"להיות ערבייה במדינת ישראל ולדבר על פריבילגיה זה אוקסימורון"

בשַאֵיר פאהום־ג'יוסי, עו"ד בעלת משרד עצמאי ויו"ר קרן אברהם לקידום דו־קיום בין יהודים לערבים, מנפצת כמה תקרות זכוכית ואת כל הסטריאוטיפים על המגזר

עו"ד בשאיר פאהום־ג'יוסי. "כל מה שהשגתי, השגתי בעמל רב ובמאמץ שקשה לתאר, בניגוד לתנאים החברתיים והפוליטיים מסביב, ובניגוד לכל הסיכויים" (צילום: אלעד גרשגורן)
עו"ד בשאיר פאהום־ג'יוסי. "כל מה שהשגתי, השגתי בעמל רב ובמאמץ שקשה לתאר, בניגוד לתנאים החברתיים והפוליטיים מסביב, ובניגוד לכל הסיכויים" (צילום: אלעד גרשגורן)

כשהייתי ילדה קטנה, היה לי דמיון עשיר. אמרתי לעצמי: כשאגדל, אהיה עורכת דין ואציל את כל הפלסטינים", מספרת בשאיר פאהום־ג'יוסי. את חציו הראשון של החלום היא הגשימה. אבל כשבגרה ועמדה על דעתה, עדכנה את חלומות הילדות שלה ובחרה לעסוק בצרות של המיעוט הערבי־ישראלי ולא באלה של העם הפלסטיני מעבר לקו הירוק.

 

זה כשנתיים היא מכהנת כיו"ר משותפת של "יוזמות קרן אברהם", עמותה לקידום, שילוב ושוויון זכויות בין יהודים וערבים ישראלים. לאחרונה התקיים הכינוס השנתי של ההנהלה הישראלית והבינלאומית של הקרן בבית ההארחה "משכנות שאננים" בירושלים. שלושה ימים דסקסו שם את העשייה של הקרן. אירוע הפתיחה, בהנחייתה של פאהום־ג'יוסי, החל בהקרנת סרטו של אודי אלוני, "ג'נקשן 48", המביא את סיפורו של כארים, ראפר פלסטיני מלוד. "הנשק שלנו הוא התרבות שלנו", מכריז הגיבור במהלך הסרט, ואחרי שיחה בת כמה שעות עם ג'יוסי, נראה שהיא עצמה יכולה הייתה באותה מידה לשחרר את ההצהרה הזו וכי לא במקרה נבחר הסרט הזה לאירוע הפותח של הכינוס.

 

 

אפילו בנט בעד

היא בת 41, אלגנטית, מוקפדת, רהוטה. מתגוררת עם משפחתה בנצרת־עילית ובעלת משרד לעריכת דין שאותו היא מכנה "משרד בוטיק", העוסק במשפט מסחרי, דיני בנקאות, חוזים, לשון הרע, תקשורת, אינטרנט וקניין רוחני. עם לקוחותיה נמנים חברות קבלניות, בנק, חברות מסחריות, הוצאות לאור, עמותות ולקוחות פרטיים - כולם ערבים. במילייה שלה היא מוכרת כעורכת דין וכלוחמת חברתית פורצת דרך.

 

גאוותה ניכרת על עצם היותה אישה ערבייה בעלת משרד עורכי דין עצמאי ומצליח. אבל רק כשהיא מדברת על העשייה הציבורית שלה, ניצתת בה אש והעברית המפתיעה שבפיה נהיית רהוטה אפילו עוד יותר.

 

בהתאם לרוחה של קרן אברהם, מובילים אותה שני יושבי ראש, יהודי וערבי,

התוכנית "יא סלאם", ללימוד ערבית בבתי ספר יהודיים בידי מורים ערבים, שיזמה קרן אברהם נחשבת להצלחה גדולה. אפילו נפתלי בנט החליט על הטמעתה בתוכנית הלימודים

 ומנהלים אותה שני מנכ"לים, יהודי וערבי. כיום, מכהנת ג'יוסי כיו"ר משותפת לצד איש העסקים אורני פטרושקה והמנכ"לים הנוכחיים הם ד"ר ת'אבת אבו־ראס ואמנון בארי־סוליציאנו.

 

את הקרן יסד ב־1989 איל הון, פילנתרופ יהודי־אמריקאי, אלן סליפקא, וג'יוסי היא האישה הערבייה הראשונה שמונתה לתפקיד יו"ר. הקרן פועלת לקידום, שילוב ושוויון זכויות לערבים בישראל, היא יוזמת ומפעילה פרויקטים בתחומים הרלוונטיים: ייצוג הולם לערבים בשירות המדינה; לימוד ערבית בבתי ספר יהודיים; שוויון לסטודנטים ערבים באוניברסיטאות ומכללות; קידום והעצמת נשים ערביות; שירות משטרתי הוגן ביחס לערבים ועוד. כשיש תוצאות מרשימות, מציגה אותן הקרן בפני מקבלי ההחלטות בישראל, ומפעילה עליהם מכבש שכנוע שיאמצו את המדיניות ואת הפרויקטים המוצעים.

 

בקרן מועסקים 20 עובדים יהודים וערבים, עשרות רבות של מרצים ומנחים ואנשי מקצוע פרילנסרים, ותקציבה השנתי עומד על 10 מיליון שקל. דוגמה קלאסית לשיטת הפעולה היא אחת מתוכניות הדגל שלהם, "יא סלאם" - לימוד ערבית בבתי ספר יהודיים בידי מורים ערבים. העמותה הפעילה בהצלחה את הפיילוט ב־15 בתי ספר עבריים בחיפה ובכרמיאל. לפני כעשור, היא התקבלה וזכתה לרוח גבית משרת החינוך דאז, יולי תמיר, ובתוך חמש שנים, יושמה ב־200 בתי ספר ברחבי הארץ.

 

עם הצלחה לא מתווכחים. התוכנית נחשבת להצלחה כה גדולה, עד שהשנה החליט אפילו משרד החינוך של נפתלי בנט על פיילוט להטמעתה כחלק אינטגרלי מתוכנית הלימודים הקבועה. "זה סיפוק אדיר", אומרת ג'יוסי.

 

בית ליברלי

היא נשואה לשופט בית המשפט המחוזי סארי ג'יוסי, שאותו הכירה בעת לימודי המשפטים שלה באוניברסיטה העברית. הוא מבוגר ממנה בשש שנים ויש להם שתי בנות: נוראן, בת תשע וחצי, וריד, בת שנתיים וחצי. "הסיפור של סארי ושלי הוא סיפור אהבה גדול", היא מספרת. "עד גיל 20 לא התעניינתי בכלל בבנים. למדתי בסמינר סנט ג'וזף בנצרת, תיכון כנסייתי מהזרם המוכר הלא רשמי, למרות שאני מוסלמית. מקובל מאוד שהולכים לתיכון פרטי (מי שיכול להרשות לעצמו). גדלתי בחממה ערבית של משפחה, אחיות וחברות. עם סיום התיכון, כשהגעתי לאוניברסיטה העברית, חוויתי הלם תרבותי. נחשפתי לעולם. חברה הכירה לי את סארי כשהייתי כמעט בת 20, ואז הכל קרה לי, פתאום, בבת אחת".

 

איך שופט מחוזי ועורכת דין, בעלים של משרד, שעובדים מסביב לשעון, מגדלים שתי ילדות קטנות? כרגיל, בעזרת כפר שלם שנרתם למשימה. "אנחנו זוג שוויוני. סארי נמצא עם הילדות בכל רגע שהוא יכול, אני נמצאת איתן כשאני יכולה, אבל יש לנו עזרה גדולה מהסבים והסבתות, וכמובן, גם מטפלות. שבת הוא יום המשפחה שלנו, אז אנחנו מבלים איתן נטו.

 

"זה לא מושלם. מה לעשות, שום דבר בחיים לא מושלם, אבל כל אחד

"יש הרבה משפחות ערביות אמידות. אצלנו בבית הכסף לא היה המוקד. נכון, היה לי תמיד כל מה שרציתי, למדתי במוסדות חינוך איכותיים. אבל הדגש תמיד היה על הצלחה ונתינה לחברה"

 עושה את המיטב שלו. אחד המחירים שאני משלמת הוא בשעות שינה. אחרי שהילדות נרדמות יש לסארי ולי את הזמן שלנו יחד, כי חשוב למצוא זמן גם לזוגיות. אחר כך, בלילה, אני יושבת עד השעות הקטנות ומשלימה שעות עבודה. אני לא ישנה יותר מחמש שעות בלילה. את העייפות במשך היום אני מנצחת עם קפה ושוקולד, התפריט העיקרי שלי".

 

ככל שנחשפים לפרטי סיפור חייה, כך מתחזקת ההכרה כי היא נולדה למשפחה הנכונה. משפחה שורשית, ערכית ואמידה - שני הסבים של אביה כיהנו בשעתם כראשי עיר של נצרת. היא מכירה בכך, אסירת תודה על כך, אבל מדגישה: "יש הרבה משפחות ערביות אמידות. אצלנו בבית הכסף לא היה המוקד. נכון, היה לי תמיד כל מה שרציתי, ואני לא יכולה להיזכר במשהו שרציתי לעשות ואמרו לי 'לא' או 'אי־אפשר'. למדתי במוסדות חינוך טובים ואיכותיים. אבל הדגש תמיד היה על הצלחה, על נתינה לחברה, על פעילות למען הקהילה, על ערכים".

 

בית ההורים היה בית ליברלי, אקטואלי ומעורב - משפחה משכילה עם תודעה פוליטית נגד הכיבוש, בעד זכויות מדיניות לפלסטינים ובעד שוויון זכויות לערביי ישראל. במבט לאחור היא יודעת לומר שהיה גם בית פמיניסטי. "אמא הייתה מנהלת הסהר האדום בג'נין. כילדה, הייתי מסתובבת איתה שם ובכל מקום אמרו לה שלום, הכירו וכיבדו אותה, זה עשה עליי רושם עצום". אמה, לילה פאהום, היא אולי האנטי־תזה לסטיגמה של דמות האישה המוסלמית בדור הקודם. "היא המודל שלי לחיקוי; דומיננטית, אמיצה, עצמאית, אישה־מנהלת, אחראית על עובדות אחרות, עוזרת לאנשים, למשפחות, הערצתי אותה על כך".

 

שלוש אחיותיה הלכו גם הן בדרך האם - מנהלת בית ספר, מפקחת במשרד החינוך ובעלים של משרד פרסום. "אנחנו ארבע דיוות. בלי שום ספק", היא מודה בחיוך. אבא שלה, נאיף פאהום, הוא פנסיונר שהיה איש עסקים, סוחר ומסעדן. "אצלנו שני ההורים דומיננטיים, אבא איש חזק וסמכותי, ולא פחות חשוב, אב מאפשר. היום אני מבינה כמה זה היה לא שגרתי ולא מובן מאליו".

 

אני מכירה הרבה נשים ישראליות יהודיות בנות גילך פחות או יותר, ממוצא אשכנזי, מזרחי או מעורב, שיכלו לחלום על נתוני פתיחה טובים כמו שלך.

"אוקיי, אז מה זה אומר?".

 

שאולי את ערבייה פריבילגית?

צוחקת. "כן, שמעתי את זה כמה פעמים בעבר. טוב, את לא באמת חושבת ככה, נכון?".

 

למה לא?

"כי להיות ערבייה במדינת ישראל ולדבר על פריבילגיה זה אוקסימורון. אין דבר כזה. זה לא באמת קיים".

"ניפצתי כמה תקרות זכוכית, אבל לעתים קרובות אני נתקלת בתקרות בטון שאי־אפשר עדיין לנפץ אותן. כל דבר כרוך במלחמה, בלהוכיח את עצמי פי כמה. כשפוגשים אותי אומרים בפליאה עצומה: 'ערבייה? וואללה???' זה המוטו החוזר של חיי, וזה מטריף אותי"

  

למה? הכל הוגש לך על מגש של כסף. הקנו לך ערכים. העדת שגדלת בתוך חממה.

"מגש של כסף? הצחקת אותי. תקשיבי, אני מודה על נתוני הפתיחה שלי, על החינוך שקיבלתי ועל הגנים הטובים מהבית. אבל תביני, פה זה נגמר, ומפה זאת אני: כל מה שהשגתי, השגתי בעמל רב ובמאמץ שקשה לתאר, בניגוד לתנאים החברתיים והפוליטיים מסביב, ובניגוד לכל הסיכויים. וזה נכון לגבי כל בני המשפחה שלי. שום דבר לא היה קל או פשוט. הכל מלווה במאבקים להכרה, במאבק לתבוע את המקום שלי, להעז".

 

תני דוגמה.

"בכל מקום שאליו הגעתי מצאתי קליקה סגורה, יהודית וגברית. למדתי לתואר שני באוניברסיטת חיפה, סללתי את דרכי שם עד שנהייתי חברה בחבר הנאמנים של האוניברסיטה, ובכך נהייתי לאישה הערבייה הראשונה שישבה אי פעם בוועד מנהל של אוניברסיטה בישראל. ומדובר על לפני 12 שנים! אחר כך מוניתי ליו"ר הוועד המנהל של המרכז היהודי־ערבי באוניברסיטה, ובשנה שעברה מוניתי לתפקיד יו"ר ועדת הביקורת באוניברסיטת חיפה, ושוב, ערבייה ראשונה בתפקידים אלה.

