש השנים הקרובות והיא סירבה לקבל אותם. פרנקל כתב כי נדהם משיקוליה הקרים וניסה לשנות את החלטתה, כמו גם צוות המרפאה, שבה אובחנה, והאונקולוג, שהודיע לה שיש לה שישה חודשים לחיות.

       

      ד"ר רוני וייצן, מנהל השירות לסרקומה וגידולי שלד במכון האונקולוגי בשיבא: "למריוס היה גידול ממאיר אגרסיבי בשנת 2010. הוא עבר ניתוח וטיפולים כימיים והיו לו כל מיני סיבוכים כתוצאה מהטיפולים, אבל הוא התאושש וכעבור כשנה המחלה נשנתה עם גרורה באצבע שנכרתה. הוא החליט להפסיק טיפולים קונבנציונליים ובדיקות, ופנה לרפואה משלימה, ולהפתעתנו, נכון לבדיקה האחרונה, הוא בריא. להיתקל בחולי סרקומה שהמחלה לא נשנית אצלם אחרי שכבר חזרה - זה מאוד נדיר, כי תוחלת חיים של אדם עם סרקומה גרורתית היא שנה בממוצע. פה אנחנו מדברים על יותר מחמש שנים. בהחלט יכול להיות שלפעילות שהוא עשה הייתה השפעה לטובה על מערכת החיסון שלו, שפעלה נגד הסרטן".

       

      "לא פגשתי עוד חולה כמוה", אומר פרופ' הנרי טראו, לשעבר מנהל מחלקת עור בתל־השומר ורופא בכיר במחלקת עור בתל־השומר. "היה לה גידול אגרסיבי גם על העור וגם בבלוטות הלימפה, ששיעורי התמותה ממנו עומדים על 80-70 אחוז. היא עברה טיפולים באומץ יוצא דופן, בכוח רצון יוצא מהכלל וטיפלה בעצמה גם ביוגה. הכוחות שלה לעזור לעצמה באמצעות היוגה הם מרשימים ביותר".

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד