בין ניו יורק לוורשה: המעצב הפולני פיליפ פגובסקי מאמין בעבודת יד
הוא מגדיר את עצמו מעצב אמנותי, הוא לא משתמש במחשב, ואחרי 30 שנה בניו יורק, הוא חזר לפולין, מולדתו. שיחה עם המעצב הבינלאומי המצליח שמבקר בישראל
אין הרבה לוגואים מאויירים שהפכו לאייקונים, ובטח לא לסמלי סטטוס. אחד הבודדים שצלח את האתגר הוא פיליפ פגובסקי, מעצב פולני שיצר את לוגו הלב עם העינים המשוננות, אחד האייקונים הזכירים למותג האופנה היפני "קום דה גרסון". פגובסקי הגיע בימים אלו לישראל בהזמנת ''ארטפורט'', בעיתוי טוב גם להשקת הספר ''פוליש / פולין-אוכל-עכשיו'', שהוציא לאור מנהל תוכניות התרבות במכון הפולני, אריה רוזן, בשיתוף פעולה עם האמן דוד עדיקא. הזמנתי אותו לשיחה על ורשה היום, קריירה בין יבשתית ומערכת היחסים בין מיתוג לאיור.
אני לא מכיר כמעט סטודנטים שמסתובבים עם מחברות סקיצות, ואתה עובד כבר 30 שנה ללא מחשב. איך ניצחת את המהפכה הדיגיטלית?
"אני בא מבית של אמנים, מאז שאני זוכר את עצמי אני רושם כל הזמן. לא נמשכתי מעולם למחשבים, והמעבר לעולם הדיגיטלי היה לא קל או טבעי לי. מעצבים צריכים לאמץ כלי עבודה שהוא קרוב וקל להם. בחרתי, או נפלתי ל... מרקרים, עפרונות מברשות ודיו. אני אוהב עיצובים שהם לא 'פיין' או 'עד הסוף', משהו מעט גולמי שאתה אולי צריך 'להתעמת' איתו. כשמחשבים נכנסו חזק לעולם העיצוב, ממש פחדתי שלא אקבל יותר עבודה, שלא אהיה מעודכן. לימדתי את עצמי חלק מהתוכנות, ועד היום אני משתמש בהן, אבל רק כדי לעזור בסריקות או ליטושים, הן לא משמעותיות. הבנתי די מהר שזה היתרון שלי. יש משהו בעבודה עם מחשבים שגורמת לכל העיצובים כיום להיראות אותו דבר. איך עבודה של מעצב מישראל תיראה שונה מזו של אמריקאי או קובני?"
אתה חושב שזה עניין דורי?
"כן. אני אולד סקול, אבל זה העולם שלי, וכשאני רושם אני שוכח מהכל. יש לי סרט בראש שאני מוציא החוצה על נייר. העיצוב הידני מחזיר אותי לכיף של להיות ילד. משהו בסנטימנטליות מחזיק אותי במקום הזה. השפה שאני יוצר הופכת להיות שלי. אבא שלי היה אומר שאני 'כמו תופר' - מחבר נקודה לנקודה, וממלא את כל העמוד".
אתה מרגיש שיש שינוי מגמה, שאיור תופס כיום יותר מקום?
"לא, אני לא מרגיש את זה. רוב העיצובים העכשווים מאוד בסיסיים. שמתי לב דווקא לעלייה בשימוש בצילום ובהשוואה לצילום. בתעשייה רישומים ואיורים נחשבים כיום 'פחותים', והיא מאוד לא הוגנת עם מאיירים. איור לא משולם כמו שצריך, והמאייר נחשב עדיין לאזרח סוג ב׳. ארט דיירקטורים לא מבינים את התהליכים שאיור עובר. אני בכלל נגד הגדרות של רישום/איור/ציור - זה כל כך סטיגמתי. כל חיי אני מנסה לטפח את הרעיון ולהסביר שמה שאני עושה הוא לא 'איור', זה 'עיצוב'".
מה כתוב על כרטיס הביקור שלך?
"'מעצב אמנותי' (Graphic Artist). שמע, כל ההגדרות משתנות. אם אתה מגדיר את עצמך רק כמאייר, זה מקבע אותך במקום מאוד נקודתי. הבעיה היא שמלמדים בבתי ספר שככה הדברים עובדים בעולם האמיתי, וזו טעות. עולם האיור הוא עולם קשה. אני עושה עיצוב שמשלב אמנות. תמיד אשאף לעשות ניסויים או שיתופי פעולה עם עולמות אחרים כמו אופנה, עיצוב מוצר או אדריכלות, למשל".
אז האקדמיה אשמה?
"אם הייתי אחראי על מחלקת האיור באוניברסיטה, הייתי מנסה להסביר לסטודנטים, שמה שהם עושים בשיעורי איור זו רק ההתחלה, וזה לא משהו שיעשו כל החיים. הייתי אומר: 'תעבדו עם זה ככלי כדי לעשות דברים גדולים בהרבה, ותמשיכו לפתח את הכלי הזה'".
אולי זה עניין של מזל, פשוט היית במקום הנכון בזמן הנכון?
"מסכים. היה רגע בקריירה שלי שפחדתי שאשאר 'דינוזאור', מעצב שעובד ללא מחשב, אבל אז ראיתי שאני ממשיך לקבל עבודה. בזמנו, לא היו הרבה מעצבים כמוני, אני סיפקתי משהו אחר, ייחודי. ברור שמקום וזמן מתאימים חשובים להצלחה. אני לא יודע אם זה היה רק מזל, היה לי דרייב שהנחה אותי, וזה היה טבעי בשבילי, גם אם לא הבנתי את זה בזמנו. אנשים שאין להם אמונה או חזון נתקעים".
תיאטרון, פוסטרים פוליטים, פרויקטים חברתיים, עיצוב אריזות, אופנה, איך אתה בוחר עם מי לעבוד, מה מניע אותך?
"לרוב, הם בוחרים אותי. וזה המזל שלי. גדלתי מקצועית בניו יורק, ונלחמתי בזמנו על כל פרויקט. יצא לי לעבוד כמאייר למגזינים שונים כמו הניו יורקר, לספרים, לבתי סטודיו שונים, פרויקטים באנימציה, הכל. פחדתי שלא תהיה לי עבודה".
ואני חשבתי שהפחד הזה נגמר בשלב מסוים.
"זה עדיין אינסטינקט. החיים שלך כמעצב תלויים בלקוחות, ואתה חייב לכבד אותם. אני לא מתנשא. לפעמים אתה פוגש לקוח שאתה לא חושב עליו בכלל כאופציה ובסוף זה קורה. אני אוהב מנעד רחב של תחומים, משעמם אותי לעשות רק דבר אחד. וגיליתי שאנשים ומשימות מעניינים אותי יותר מאשר תחום מסוים. אני עובד עם קום דה גרסון לא בגלל האופנה, אלא בגלל שהם מעניינים ונועזים, והגישה שלהם שונה ומאתגרת, האסתטיקה שלהם לא 'נורמלית', הם נעים כל הזמן קדימה, מבלי להיות סתם פרובוקטיביים. הנועוזת שלהם היא 'בדרך', ואני מוצא את עצמי בכלל לומד מהם".
לפני כמה שנים, אחרי שלושה עשורים, עזבת את ניו יורק, וחזרת לוורשה. יש לי אמנם גאווה פולנית, אבל זה לא לעזוב את את מרכז העולם לטובת תרבות שוליים?
"הגעתי לניו יורק צעיר ואנרגטי, ובתקופה מאוד מעניינת (סוף שנות ה-70), הייתה בה אנרגיה אחרת. היא היתה שונה עבורי ומאוד זולה, ובעיקר היא היתה היד על הדופק. היום, בעידן המחשבים והאינטרנט, העיצוב הפך ל'דמוקרטי'. אתה יכול להיות בכל מקום בעולם, ולעבוד לכל מקום בעולם. השראות נמצאות בכל מקום. למעשה, זו היתה החלטה מאוד ספונטנית. הבת שלי חזרה מהקולג', פולין הפכה להיות מעניינת מאוד, והרגשתי שיהיה טפשי לא לנצל את ההזדמנות הזו. זה היה הגורל שהכתיב. 30 שנה בניו יורק הספיקו לי".
למה ורשה ולא לונדון?
"מצחיק, אבל בוורשה היום מתקיימת אותה אנרגיה שהיתה לפני 30 שנה בניו יורק. אנחנו עדיין בונים את המציאות שלנו מהקומוניזם למקום עדכני יותר. עבורי, השינוי הגדול היה לא רק המעבר לפולין אלא לאירופה בכלל. הלב שלי נמצא עדיין בין שתי היבשות. אירופה כל כך שונה מארה״ב - גיאוגרפית, אדריכלית, קולנרית, אסתטית. אבל אני מתגעגע לארה״ב, אני מרגיש 'אמריקאי' לכל דבר, חיי הבוגרים עוצבו שם. לעיתים אירופה מרגישה לי קלסטרופובית, ועם כמה שבא לי לפעמים לחבוט באמריקאים, יש שם משהו מדהים".
מה קורה היום בוורשה?
"העיצוב העכשווי שם נעוץ בעבר. המסורת שגדלת איתה מאוד נוכחת בעיצוב העדכני, שמתאפיין גם בשפה נקייה ומאוד פרקטית. למרות שאין הרבה שימוש באנגלית, גם בפולין תמצא שמעצבים נמצאים במרדף מתמיד אחרי הטרדניות. לצערי, זו תופעה עולמית שיצרה הגלובליזציה".
בהרצאה שהעברת השבוע ב"ארטפורט" בתל אביב, פתחת בהומאז' מרגש לאבא שלך, בין השאר, סיפרת שהיית סטודנט שלו. זה לא מובן מאליו.
"ההורים שלי היו ההשפעה הכי גדולה עלי כאמן וכמעצב. גדלתי בבית שהיה בו תמיד דיבור על אמנות. ההורים שלי התייחסו אלי כאל אמן עוד כשהייתי ילד. היה לנו מכנה משותף, והם היו אפילו מתייעצים איתי. זה מאוד עשיר אותי. זה לא היה פשוט להיות סטודנט של אבא שלי, אבל אבא שלי היה הדבר הכי מעניין באוניברסיטה. זה הרגיש טבעי ללמוד אצלו".
הסימן הכי מזוהה איתך הוא הלב שיצרת עבור הליין PLAY של קום דה גרסון, העוצמה של האייקון הזה מפתיעה אותך?
"מאוד. אבל לא באופן מיוחד, אלא כמו כל לוגו שמאוד מצליח. אם הלקוח עוצמתי, אז זה מצליח. במקרה הזה לא ידענו מה יהיה עם זה. זה ליין PLAY מאוד אלטרנטיבי, והוא מתקיים כי הוא מאוד שונה משאר הדברים שהם עושים. הוא נקי קלאסי יותר, 'Ready to wear' (מוכן ללבישה) בזמנו לא ידעו אם הלוגו הזה יעבוד באופן מסחרי".
ספר על התהליך.
"הלב הזה בכלל לא נעשה כלוגו. ב-2002, אחרי יותר מעשור שעבדתי, התבקשתי להכין סדרת איורים, שלא היה לי מושג עבור מה הם. כמו תמיד, אני מכין פי שניים ממה שאני מתבקש. הדימוי הזה נעשה בדראפט אחד, לא שיניתי אותו מהסקיצה הראשונה, ובכלל לא הייתי בטוח שהם יאהבו אותו. שכחתי ממנו לחלוטין, עד שאחרי מספר חודשים, כשבכלל לא ידעתי על קיומו של PLAY, ריי קבקובו, המעצבת ובעלת המותג, שאלה אותי אם אפשר להשתמש בו כלוגו. מגיע לה קרדיט על החזון והאומץ. העבודה עם קום דה גרסון מאוד כייפית, לפעמים אני מופתע ממה שהם עושים עם האיורים שלי. היום אני עובד הרבה עם המותג הנוסף שלהם BLACK".
אין הרבה לוגואים מסחריים שנעשו בסגנון ידני, מה סוד הקסם של הלב עם העיניים?
"יש בו משהו אישי: עיניים ולב זה משדר בו בזמן 'ביחד' ו'לחוד'. אני חושב שאנשים נמשכים לאייקון שיש בו עיניים".
כיום אתה עובד עם לא מעט מעצבים ויזמים צעירים, איך זה לעבוד עם בני הדור הזה?
"מאוד כיף. יש הרבה מוטיבציה, רעננות ואנרגיות טובות. אני אמנם מרגיש קצת 'זקן' לידם, אבל יש לי כמה שיתופי פעולה מדהימים".
הם יכולים להרשות לעצמם אותך?
"כסף זה לא תמיד העיקר אצלי, היום אני מחפש קודם כל אנשים מעניינים וכיף".
לא התחשק לך אף פעם לעשות קו בגדים או מוצרים משלך?
"לפעמים אני חושב על זה. אני עובד כמו מעצב ולא כאמן. היצירה שלי היא תמיד חלק ממשהו גדול יותר, זה אף פעם לא 'רק איור'. היום אני כבר פחות חושש מעבודות בעתיד, הכל זורם בקצב טוב, והחיים נוחים יותר".