"ניפצתי כמה תקרות זכוכית, אבל לעתים קרובות אני נתקלת בתקרות בטון שאי־אפשר עדיין לנפץ אותן. כל דבר כרוך במלחמה, בלהוכיח את עצמי פי כמה. כשפוגשים אותי אומרים בפליאה עצומה: 'ערבייה? וואללה???' זה המוטו החוזר של חיי, וזה מטריף אותי. תאמיני לי, שום דבר לא היה פשוט".

 

למה זה עדיין כך, לדעתך?

"כי זוהי עדיין התפיסה החברתית־פוליטית שבה אנחנו חיים במדינת ישראל. זה מעיד על רמת הגזענות, ההדרה, על אי־השוויון, על אי־הנגישות לאנשים טובים ומוכשרים רבים, רק בגלל שהם ערבים. בקרן, אנחנו פועלים להפיכת האקדמיה למרחב משותף, שהאוניברסיטאות יהיו מזמינות, שוויוניות ונגישות לסטודנטים ערבים. וחשוב לי להבהיר - אני לא כזאת יוצאת דופן או מיוחדת. גם זו תפיסה מיושנת שאגב, גם בה יש סטיגמה; יש היום בארץ המון נשים וגברים, צעירים וצעירות ערביים משכילים, כישרוניים, שעושים חיל, עם המון סיפורי הצלחה מדהימים".

 

כמה ימים של דיכאון

אפשר לנסות לדמיין מה חווה עמותה שעל דגלה חרות שוויון זכויות לערביי ישראל, בעידן שבו ראש הממשלה מזהיר ש"הערבים נוהרים באוטובוסים לקלפיות". המזל הוא שקרן אברהם לא נתפסת על ידי ההנהגה הנוכחית כאיום קיומי כמו חברותיה, עמותות השמאל. בהגדרתה היא א־פוליטית וא־מפלגתית, ויש לה מסורת רבת שנים של עבודה משותפת עם ממשלות ישראל. ועדיין, מעידה ג'יוסי: "העבודה שלנו נהייתה הרבה יותר קשה. אנחנו תחת גל הסתה, חוקים גזעניים והתססה. אלה תנאים מאוד מאתגרים"

.

מה עשתה לך בחירתו של דונלד טראמפ?

"טוב, זה אירוע מדכא, היו כמה ימים של דיכאון. את נלחמת נגד פגיעה בנשים והעולם בא ואומר - אה, שטויות. מותר לפגוע בנשים. והאיש שהצהיר שמותר לעשות לנשים כל מה שבא לו, נבחר לנשיא ארצות־הברית. המסר לנשים הוא בלתי נסבל. לדעתי,

"אני לא כזאת יוצאת דופן. גם זו תפיסה מיושנת. יש בארץ הרבה צעירים וצעירות ערביים משכילים, כישרוניים, שעושים חיל, עם המון סיפורי הצלחה מדהימים"

יש ריאקציה אדירה כלפי הממשל וכלפי המודרניזציה, בכל העולם, והיא גוברת על הכל. זה מוציא את הרוח מהמפרשים. אבל אז הסתכלתי על הבנות שלי, המתוקות, התמימות, ואמרתי לעצמי - אין לך באמת פריבילגיה להרים ידיים, ויתור הוא לא אופציה. וזהו, אני ממשיכה בכל הכוח".

 

האם מעמד האישה הערבית שהיה נמוך ממילא, נחלש עוד יותר לאחרונה?

"כן. לריאקציה הזו יש ביטויים חמורים. למשל, מספר הנשים שנרצחות בידי בני משפחתן לא יורד. זה מזעזע שבשנת 2017 במדינת ישראל התופעה המחרידה הזו ממשיכה לקרות".

 

ואי־אפשר בלי לשאול: פוליטיקה ברמה הארצית היא אופציה מבחינתך?

"קיבלתי כמה הצעות ממפלגות ערביות. סירבתי. אני לא מוכנה להפקיע את עצמי לטובת הציבור. אני מכבדת מאוד עשייה פוליטית, אבל אני אישית נוטה יותר לעשייה ציבורית. בכל דירקטוריון, תיק או אירוע, אני מייצגת את עצמי, אבל הקול שלי בא תמיד יחד עם המטען האישי, הלאומי, הזהותי והתרבותי שלי. ככה אני מעבירה את המסרים שחשובים לי. יחד עם זאת, כבר למדתי שאסור אף פעם להגיד אף פעם, אז נסכם שזו התשובה שלי נכון להיום".

 

  (צילום: רון קדמי סגנון: ראובן כהן)
    (צילום: רון קדמי סגנון: ראובן כהן)

     

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד