Less is more. הביטוי בוודאי מוכר לכם, אם אתם צרכנים נלהבים של עיצוב ואדריכלות מודרניים (או של קוקה קולה, שאימצה אותו לאחד הקמפיינים שלה). ומה עם "יופי נשען על שימושיות"? או "סדר מייצר יופי"? גם משפטים אלה נשמעים מוכרים, כאילו הגה אותם מודרניסט נודע כזה או אחר. בפועל, הם נוסחו כמאה שנה לפני הציטוט המפורסם של מיס ון דר רוהה מראשית המאה ה-20, והיוו חלק מסט הערכים הבסיסי של קהילת השייקרים. הקהילה פיתחה שפה עיצובית שמשפיעה על עולם העיצוב עד היום – עד כדי כך שמוקדשת לה תערוכה ביריד הרהיטים בשטוקהולם, שייפתח בעוד שבועיים.
השייקרים, או בשמם הרשמי "כנסיית המאמינים בהופעתו השנייה של ישו", היו כת דתית שנוסדה באנגליה במאה ה-18. סיפורם ארוך ופתלתל, ונמשך עד ימינו אנו. על פי המיתולוגיה השייקרית, מייסדת הזרם הייתה אן לי (שכונתה בהמשך דרכה "האם אן") – אשה צעירה שהתנגדה לכנסייה האנגליקנית, שנישאה בכפייה ואיבדה את ארבעת ילדיה העוללים, אחד אחרי השני. אן לי התייחסה לרצף הנורא הזה כאל סימן מלמעלה, והחליטה להקדיש את חייה לדת ולטיהור עצמי. בעודה מקדמת את האג׳נדה הדתית האישית שלה, היא הפכה למנהיגה של קבוצת המתנגדים לכנסייה, שרדפה אותה בתגובה. אן לי נמלטה יחד עם קבוצת מאמינים לאמריקה, שם התיישבו והקימו באופן רשמי את קהילתם.
לקראת חזרתו של המשיח לו חיכו, השייקרים האמינו ביצירת מציאות אוטופית, באמצעות עבודה קשה ששואפת לשלמות (וטקסי תפילה אקסטטיים שלווו ברעידות מאניות, שהקנו לקבוצה את שמה). תפיסת עולמם הייתה פציפיסטית והם חיו חיים שיתופיים. בתוך הקהילה שרר שוויון פורץ דרך בין גברים לנשים, אך בו בזמן הם דגלו בסגפנות ובהתנזרות מינית. משום שלא הביאו ילדים לעולם, הקהילה גדלה בזכות הצטרפות של מאמינים חדשים ואימוץ תינוקות יתומים או עזובים. הסוף היה ידוע מראש: בתקופת הפריחה הגדולה של השייקרים, אי שם באמצע המאה ה-19, קהילתם מנתה כ-6,000 חברים, בעוד היום היא מונה, ובכן… שלושה חברים בלבד. כן, לפעמים יש דבר כזה כמו מסירות מוגזמת מדי לרעיון.
ערך העבודה היה מעל לכל, קדוש כמעט כמו האמונה הדתית עצמה. הדגש הושם תמיד על פשטות, ניקיון, יעילות ושימושיות, ושאיפות חומרניות הפכו ללא רלוונטיות בעולמם השיתופי. השייקרים בנו בעצמם את בתיהם וייצרו את כל רהיטיהם וחפצי היום יום, מבגדים, שטיחים, מטאטאים וסלים, ועד לכיסאות, מיטות, שידות וספסלים.
הריהוט היה פשוט ובצורות ששאבו מרהיטים כפריים של המאה ה-18. בעלי המלאכה המיומנים שלהם ייצרו את הרהיטים מעצים מקומיים קלי משקל, כדי להקל על העברתם ממקום למקום. בחדרים רבים הותקן על הקירות קרש בגובה הכתפיים, עם ווי תלייה רציפים. מתלה זה איפשר לתלות כיסאות, מעילים, כובעים וסלים, וזו הייתה דרך גאונית לשמור על הרצפות פנויות ונקיות, נעדרות חפצים מיותרים (וידוי אישי: אני רוצה כזה בבית).
גם הארונות והשידות, בעלי המגירות הא-סימטריות, סייעו בשמירת הסדר. הם עוצבו כך לשם העניין הוויזואלי, והפכו לאיקוניים עם השנים. לרגלי המיטות הוצמדו גלגלים, להזזה קלה כשמנקים את הרצפה. כל פריט נוצר בהקפדה ובאהבה, עם חתירה ליעילות מקסימלית, והתהדר באיכות חסרת פשרות.
מאחר שהשייקרים התנערו מקישוטיות ומפרטים עיצוביים מיותרים, התפתחה שפה בעלת צורות ופרופורציות פשוטות ומובהקות. העץ, חומר הגלם העיקרי בו השתמשו, הוסיף חמימות, ומדי פעם נצבע בפיגמנטים שקופים של אדום, כחול, ירוק או צהוב. היופי נחשב אצלם למצרך קיומי הכרחי, אך בנגיעות מעודנות בלבד. לצד האסתטי של הדברים היה מקום, אך לא לאסתטיקה עודפת או ראוותנית.
כשהשייקרים התחילו לסחור עם העולם שמחוץ לקהילה הפכה התנהלותם הכלכלית למודל עסקי משגשג. מוצריהם צברו פופולריות, ויצרו זרם הכנסה נאה. הפשטות הצורנית של החפצים, שלא פעם הוגדרה כמינימליזם הראשון, הפכה למוקד משיכה ולאלטרנטיבה לרהיטים המוגזמים והמעוטרים של אותה התקופה, שיוצרו ברוח תנועת ה-arts and crafts.
תחילת המאה ה-20 הביאה עימה את המודרניזם, שעקרון ה-form follows function שלו הדהד בקול רם את ערכי השייקרים. מאז ועד היום, מעצבים מודרניים רבים העידו על ההשראה שמצאו ברהיטיהם של השייקרים. דוגמאות לכך ניתן למצוא ברהיטיו של המעצב ואחד מאמני העץ הגדולים של המאה ה-20, ג׳ורג׳ נקשימה – אמריקאי ממוצא יפני, שאף הגדיר את עצמו כ"שייקר יפני". מאחר ותהליכים דומים נוטים להתפתח בו זמנית במקומות שונים, בתקופה בה נקשימה עיצב את רהיטיו, אמצע המאה ה-20, ניתן לזהות התפתחויות שנשענו על פילוסופיות דומות גם בעיצוב הסקנדינבי.
גם בשנים האחרונות מעצבים שמשתפים פעולה עם מותגים מסחריים גדולים ממשיכים לעצב ברוח השייקרים. הסטודיו הסיני Neri&Hu הציג ב-2015 בתערוכה הפריזאית Maison&Objet פרשנות לכיסא ולשולחן השייקרי הקלאסי, שאותם עיצבו עבור חברת הרהיטים De La Espada. גם כיסא ה- Comeback שעיצבה פטריסיה אורקיולה לחברת Kartell ב-2012 מזכיר בצורניותו את השורשים ההיסטוריים השייקריסטיים.
במאי 2016 הוצג בשבוע העיצוב בניו יורק פרויקט Furnishing Utopia, שאיגד 11 מעצבים וסטודיות מרחבי העולם. הם עברו סדנה בת שבוע בכפר השייקרי ''הנקוק'' שבמסצ'וסטס, ובעקבותיה תירגמו חפצים שייקריים איקוניים לקודים האסתטיים של ימינו, תוך שמירה על החוכמה הקונספטואלית והשימושיות המקורית.
הפריטים החדשים הציגו שפה מינימליסטית ועכשווית, ובו זמנית הרשימו בזיהוי הקל של ה-DNA המקורי שלהם. כך, למשל, הפך סטודיו Gorm סלסלות שייקריות למכלי אחסון נחשקים ומפתים בצבעוניותם. סטודיו Ladies&Gentlemen עיצב מכתבה שהייתה מסבה גאווה גם לשייקר החרוץ ביותר, Norm Architects יצרו שלישיית מגשים נתלים, מדויקים ויפהפיים, וסטודיו Gabriel Tan הפליא עם כיסאות עץ סקנדינביים למראה, שגם הם ניתנים לתלייה על ווי קיר.
ביריד הרהיטים שייפתח בשטוקהולם ב-6 לפברואר תוצג קולקציה חדשה של פרויקט Furnishing Utopia. אל קבוצת המעצבים המקורית יצטרפו כמה יוצרים חדשים, ויחדיו הם ימשיכו לנער ולשקשק. בעולם הרועש ורווי המוצרים של היום, הפילוסופיה העיצובית של השייקרים, שמפשיטה את הדברים לבסיסם השימושי, מביאה מעט שלווה ואיזון לחיי אלה שמאמצים אותה לביתם. כנראה שזה נכון מה שאומרים – מים שקטים חודרים עמוק.
אוהבים עיצוב ואדריכלות? לחצו על התמונה ועקבו אחרינו באינסטגרם:
